פאנג ז'נג היה סטודנט צעיר שנדרס על ידי טנק בכיכר ונותר נכה לצמיתות. מאז הוא מקדיש את חייו לחשיפת קשר השתיקה
פאנג ז'נג נראה כמו ספורטאי. הוא בעל חזה רחב, זרועות שריריות ושיער שופע. אך הוא גם יושב בכיסא גלגלים והוא חסר את שתי רגליו אותן איבד כאשר נדרס על ידי טנק בכיכר טיאננמן. הוא לובש חולצה עליה נכתב "זכרו את הרביעי ביוני", היום בשנת 1989 בו הממשלה הסינית שלחה חיילים לטבוח בסטודנטים שמחו בכיכר המרכזית בבייג'ינג. במשך שלושים השנים שחלפו מאז, מנסה אותה ממשלה לטייח את הטבח (לו הם קוראים "תקרית ה-4 ביוני"), אך עצם קיומו של פאנג ז'נג מקשה על מלאכת ההסתרה.
ז'נג היה אחד האורחים בכינוס החירות באוסלו בשנה שעברה, והוא שמח לענות על שאלותיי. הוא נולד בעיר חֶפֵיי, בירת מחוז אַנחְווֵי, בשנת 1966. הייתה זו השנה בה החלה "מהפכת התרבות הגדולה", הקמפיין הפוליטי המטורף שיזם מאו והוביל לעשור של מחסור ורצח. אביו היה "פקיד ציבור בסוכנות קטנה", הוא מספר, "סתם עובד רגיל". המשפחה הייתה דומה למשפחות רבות אחרות בסין של אותה העת: "כולנו סבלנו, פחות או יותר".
בשנות השבעים המאוחרות המפלגה הקומוניסטית החלה בביצוע רפורמות עומק במדינה ופאנג ז'נג הצעיר היה נרגש, יחד עם צעירים רבים בני דורו. בבית הספר הוא חלם על קריירה ספורטיבית, בדומה לילדים וילדות אחרים. "החלום הגדול ביותר שלנו היה לתת תרומה כלשהיא למדינה ולהביא תהילה לסין", הוא אומר.
שנת 1984 הייתה משמעותית מאוד, אז סין השתתפה במשחקים האולימפיים שנערכו בלוס אנג'לס, אירוע ממנו נעדרה לרוב. "הרגשנו שסין הופכת סוף סוף להיות חלק מהעולם", מספר ז'נג. הוא היה בן 17 ומצא את עצמו דבוק למסך הטלוויזיה כאשר נבחרת כדורעף הנשים של סין הביסה את ארה"ב וזכתה במדליית הזהב. הניצחון האדיר מילא את לבבות הסינים בגאווה.
ז'נג עצמו המשיך ללימודים באוניברסיטת הספורט בבייג'ינג, שם היה לכוכב על מסלול המרוצים ותכנן להפוך למורה במכללה המכשירה מורים לחינוך גופני. ב-1987 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ושנתיים לאחר מכן, כאשר עמד לסיים את לימודיו, לקח חלק בהפגנות בכיכר טיאננמן.
לדבריו, הוא לא חש היסוס כלל. "באותו הזמן סין הייתה יחסית פתוחה וחופשיה, אפילו בשורות המפלגה הקומוניסטית", הוא מספר. "היו לנו מחשבות על מאבק בשחיתות, הפחתת בירוקרטיה והבטחת חופש הביטוי". חברי המפלגה וגם כאלו שאינם שאבו השראה מהרפורמות שהוביל מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות.
מתיחות שיא
ההפגנות נמשכו כחודש וחצי בו המתיחות בין הסטודנטים המוחים לביו הממשלה הלכה וגברה, עד שהגיעה לשיא בשבוע הראשון של חודש יוני. אחת מחברותיו לכיתה של ז'נג פחדה וביקשה ממנו שיעמוד לצדה. הוא הרגיע אותה ואמר שתהיה בטוחה לידו.
בבוקר ה-4 ביוני, עם זריחת השמש, המפלגה הקומוניסטית פתחה את שערי הגיהינום על המפגינים. קליעים שרקו מעל ראשיהם של ז'נג וחבריו, ניתזים מהפסלים שעמדו בכיכר ויוצרים גשם של ניצוצות. כמה מהקליעים כוונו היישר אל הסטודנטים. הטנקים נכנסו לכיכר ודרסו את פסל החירות המאולתר שהקימו המוחים.
לפתע נשמע פיצוץ כאשר רימון גז התלקח. האוויר היה מלא בעשן, נזכר ז'נג. "התקשנו לנשום וחשנו בחילה. אי אפשר היה לראות דבר". חברתו הצעירה התעלפה. "הרמתי אותה כדי להזיז אותה הצידה, ובדיוק שעשיתי זאת ראיתי טנק מתקרב הישר אלינו". ז'נג הספיק לדחוף את הבחורה מהדרך, אך לא הצליח להציל את עצמו. "הטנק עלה על הרגליים שלי והרגשתי שהוא גורר אותי למרחק גדול".
בטרם איבד את ההכרה, הוא הציץ בעצמות החשופות במקום בו רגליו נקטעו. הוא מספר כי היה אסיר תודה לאנשים שהצילו אותו ו"מנעו ממני לדמם למוות".
לחץ אדיר
כמה אנשים נהרגו בכיכר טיאננמן? הממשלה טענה שהיו כמה מאות, אך בדצמבר 2017 הבריטים חשפו מברק שנשלח מהשגריר בסין ב-5 ביוני, יום למחרת האירועים. השגריר סר אלן דונלד כתב אז כי נודע לו ממקורות מוסמכים שהממשלה הרגה לפחות 10,000 בני אדם בכיכר, והוא לא חסך בפרטים:
הסטודנטים שילבו ידיים בשורה אך מיד נקצרו…רכבים משוריינים עלו על הגופות שוב ושוב והפכו אותן לעיסה. השרידים נאספו בידי בולודוזרים ואז הועלו באש ונשטפו בצינורות מים"
פאנג ז'נג עצמו נלקח לבית החולים שם עבר סדרת ניתוחים. הסטודנטית שהציל ביקרה אותו מספר פעמים, והודתה לו מקרב לב. מאוחר יותר היא הכחישה שהייתה עמו בזמן שנפצע. זו הייתה תוצאה של לחץ ממשלתי אדיר, כאשר הרשויות ניסו לטייח את כל הפרשה.
"אני מבין מדוע עשתה זאת", הוא אומר. "היא רצתה להמשיך בלימודים ולקבל עבודה, וגם המשפחה שלה הייתה צריכה להמשיך לחיות בסין". ז'נג לא ראה את אותה חברה מאז, אך האם הוא סולח לה? "בוודאי", הוא משיב. "אין בכלל על מה לסלוח, אני מבין לחלוטין".
גם הלחץ שהופעל על ז'נג כדי לשקר היה אדיר. בהתחלה דרשו שיאמר שהוא נפצע בתאונה, או לחלופין שיצהיר כי הוא וחבריו היו אלה שתקפו את הצבא ונפצעו בתגובה. הוא סרב לספר שקרים. אחרים החליטו לעבור לצד הממשלה ולשקר. "אני מכיר אדם אחר שנפצע על ידי טנק, וכדי להמשיך בלימודים הוא חתם על תצהיר שאומר שהפציעה נגרמה בכלל על ידי אוטובוס", מספר ז'נג.
ללכת בדרך הזו הייתה יכולה להיות בחירה קלה מאוד גם עבור ז'נג, אך מדוע לא עשה זאת? "הם אמרו לי שהאינטרסים של המפלגה נמצאים מעל אלה של העם. לא הסכמתי לזה. תמיד חשבתי שבני אדם צריכים להיות מעל למפלגה, והתעקשתי על האמת. לדעתי האמת יותר חשובה מהמפלגה".
רגישות פוליטית
פאנג ז'נג החליט לעזוב את המפלגה הקומוניסטית, לאחר שהגיע למסקנה כי היא חסרת תקנה. "בעבר התנגדנו למאו ולפולחן האישיות סביבו, אך אחרי ה-4 ביוני ראיתי שהבעיה היא המפלגה עצמה והמערכת עצמה. אני מאמין בדמוקרטיה ובאיזונים ובלמים – רק כך נוכל להימנע מעוד אסונות כאלה בעתיד".
ז'נג חזר לעסוק בספורט, הפעם כנכה, וגייס מחדש את כוח הרצון במצב בו רבים היו שקועים במרירות: "אחרי שאיבדתי את רגליי עדיין נשארה בי האהבה לספורט, וזה מה שגרם לחזור לאימונים מהר ככל האפשר".
בשנת 1992, שלוש שנים לאחר הטבח בטיאננמן, הוא זכה בשתי מדליות זהב באליפות הספורטאים המוגבלים של סין, בענפי הטלת הכידון וזריקת הדיסקוס. הוא הוזמן להשתתף גם בתחרויות בינלאומיות, אך הרשויות אסרו עליו לעזוב את המדינה, בשל "הרגישות הפוליטית" של פציעתו.
במשך שני עשורים חווה ז'נג הצקות והטרדות מצד הממשלה. בתחילה מנעו ממנו לקבל את התואר האקדמי, ולאחר מכן להתקבל לעבודה. גם חופש התנועה שלו הוגבל, ונאסר עליו להגיע לבייג'ינג למשל. כאילו שאירועי טיאננמן לא היו מספיק קשים, הם ניסו להקשות את חייו כמה שאפשר.
ואז הגיעו המשחקים האולימפיים שנערכו בבייג'ינג בשנת 2008. התקשורת הזרה ידעה על סיפורו של ז'נג וגילתה בו עניין, מה שגרם לעצבנות רבה בקרב בכירי המפלגה. הם לא רצו להיתפס כמי שמדכאים את הגיבור הנכה, והתירו לו לקבל דרכון. בראשית 2009, ז'נג ומשפחתו (המורכבת מאשתו ושלושת בנותיהם) קיבלו אשרת כניסה לארה"ב.
לחיות כל יום
אך גם בשבועות שקדמו לעזיבת המשפחה, הממשלה המשיכה לשחק משחקים. הם איימו על ז'נג ואז ניסו לפתות אותו להישאר. אפילו שהיו כבר בשדה התעופה יחד עם עיתונאים זרים רבים, לא היה ז'נג משוכנע לחלוטין שיתנו לו לעזוב. לבסוף המשפחה הורשתה לצאת מסין, ומאז היא חיה באזור סן-פרנסיסקו.
אמנם האולימפיאדה עבדה לבסוף לטובתו של פאנג ז'נג, אך האם הוא סבור שיש להרשות לסין לארח אחת נוספת בדמות משחקי החורף ב-2022? התשובה היא לא. עוד לפני 2008, הוא אומר, הממשלה הבטיחה לקהילה הבינלאומית הבטחות לגבי רפורמות ליברליות. בסיבוב הנוכחי, העולם אפילו לא מנסה. אף אחד לא מצפה או דורש מהמפלגה הקומוניסטית של סין לבצע ויתורים.
כמו רבים אחרים החרדים לגורל המדינה, גם ז'נג מביע שאט נפש משלטונו של שי ג’ינפינג, אותו הוא מגדיר כדכאני ביותר מאז מאו. ז'נג הקים קרן אמריקנית הפועלת למען חינוך וליברליזציה בסין, ובעיקר הוא נחוש לוודא שהטבח בכיכר טיאננמן לא ישכח או יעוות מול ניסיונות ההשתקה כמו איסור על ציון יום השנה או חסימת כל דיון בנושא באינטרנט.
במהלך שהותי באוסלו צפיתי בפאנג ז'נג במשך מספר ימים. הוא נראה עליז ומלא ביטחון, שלו ובריא. אך האם מתחוללים עדיין בתוכו קרבות, לאחר כל מה שעבר? "אני מנסה לחיות בצורה נורמלית ככל האפשר. יש לי קשיים כמו כאבים בגוף אבל אני מנסה להתגבר עליהם. אני פשוט רוצה לחיות כל יום בצורה הטובה ביותר".
כאשר היה תלמיד בבית הספר, ז'נג חלם על להביא תהילה לארצו דרך הצלחה במגרש הספורט. כיום הוא אכן מביא תהילה לסין, ועושה זאת באמצעות אומץ נפשי וגופני, ודרך הדוגמה האישית שהוא מציב. ומעל הכל: הוא עדיין מתעקש לומר את האמת, האמת החשובה והנוראה.
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: אמיר לוי.
הממשל הנוכחי בסין זה הדבר הטוב ביותר.
כל חלופה תגרום לחוסר שליטה במיליארד וחצי סינים
מספיק היה לנו אביב ערבי
לא רוצים קיץ סיני!!
תפסיקו ליילל על הפגנה מלפני עשרות שנים תשכחו מזה ותהנו מעלי אקספרס ומהתעשייה הסינית.
חשיפת פרצופו המכוער והצבוע של השמאל
על מה מחיתם ? הייתם קבוצה של סטודנטים מטומטמים שחושבים שהם יכולים לבלבל את המוח על חופש חופש חופש בשעה שמה שסין צריכה באמת כדי להתפתח זה שליטה חזקה, וחטפתם סטירה.
זה תמיד אותו דבר – סטודנטים במצרים, סין, סוריה, לוב, איראן, שמנסים להחליף את השלטון מתוך טמטום שכזה, ואז מקבלים מכה – במצרים הם קיבלו את האחים המוסלמים, בסין מתברר למפרע שהשלטון הקיים היה הדבר הכי טוב בשבילם, בסוריה אין מה להרחיב, בלוב כאוס ובאיראן טרור. סטודנטים מפגרים.
זה לא תמיד אותו דבר – המדינות הדמוקרטיות הוקמו במהפכות.
אומנם ברוב המקרים מהומות מדוכאות או מביאות להחלפת דיקטטור אחד באחר אבל יש גם מקרים בהם מהומות יצרו דמוקרטיה.
מהומות בדיקטטורות עלולות להביא 2 תוצאות:
1. אלימות מצד המשטר שמדכאת את המהומות.
2. הפיכה בד"כ מפקד צבאי שמנצל שעת כושר להיפרע מהשליט הישן.
כאשר קורית הפיכה השליט חדש צריך לבצע פעולות כדי לבסס את שלטונו.
1. לפעמים שליטים חדשים מפעילים אלימות קשה כדי לשלוט.
2. לפעמים השליטים החדשים נותנים לעם דמוקרטיה כדי להיבחר בצורה לגיטימית ולזכות באהדת המערב – מתוך אמונה שהיות והם הפילו את הדיקטטור הקודם הם אהודים ויש להם סיכוי טוב לזכות בבחירות.
אלמלא המהפיכות מזרח אירופה היתה נשלטת ע"י דיקטטורים.
מדינות דמוקרטיות מוקמות מתוך בסיס מחשבתי עמוק ויציב, לא חבורה של סטודנטים מתלהבים שחושבים שטוח ורדוד, אם יש בסיס מחשבתי עמוק ויציב, אז המדינה הדמוקרטית תוקם בסיכוי ממש לא רע.
בסין – מה הסטודנטים שם ידעו אז ? מה הם יודעים היום ? אפילו היום הם מעתיקים את כל הטכנולוגיה מהאמריקאים, זה הרמה שלהם
מוכיח את הטענה שלי- הפגנות לא עוזרות למטרה.
שנים אני עוקב אחר אתר מידה, ומעולם לא נתקלתי בתגובות מרושעות כל כך. הייתכן שהמגיבים עושים זאת בעידוד השגרירות הסינית בישראל?
עוד אחד שהיה טיפש מספיק לאהוב קומוניזם ונענש על כך. זה כבר משעמם.
יש מדינות ענק הטרוגניות כמו רוסיה או סין שפשוט לא יכולות להרשות לעצמן דמוקרטיה. הדמוקרטיה האמריקאית הוקמה בשעת חסד כשהאוכלוסייה שם היתה הומוגנית למדי והנה – בדיוק כשהיא החלה להיות הטרוגנית, בעקבות הבאת העבדים האפריקאים למדינה, החלה גם מלחמת האזרחים בתוכה, ואיתה הסכנה לקריסתה של הדמוקרטיה. ללא שלטון מרכזי חזק מדינות כמו רוסיה או סין נדונו לאנרכיה ומלחמת הכל בכל. דמוקרטיה בנוסח המערבי זה לוקסוס שהן אינן יכולות להרשות לעצמן.
לפני שתזדעזעו בצדקנות אני חושב שהטבח בכיכר הציל את סין מגורל דומה של רוסיה….לרוב העם הרוסי מהמעמד הבינוני והנמוך הדמוקרטיה היא קללה .איך הם אומרים כיום….במשטר הסובייטי הבטן הייתה מלאה התרבות במלא השפע חופשות בפקודה כול חמשת הממים לכולם ורק הפה היה סגור ….ומה היום ? הבטן ריקה , אף אחד מהממים לא ניתן לאזרח הפשוט הילודה אפס והבנות יצוא לבתי הבושת לכל העולם…אבל הפה חופשי….הסינים החכמים הרגו עשרת אלפים מפגינים אבל כל שנה מאז ניצלו מליוני סינים מרעב , ממחלות מבערות ומאפס תקווה….תחשבו על זה….