ללא מוצא: האייתוללות הובילו את איראן למבוי סתום

האם חיסולו הדרמטי של קאסם סולימאני יהיה מה שיעיר את הבכירים בטהרן ויגרום להם להודות כי כישלון האסטרטגיה שלהם הובילה את המדינה למבוי סתום? זו השאלה שעלתה לאחרונה בכנס אקדמי בהשתתפות כמה מהחוקרים המובילים באיראן. העובדה שנושא כזה עולה לדיון היא משמעותית בפני עצמה, ומסמלת את המוכנות של יותר ויותר איראנים להתכחש לחוקי ההשתקה הנכפים בידי המשטר, ולדון בפומבי בנושאים שבעבר נחשבו לטאבו מוחלט.

במהלך השיחה, אחד המשתתפים השווה בין חיסול סולימאני למותו של המרשל לין ביאו, שר ההגנה הסיני שנהרג בתאונת מטוס ב-1971, ומותו פתח את הרך לשינוי כיוון רדיקלי בסין של מאו. לאחר הסתלקותו של לין, הרפורמיסטים בסין בראשות גו'או אנלאי הצליחו לבודד את חברי "כנופיית הארבעה" שדגלו בקו קיצוני יותר בהובלת אשתו של מאו ג'יאנג צ'ינג, שמו קץ ל'מהפכת התרבות' ופנו להפיכת סין מכלי למטרות מהפכניות למדינת לאום נורמלית. בתוך כמה שנים, סין תחת דנג שיאופינג החלה לבנות כלכלה קפיטליסטית בתוך מסגרת הרודנות הפוליטית, וזנחה סופית את החלומות על ייצוא המהפכה.

לאחר שאיבד את הלגיטימיות המהפכנית שלו, המשטר הקומוניסטי הסיני החל לחפש מקורות חדשים ללגיטימציה דרך הצלחה כלכלית ועליה דרמטית ברמת החיים של מאות מיליונים ברחבי המדינה. הסינים גילו כי ייצור וייצוא של סחורות מבוקשות היה קל ורווחי יותר מאשר ייצוא של מהפכה שאף אחד לא רצה, אולי מלבד כמה סטודנטים בפריז ובלונדון.

ההשוואה בין סין של אז לאיראן של היום מעניינת אך לא מדויקת. לין הואשם בקיום קשרים סודיים עם ה"אימפריאליזם" ובתכנון הפיכה נגד מאו, בעוד סולימאני נחשב לעוזרו הנאמן ביותר של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. ללין הייתה ביוגרפיה אישית נוצצת לאחר שהוביל את צבא העם לניצחונות בקרבות רבים, עם כיבוש בייג'ינג כגולת הכותרת. מנגד, אפילו חסידיו הגדולים של סולימאני לא היו יכולים לציין קרב אחד בו נלחם, שלא לדבר על ניצח. גם כעת המספידים אותו מדברים רק על הצלחות פוליטיות, כולל ההצלחה לכאורה במניעת נפילת משטרו של אסד בסוריה, והשתלטות על לבנון באמצעות שליחים.

אך למרות זאת, מותו של סולימאני אכן מספק הזדמנות לבחינה רצינית של מדיניות ייצוא המהפכה של ח'אמנאי, שעלתה לאיראן סכומים אסטרונומיים וגבתה אינספור חיים, בעוד אף לא מדינה אחת אימצה את האידיאולוגיה החומייניסטית או שיטת המשטר האיראנית.

חלום על סין שנייה

הרעיון של חיקוי המודל הסיני אינו חדש באיראן. הוא עלה לראשונה בשנת 1990 על ידי הנשיא דאז עלי האשמי רפסנג'אני, שאף טען (חצי בצחוק) כי הוא מוכן להיפטר מבגדי כוהן הדת כדי לאמץ את העולם המודרני. בימי שלטון השאה המלך הבטיח להפוך איראן ל"יפן שנייה", ואילו רפסנג'אני הבטיח "סין שנייה". השאה לא היה יכול כמובן למלא את הבטחתו לאחר שהמהפכה האסלאמית אילצה אותו להימלט מן המדינה, וגם חלומו של רפסנג'אני נותר כחלום כאשר הגרסה האיראנית לדנג בקושי הצליח להישאר בחיים ומחוץ לכלא, וזכה ליחס של הדוד המביך מצד הקובעים האמיתיים בטהרן.

כמה ממקורביו של רפסנג'אני סיפרו לי שהוא היה "פחדן" ואיבד את ההזדמנות שלו לשנות את איראן לאחר שנשאב לתוך כמה עסקאות מושחתות. לפי אותם מקורבים, רפסנג'אני לא הבין שהכסף היה צריך להגיע לאחר שהוא היה הופך לסוג של דנג, ולא ולפני. משפחתו המורחבת של דנג עשתה את הונה לאחר שסין עברה תהליך של דה-מאוזציה. במקרה של רפסנג'אני, המיליונים הגיעו מבלי שום ניסיון לדה-חומייניזציה.

באותה העת בה רפסנג'אני השמיע את זמירותיו הסיניות, טענתי במספר מאמרים כי המודל של דנג לא היה יכול להיות מיושם באיראן. בסין, המאואיזם היה משנה רעיונית סדורה (למרות כמה חריגות ביזאריות), שערבבה לאומנות, בוז קסנופובי ושוויון גס שהתבטא בעיקר בכפיית יחידות ייצור קולקטיביות. מנגד, האידאולוגיה החומייניסטית  מעולם לא פיתחה נרטיב קוהרנטי ועוינותה הגלויה כלפי הלאומיות האיראנית העניקה לה הילה של משהו זר. יתרה מכך, המהפכה הסינית הייתה סוג של ניצחון לאחר עשורים של מאבק אזרחי רחב ומלחמה בין מיליונים משני הצדדים. מנגד, המהפכה החומייניסטית הצליחה תוך כמה חודשים, בעיקר מכיוון שהשאה נמנע מלפתוח בדיכוי נרחב והחליט לנטוש את כסאו.

קציר מר

ישנם הבדלים נוספים בין איראן כיום לסין של שנות השמונים. סין של אז נשלטה בידי מפלגה קומוניסטית לה היו מיליוני חברים ממושמעים שהוכשרו להפיץ את המסר לחברה ולגייס תמיכה עבור כל שינוי מדיניות. באיראן לא קיימת מסגרת כזו ובסיס התומכים של המשטר המושחת מתקשה מאוד לתקשר עם החברה הכללית. עצרות הענק שמארגן המשטר לא מרמות אף אחד.

כיום, מקבלי ההחלטות בטהרן הם מיעוט קטן ומבודד החי בעבר מדומיין ופוחד מן העתיד. גרוע מכך, חלק מאותם מחליטים כבר העביר את רוב כספו לחו"ל, ושלח את ילדיו ללמוד באירופה ובארה"ב. כאשר בוחנים את זהות אותם מחליטים, אפשר לראות שרובם מתנהגים כסוחרי שטיחים בשוק ומתייחסים לאיראן כארץ שאפשר לבזוז אותה ולשלוח את הרווחים למערב. הם לא מסוגלים לייצר דנג איראני מכיוון שהם לא רוצים ליצור כלכלה פרודוקטיבית; כל מה שמעניין אותם זה לקחת את הכסף ולברוח. הם גם אינם מסוגלים לבנות מוסדות מדינה הדרושים עבור כלכלה מודרנית המחפשת את מקומה בשוק הגלובלי.

המנגנון שדנג ואנשיו ירשו היה בהחלט מנגנון מדכא ומיושן בסטנדרטים בינלאומיים, אך בתוך הפרדיגמות שלו עצמו הוא עבד. מנגד, הרפובליקה האסלאמית גם היא מיושנת ודכאנית כפי שהיה משטר מאו, איך היא פשוט אינה עובדת. ללא שום מנגנון של רפורמה עצמית, איראן משולה כיום לסוס עיוור בטחנת קמח עתיקה, סובב ללא הפסק באותו מעגל וגורס עד דק את זרעי הקציר המר של האייתוללות.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.