פרדוקס הפוליטיקה היהודית / פרופ' רות וייס

שני הפרקים המובאים כאן הם מתוך ספרה של פרופ' רות וייס, 'פרדוקס הפוליטיקה היהודית', שראה אור בעברית בהוצאת קורן. אנו מודים למערכת על הרשות לפרסמם.

מבצע מיוחד לקוראי 'מידה': 
'פרדוקס הפוליטיקה היהודית' מאת פרופ' רות וייס ב-25% הנחה
הכנסו לאתר הוצאת קורן, ובמעמד הרכישה הקלידו את הקוד MIDA25

***

השפעת האנטי־ציונות על הערבים

יום 19 בנובמבר 1977 היה רגע נדיר בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. ״כמו היה שליח מאללה המגיע לארץ הקודש בשטיח מעופף״ נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בנמל התעופה בן־גוריון והתקבל בידי מנהיגי ישראל בעבר ובהווה.[1] למחרת הריעו לו אלפי ישראלים בדרכו לירושלים, לשאת בכנסת את נאומו לאומה. העיתונות העברית הדפיסה כותרות ראשיות בערבית לכבוד האורח, אוהדי כדורגל הציעו לקיים משחקי ידידות בין ישראל למצרים, ובקול ישראל התנגנה מוזיקה מצרית. עם ישראל ״התאהב באויב״.[2] לרגע דומה היה כי שנאת היהודים נבלמה לפני שהשיגה את מטרתה.

האופוריה התפוגגה במהירות. ביקורו של ראש הממשלה מנחם בגין בקהיר בדצמבר כמו התקיים בפלנטה אחרת. במצרים לא היו המונים מריעים ולא דגלי ישראל. סאדאת שלח את סגנו לקבל את פני מנהיגה של ישראל. שר הביטחון עזר ויצמן ציין את ״קבלת הפנים הצוננת, ההתעלמות מבגין, ומכללי הטכס והנימוס האלמנטריים ביותר״.[3] ישראל הסכינה לחילופי התפקידים בין מנצח למפסיד, בקבלה את סאדאת כקַבֵּל הנכבש את פני כובשו גיבור החיל, ובהַבליגה על דבריו בכנסת: ״עליכם ללמוד את הלקח הברור מן העימות בינינו. ההתפשטות אינה משתלמת. אומַר ביושר: אדמתנו אינה ניתנת למיקוח ואפילו לא לוויכוח… לא נקבל שום ניסיון לגזול ולו שעל אחד ממנה, ולא נהין לשום ויכוח ומיקוח על כך״. ערגתה של ישראל לשלום הוצבה כשקולה לתשוקתם של הערבים לגרוע אותה ממפת המזרח התיכון. במשא ומתן בקמפ־דיוויד, איש הימין הסרבן כביכול בגין ויתר על סיני עד הסנטימטר האחרון, והסכים לעקור את היישובים היהודיים הפורחים שנבנו בה, כדי להשביע את רצונו של המצרי הפייסן כביכול סאדאת בסיני נקייה מיהודים, יודנריין.

סופר כי ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר אמרה לסאדאת בפגישתם, ״אנחנו יכולים לסלוח לכם על שהרגתם את בנינו – אך אף פעם לא נסלח לכם על שגרמתם לנו להרוג את בניכם״. התקבולת הניגודית הזו מכפיפה את צער ההיהרגות לצער ההריגה. כדברים האלה כבר כתב רש״י בפירושו למילים המתארות את יעקב לפני פגישתו עם עשו ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ״ (בראשית לב, ח): ״ויירא – שמא יֵהרֵג; ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים״.[4]

רש״י השמיע לקח מוסרי נעלה זה באוזני הלומדים היהודים, אך גולדה מאיר – באוזניו של יריב שהמסורת הפוליטית שלו מפרשת דברים כאלה כחולשה. כאותה אם יהודייה מוורשה מתחילת ספרנו, שלימדה את בנה להיות מענטש, גם גולדה העמידה כאן את הדאגה להליכותיהם של נערי ישראל מעל הדאגה מפני מה שאויביהם זוממים לעשות להם. היא הייתה מפגינה הבנה רבה יותר של עמיתה המצרי ושל המציאות הפוליטית לו ביקשה מסאדאת להעביר לבני עמו את המסר ״אנחנו היהודים לא נזוז מפה״, לו דרשה הגינות, סובלנות וריאליות מהם.

אין ספק: סאדאת הפגין אומץ, מנהיגות ערבית מסוג חדש וכישורי משא ומתן מעולים. אבל מצפונו עוצב בידי מסורת פוליטית הפוכה למסורת היהודית, והאקלים הפוליטי בארצו היה הפוך מזה שבישראל. ארבע שנים קודם לכן, כשגולדה מאיר הייתה ראש ממשלת ישראל, הוא תיאם עם סוריה מתקפה על ישראל ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. עכשיו, כשבא לירושלים להחזיר למצרים את האדמות שהפסידה, הוא לא עשה זאת מתוך חרטה על שהרג יהודים רבים מדי, אלא מתוך הבנה כי גם אם יהרוג בהם עוד ועוד לא ינצח אותם. מאמציו להקסים את הציבור הישראלי עמדו בניגוד מבהיל להימנעותו מעשיית נפשות לשלום בקרב הציבור המצרי. כמובן, היה לו ממה לפחד. האיבה כלפי ישראל נותרה הבריח התיכון של האחדות הכלל ערבית. הליגה הערבית סילקה את מצרים משורותיה בגלל חוזה השלום עם ישראל, והעבירה את המטה שלה מקהיר לתוניס. כעבור שנתיים סאדאת נרצח. לאורך שנות ה־80 הפרה מצרים בשיטתיות כמעט כל סעיף אפשרי בחוזה השלום, וכך השיבה לה את הלגיטימיות בעולם הערבי, עד שב־1989 הוחזר מטה הליגה הערבית לבירה שעל הנילוס.

יוזמת סאדאת גרמה להקשחת הקו האנטי־ציוני בשאר העולם הערבי. הברית בין הגוש הערבי לגוש הקומוניסטי, שתדלקה כמה מן התבערות האנטי־ישראליות הגדולות, סיפקה לשמאל הערבי שפה אידיאולוגית יעילה יותר מן האנטישמיות הישנה של הימין. בחסות ברית המועצות אימצו הערבים את הסיסמאות הסובייטיות האנטי־ציוניות משנות ה־30, ורק החליפו את המילה ״אימפריאליזם״ באחותה האופנתית ממנה ״גזענות״. מנהיגי ארגוני הטרור הפלסטיניים אומנו בידי סוכנויות הביון הסובייטיות ולמדו באוניברסיטאות בגוש הקומוניסטי.

מחמוד עבאס, אבו־מאזן, ראש הממשלה הנבחר הראשון של הרשות הפלסטינית, קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת אחוות העמים במוסקבה על עבודת גמר בעניין ״היחסים החשאיים בין הנאציזם לבין מנהיגי התנועה הציונית״, שבה טען שהציונים עודדו את הנאציזם לפני השואה ובמהלכה, וניפחו את מספר נספי השואה לאחר מעשה, כל זאת כדי שההגירה היהודית לפלשתינה תזכה לאהדה בינלאומית.[5] לשווא ישאל השואל היכן היו עומדים היום הפלסטינים לו הקדישו עבאס וחבריו את זמנם ללימוד דרכים לשיפור החינוך, שירותי הבריאות, הממשל, המסחר והשירותים הציבוריים; לו הכשירו את עצמם לבניית החברה שלהם ולא להרס חבָרות אחרות.

יצירת ״יהודים חלופיים״

הערבים הפלסטינים מודעים לניצולם במלחמה נגד ישראל. פליט מפליטי 1948, אניס אל־קאסם שמו, השווה בזיכרונותיו בין הכנסת האורחים שערביי ארץ ישראל נהגו במהגרים ערבים שבאו אליה לבין היחס הצונן שקיבלו הם מערביי ארצות שכנות כשעזבו את הארץ.[6] אך בכל הקשור להטלת אשמה, רובם הלך אחר המנהיגים הפלסטינים וזעם על ישראל ועל היהודים, ולא על הממשלות הערביות שהתעקשו להותירם חסרי בית. הפלסטינים הבינו כי אחיהם הערבים ליהקו אותם לתפקיד יריבה המתמיד של ישראל, ושהם יאומצו אל חיקם רק כל עוד ימלאו את תפקידם כראוי. כך קרה שהקבוצה הנחשבת לכישרונית ביותר בעולם הערבי עיצבה את זהותה לא על פי מעלתה אלא כשלילתו האובססיבית של עם אחר.

תיאורטיקן הלאומיות הפלסטיני רשיד ח׳לידי השווה את הפלסטינים לכורדים ולארמנים, שני עמים בעלי ״הכרה מוגדרת היטב של זהות לאומית, שלא הצליחו להשיג עצמאות מדינית״.[7] אלא שמן ההשוואה עולים יותר הבדלים מקווי דמיון. הכורדים הם עם ממוצא הודו־אירופי בעל לשון, מסורת ותרבות משלו. הארמנים הם בעלי היסטוריה עתיקה, קדם־נוצרית, ויש להם כתב משלהם, שפה ומנהגים לאומיים.

למרבה האירוניה, שני העמים הללו לא הצליחו להשיג עצמאות במשך מאות רבות של שנים בעיקר בגלל התנגדות ערבית ומוסלמית, ושניהם חוו רצח המונים מידי מוסלמים. הפלסטינים, לעומת זאת, הם ערבים לכל דבר – אותה שפה, אותן דתות, אותם מנהגים, אותה טריטוריה. הם מהווים רוב באוכלוסיית ירדן, כדי כך שיכולים היו לתבוע, במידה רבה של היגיון, את שטחה כבסיס למימוש שאיפותיהם הלאומיות. התחרות המתנהלת כיום בקרבם בין ארגונים אסלאמיסטיים כגון חמאס והג׳יהאד האסלאמי משקפת את קשרי האחווה שלהם לבני דתם ברחבי המזרח התיכון. אלמלא נהנו הפלסטינים מתמיכתו הפוליטית של העולם הערבי כולו, לא היו נעשים לתנועה הלאומית היחידה שהאו״ם מכיר בה כמדינה אף שאינה מדינה.

הרכיב המיוחד של הלאומיות הפלסטינית שאכן מבחין בינה לבין הלאומיות הירדנית, למשל, או הסורית או המצרית, הוא השתתתה הגמורה על יסוד ההתנגדות לישראל והניכוס שהיא עושה לסמלים, להיסטוריה ולזהות היהודיים. התאריך החשוב ביותר בלוח השנה הפלסטיני אינו יום חג או ציון מוסלמי, ערבי או פלסטיני מקומי, אלא 15 במאי, היום שבו נכנסה עצמאות ישראל לתוקף ב־1948. הם מציינים ביום זה את הנכבה בעזרת דימויים השאובים מהאסונות שפקדו את עם ישראל. הם רואים את הנכבה כ״שואה הבלתי נגמרת של פלסטין״, ומתארים את בריחת הערבים במלחמת השחרור במונחים המחקים את שיח השואה. אתרי אינטרנט מציעים ״עדויות ניצולים״ ומתארים ״גירושים המוניים״ כביכול, ובכך מציבים את הפלסטינים במקומם של היהודים, ואת היהודים במשבצת של הנאצים.[8] באתר המגולל את הסיפור הפלסטיני ״מלפני המנדט הבריטי עד חומת האפרטהייד של זמננו״ על פי ימי השנה אין ולו ערך אחד שאינו קשור לישראל.[9] בינואר הוא יום השהידים, לציון ״המיתות המתועדות״ של פלסטינים כתוצאה מהכיבוש הישראלי. ב־17 בפברואר מצוינת ״פרשת לבון״, לרגל התאריך בשנת 1955 שבו אולץ שר הביטחון פינחס לבון להתפטר בגלל חשיפת רשת ריגול ישראלי במצרים.

הערך על יום האם, 21 במארס, מודיע לקוראיו כי האימהות הפלסטיניות אינן מקבלות פרחים ביום הזה, אלא נושאות פרחים אל קברי ילדיהן ההרוגים. אפריל הוא האכזר בחודשים: 3 עד 12 בו הם עשרת ימי התייחדות עם ״הטבח בג׳נין ב־2002״, 9 בחודש הוא גם יום השנה ל״טבח בדיר יאסין״ ב־1948, אך כפיצוי על העצבוּת מוצע יום 16 באפריל כיום לציון פרוץ ״המרד הערבי הגדול״ ב־1936 בהנהגת חאג׳ אמין אל־חוסייני. יום זה, לציון פרוץ מאורעות תרצ״ו, נתפס כמטרימו של 9 בדצמבר, המציין את פרוץ האיניפאדה ב־1987; אנו רגילים לכנותה האינתיפאדה הראשונה, אך הלוח הנ״ל דואג להכתירה כשנייה. שום פרק של ״משפחת אדמס״ לא יתחרה עם העונג החולני שהלוח הזה שואב מחיטוט בפצעים, זריית מלח עליהם, הלקאה עצמית וחורבן עצמי מידיו של השד הנורא ישראל.

אסטרטגיה פלסטינית זו של היפוכים וסיפוחים משמיצה כמובן את היהודים, אך נזקה העיקרי הוא לפלסטינים עצמם. כשכתב ז׳אן פול סארטר כי ״לולא היה היהודי קיים, היה האנטישמי ממציא אותו״, הוא חשב על הפסיכופת האירופאי שאינו מסוגל לחוות את עצמיותו, שלא לומר את גבריותו, אלא כניגוד ליהודי.[10] ודאי לא עלה על דעתו שעַם שלם יבנה את כל זהותו, את כל המיתוסים והחגים שלו, סמליו וסיסמאותיו, מדיניות הפנים ומדיניות החוץ שלו, על ההתנגדות ליהודים. גם הפילוסוף לאו שטראוס, כאשר כתב ב־1962 כי המשטר הנאצי היה המשטר היחיד שהוא מכיר ״שהתבסס אך ורק על עיקרון שלילת היהודים״, לא שיער בנפשו את בלעדיותם של היהודים באובססיה הפלסטינית.[11]

הרטוריקה הפלסטינית מעלימה לחלוטין את העובדה שבשנת 1950, כאשר ירדן שלטה בשתי גדות הנהר, היא הקצתה לגדה המזרחית ולגדה המערבית ייצוג שווה בפרלמנט. גם אי אפשר להבין ממנה ולו ברמז כי אפילו כיום, וגם אם נחשיב את הגדה המערבית כשטח ישראלי, רוב רובה של פלשתינה כבר נמצא בידיים ערביות. התודעה הלאומית של הערבים הפלסטינים נתונה כל כך למה שבידי היהודים, שהם אינם מסוגלים לחשוב על מה שבידיהם. ״פלסטין האהובה, איך אוכל לחיות הרחק ממישורייך ומגבעותייך״, כותב משורר יליד טול כרם בדמשק, לא רחוק במיוחד.[12]

דמשק וטול כרם נמצאות שתיהן באזור שהערבים מחשיבים לפלסטין הגדולה ושסוריה תובעת בעלות עליו. אין ספק שהמחבר כועס על הגבול הפוליטי המפריד היום בין פלסטין היהודית לבין מרחבי ארצות ערב, אך הוא מתעלם מכך ששלושה רבעים משטח פלשתינה המנדטורית נתונים לשליטתה של הממלכה הערבית ירדן – שפע הרים ומישורים, ואדיות ואתרים היסטוריים וגישה ישירה לנהר הירדן ולים המלח. כל ארצות החמדה העצומות שבידי הערבים, שהן חלק הארי מפלסטין שעל פי תפיסתם הם, מאוסות עליהם בגלל הכוונה פוליטית, ועיניהם לטושות אל הדשא הזערורי של השכן.

הניגודיות בין הפוליטיקה היהודית לזו הערבית הולידה תוצאות קוטביות. היהודים, בתקופות קשות, הביטו אל הקהילה פנימה ודאגו איש לרעהו. ב־1950, סמוך לאחר הקמתה, חוקקה מדינת ישראל את חוק השבות. בחסות חוק זה מחלצת ישראל יהודים מארצות מצוקה, קולטת פליטים שלעתים מצבם קשה במיוחד, ומספקת להם מזור ומזון. היות שהיהדות, יחידה מכל הדתות, סבורה שכל אדם יכול להצטרף לחיקה אך בשום אופן אינה מצפה מבני הדתות האחרות לעשות כן, חוק השבות הוא חוג הגירה אוניברסלי שאין לו תקדים ואין לו מתחרה.

רות המואבייה היא התגלמותה המקראית של הפתיחות הזו: מחיקה של אישה נוכרייה שהתגיירה יצאה שושלת המלוכה. פניו של עם ישראל כיום, פניהם של יהודים מכל הגזעים ומכל הגוונים ומכל הטיפוסים האנושיים, הן ההמחשה בת זמננו. חוק השבות הוא רק אחת מדרכים רבות שבהן פעלו היהודים לפצות על החרפות שבני עמם סבלו בגלות. חוק זה אינו גורע מחלקם של אלה שאינם יהודים. אזרחות ישראלית מוצעת גם לגויים החיים בארץ או כאלה המגיעים אליה מבחוץ ועוברים תהליך אזרוח לאחר תקופת מגורים בה. השפה הערבית, שפתו של מיעוט בן פחות מחמישית מאזרחי ישראל, היא שפה רשמית בישראל לצד השפה העברית.

כצפוי, לוח השנה הפלסטיני מציין את יום קבלת חוק השבות, 15 ביולי, כיום של חקיקה מפלה נגד הערבים. היות ששום מדינה ערבית אינה דומה לישראל בתחושת האחריות שלה כלפי בני עמה ודתה, והיות שהערבים לא חוקקו חוק שבות משלהם אלא מנעו את יישובם של הפליטים, לפלסטינים לא נותר אלא לפרש את הסולידריות היהודית כפשע: אם לא כן, יודו בעצם בפשע שאחיהם הערבים עשו בהם. סיסמת הציונים הייתה ״אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה״; הפלסטינים מעדיפי לקרוא למלחמת נקם. ״עוֹד נָשׁוּב לְאַרְצֵנוּ עִם בֹּקֶר / רְכוּבִים עַל גֵּאוּת הַגַּלִּים. / בַּחַמָּה יִזְהֲרוּ חַרְבּוֹתֵינוּ / וּמִדָּם יַעֲלוּ הַדְּגָלִים״, כותב המשורר בן טול כרם.[13] משורר פלסטיני נוסף, התוהה ״וְאֵיךְ לֹא אֲכַתֵּת אֶת שִׁירַי לְרוֹבִים?״, מהדהד את שבועותיו הבלתי פוסקות של יאסר ערפאת לפדות את פלסטין כולה בדם ואש.[14] יכול אדם לחוש אהדה לפלסטינים, אך אהדה זו עצמה היא המותירה אותם בני ערובה במשחק פוליטי אכזרי.

^[1]    Sadat’s ‘Sacred’ Mission”, Time Europe, 28.11.1977".

^[2]    כביטויה של תמר ליבס בכותרת הרצאתה בסמינר באוניברסיטה העברית לציון 25 שנה לביקור, 26.11.2002.

^[3]    עזר ויצמן, הקרב על השלום, ירושלים: עידנים, 1981, עמ׳ 105. בשלב מסוים, כותב עוד ויצמן, ״הרגשנו כאורחים בחתונה זרה״ (שם, עמ׳ 106).

^[4]    על הדמיון בין דברי גולדה מאיר לבין מדרש זה עמד המחנך אפרים בוכוולד.

^[5]    דיסרטציה זו של עבאס, ״אלוג׳ה אלאח׳ר: אלעלקאת אלסיריה בין אלנאזיה ואלזהיוניה״ (הצד האחר: הקשרים הסודיים בין הנאציזם לציונות), אושרה באוניברסיטת אחוות העמים במוסקבה ב־1983, ופורסמה בתרגום אנגלי בידי מרכז שמעון ויזנטל.

^[6]    אניס אל־קאסם, מן אלתִהְ אלא אלקֻדס (ממדבר סיני לירושלים), טריפולי (לוב): 1965, עמ׳ 17. מצוטט אצל Yehoshafat Harkabi, “The Palestinians in the Fifties and Their Awakening as Reflected in Their Literature”, in Moshe Ma’oz (ed.), Palestinian Arab Politics, Jerusalem: Jerusalem Academic Press, 1975, 53.

^[7]    Rashid Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, New York: Columbia University Press, 1997, 11.

^[8]    דוגמאות אלו לקוחות מהאתרים www.Jerusalemites.org, alnakba.org, ואתר מרכז התרבות על שם ח׳ליל סכאכיני. המועצה המוסלמית הבריטית, המייצגת 350 ארגונים, מודיעה מדי שנה בשנה על סירובה להשתתף בטקסי יום הזיכרון לשואה משום שהם מתעלמים מרצח העם ב״שטחים הפלסטיניים הכבושים״ ומפני שהם אינם ״כוללים את הנכבה״.

^[9]    www.palestinecalendar.org.

^[10]   ז׳אן פול סארטר, הרהורים בשאלה היהודית, מצרפתית: מנחם ברינקר, תל אביב: ספרית פועלים, 1978, עמ׳ 10.

^[11]   Leo Strauss, “Why We Remain Jews”, in Kenneth Hart Green (ed.), Jewish Philosophy and the Crisis of Modernity: Essays and Lectures in Modern Jewish Thought, Albany: SUNY Press, 1997, 321.

^[12]   Abu Salma (Abd al-Kareem al-Karmi), “We Shall Return”, trans. Sharif Elmusa and Naomi Shihab Nye, in Salma Khadra Jayyusi (ed.), Anthology of Modern Palestinian Literature, New York: Columbia University Press, 1992, 96.

^[13]   שם, עמ׳ 97.

^[14]   Rashid Husain, “Against”, trans. May Jayyusi and Naomi Shihab Nye, שם, עמ׳ 175.