הדרך הארוכה מתאצ'ר עד לברקזיט

בעוד הקהל הנעים בגסותו חגג בקולי קולות בכיכר הפרלמנט, אני חגגתי במסיבה פרטית מצומצמת במסעדה בבודפשט עם אישתי האמריקנית, סופר אירי וחבר שווייצרי –  כולנו הרמנו כוסית של יין הונגרי משובח לכבוד הצלת הריבונות הדמוקרטית של בריטניה. אחרים אשר תמכו בעזיבת האיחוד האירופי דיווחו על תחושה קלה של אנטי-קליימקס כאשר הרגע הגיע לבסוף. זה אכן היה קצת כמו ערב השנה החדשה – ידענו במשך זמן רב שהלילה הזה מגיע, רצינו שזה יקרה, אבל בבוקר למחרת לא יצאנו לחופשה אלא התחלנו בלוח זמנים שונה וקשה יותר. ועדיין, נבצע את העבודה הזו כקבלנים עצמאיים ולא כשכירים.

לעומת זאת, תחושתי האישית לא הייתה התחלה של משימה חדשה, אלא סיום של משימה ישנה. הפכתי לראשונה לתומך בברקזיט (או כפי שקראו לזה אז "אנטי-שוק") בשנות השישים המאוחרות. השמרנים היו אז מפלגה פרו-אירופית במהותה, אם כי כל המפלגות עדיין לא גיבשו עמדה מלאה בעניין. לאחר שהשתתפתי כעוזר זוטר בדיונים רבים בקרב צמרת המפלגה לגבי השוק המשותף, הגעתי למסקנה הכופרת לפיה הטיעון הכלכלי בעד הצטרפות לשוק האירופי היה חלש, ולכן הטיעון נגד מסירת הריבונות שלנו כדי לעשות זאת היה חזק מאוד. בבחירות של 1970, בהן התמודדתי כמועמד השמרנים במחוז גייטסהד, הדגשתי כי אנחנו "מחויבים למשא ומתן, לא יותר לא פחות". האירו-סקפטיות שלי החלה להתגבש.

לא שלמישהו צריך להיות אכפת במיוחד לגבי מה שמועמד שמרן צעיר במחוז לייבור מסורתי חושב בנושא כלשהו. כפי שעסקני המפלגה נהגו לומר בחוכמתם, מועמד לפרלמנט הוא לא יותר מ"צורך משפטי ארור". וכך בריטניה הצטרפה לשוק המשותף ב-1973, למרות התנגדותי, ואז עמדה בפני משאל שנתיים מאוחר יותר, שהיה אמור להכריע בשאלה האם לאשר או לדחות את מצע המפלגה השמרנית המובסת. באותה תקופה, אני עצמי כבר טיפסתי לעמדת השפעה גבוהה יותר בעולם השמרנים, כאשר התמניתי לכתב הפוליטי של ה'דיילי טלגרף', עיתון עצמאי שהיה מזוהה עם קהל שמרני וידוע בכך שצמרת המפלגה נשמעה לעצתו. בנוסף, הייתי בין השמרנים הפעילים היחידים שיצאו נגד קו המפלגה הרשמי וניסו לקדם ניסיון נואש להימנעות בהצבעה. הייתי בקשר רציף עם המצביעים, וידעתי שגורל המשאל נגזר מראש.

וכך, ב-4 ביוני 1975 ישבתי אל מכונת הכתיבה שלי במשרד ה'טלגרף' ופצחתי במשימה מלנכולית. כאחד מהבודדים במערכת שהתנגד לכניסה לשוק המשותף, נתבקשתי על ידי העורך ביל דידס לחבר סיכום קצר של קמפיין משאל העם שיתפרסם בבוקר ההצבעה. ביל ביקש ממני להיות עוקצני כדי לגוון קצת את כובד הראש של העיתון, אך אני חשדתי שהוא מתנגד בסתר להצטרפות לשוק המשותף ומבקש לגוון את הקו האחיד של העיתון שהיה בעדה. ויתכן שהוא צדק. במובן מסוים, אותו טור עוקצני קצר נטע חלק מניצני האירוסקפטיות של ה'טלגרף', שמאז לקח חלק גדול בהשגת הברקזיט, סיפור אשר סופר במלואו בעיתון עצמו.

בעקרון, ביל היה יכול לבקש ממני לכתוב טור התומך באי-כניסה לשוק, אך הלחץ הממסדי לתמיכה בחברות אירופית של בריטניה היה כה כבד ב-1975 עד שפרסום כזה היה נחשב לבגידה במולדת. אז עברתי על הארכיון של חודשי הקמפיין והתחלתי לכתוב כך:

החל מן הממסד ועד לאנטי-ממסד המכובד, מהמגזין 'אוקונומיסט' ועד ל'New Statesman', מאיגודי העובדים עד לראשי התעשייה, מראשי הממשלה וילסון (לייבור) והית' (שמרנים), מאגודת המתנדבים הלאומית ועד לארגון 'שחקני תיאטרון בעד אירופה' – אותה עצה, אותן תחזיות שחורות על החיים מחוץ לשוק המשותף (זה היה גיהינום אז ב-1972), אותן הבטחות מנחמות לעתיד מזהיר בתוך השוק, כולן נטענו בלהט דתי ממש"

גם הדת גויסה למען המטרה האירופית. הבישוף של לונדון, בדרשה שנשא בקתדרלת סנט פול, אמר כי אלו המודאגים מאיבוד הריבונות הבריטית היו אשמים בתפיסה לאומנית שהיא "בבסיסה אנוכית ובדלנית". החברות הגדולות דיברו כולם בקול אחד: נשיא התאחדות התעשיינים ראלף בייטמן הכריז כי עזיבת השוק המשותף תהיה "טירוף", והתעשיין בארי הית' אמר לפועליו שחברות בשוק אינה סוגיה פוליטית כלל אלא עניין כלכלי של יעילות הייצור. "האם הוא כבר הוכתר כסיר בארי?" שאל אנוך פאוול, אחד מאנשי הקמפיין הבולטים של השמרנים נגד ההצטרפות לאיחוד. "לא?, אז בקרוב הוא יהיה". ואכן, שלוש שנים לאחר מכן, הית' הוכתר על ידי המלכה בתואר אבירות  "בעבור תרומתו לייצוא".

מירוץ סוסים

אם מובילי קמפיין ההצטרפות לשוק המשותף נראו כמו קבוצה של אנשי עסקים עשירים שזה עתה יצאו מארוחת צהרים משובחת במלון יוקרה, המתנגדים למהלך נראו כמו עירוב משונה של אנשי שמאל וימין במכנסי ג'ינס ומעילי ציד ורודים בהתאמה. אך מי ששלט בתנועה הזו היה השמאל, ומעל כולם היה חבר הפרלמנט טוני בן. אחרי שעזב את הפעילות הפוליטית היום-יומית, בן הפך לאדון בריטי מוחצן וחביב, עם ספל התה שלו ועם ההרצאות הנוסטלגיות על כוח העובדים. יחד עם זאת, בריטים רבים ראו בו כאויב העיקרי של השמאל. בדיחה נפוצה בשנות השבעים גרסה כי "מר בן מתלונן לעתים קרובות על כך שהעיתונים והטלוויזיה מוטים נגד מתנגדי השוק, והוא צודק לחלוטין – הם ממשיכים לכתוב עליו".

כתוצאה מהקמפיין הלא-מאוזן הזה, העם הבריטי נדחף להישאר בתוך אירופה החדשה והמודרנית ברוח הטרוניה של "אם אתה מכיר מקום טוב יותר, לך אליו". הכתבה שלי, לעומת זאת, הסתיימה באזהרה:

בתמיכתו באירופה, הממסד הבריטי כולו הימר את כל כספו על סוס אחד, זה שנראה כמועמד לניצחון. אך מה אם, בדומה לכל הסוסים הדוהרים של הממסד בעשורים האחרונים, הוא יסיים למשל רק במקום הרביעי?"

לא שאי-פעם חלמתי לומר "אמרתי לכם", אבל זה בדיוק מה שקרה. מנהיגי כל המוסדות הפוליטיים והתרבותיים החשובים סיפרו לעצמם כמה סיפורים תבוסתניים כדי להצדיק את עריקתם מהנאמנויות הישנות ואת הוויתור על חלק הולך וגדל מן החירויות שלהם: המשבר בסואץ הדגים את התכווצות תפקידה העצמאי של בריטניה ככוח עולמי, וחבר העמים הבריטי לא סייע בעצירת דעיכתו שלו. היינו זקוקים למקלחת קרה של תחרות כלכלית שתעיר אותנו, וזו הגיעה בדמות גישה בלתי-מוגבלת לשוק האירופי שאפשרה לחברות בו לצמוח מהר יותר מאשר בריטניה. בבסיס כל הסיפורים האלה עמדה התחושה לפיה בריטניה יכולה להתגבר על תהליך הדעיכה רק על ידי איחודה לתוך כוח עולמי גדול יותר. כפי שמבקר הגישה הזו אנוך פאוול אמר בשלהי שנות השישים כאשר הבריטים היססו עדיין, "המסר שלהם הוא: היינו גדולים בעבר, ואנו רוצים להיות גדולים שוב".

אך למרות זאת, אפילו באותה העת אף אחד מהטיעונים האלה לא עמד בבחינה אמיתית של הנתונים. נבחן כל אחד מהם:

– אם המדינה אכן נזקקה למקלחת קרה של תחרות, היא הייתה יכולה להשיג זאת באופן טוב יותר על ידי אימוץ סחר חופשי עם העולם במקום להצטרף לאירופה שטיפחה מערכת מכסים חיצוניים משותפת.

– כפי שהוכיחה מלחמת ווייטנאם, אף מדינה, אפילו לא ארה"ב, החזיקה בכוח בלתי-מוגבל. רק עשר שנים קודם לכן, הצבא הבריטי הביס את הקומוניסטים במלזיה ועמד לחסל גם את אלה באינדונזיה במסגרת מלחמת בורנאו הנשכחת. לבריטניה לא הייתה באמת סיבה לגעור בעצמה על מחסור בכוח או השפעה בינלאומית.

– יתרה מכך, המקור העיקרי לדעיכה הבריטית נבע מחוסר היעילות של התעשייה ומכוחם המוגזם של איגודי העובדים,
וחברות בקהילה הכלכלית האירופית לא הייתה משנה דבר מאלה. למעשה, הן מפלגת הלייבור והן השמרנים לפני תאצ'ר ראו ב"אירופה" כדרך להתחמק מן האמת הזו במקום להתמודד איתה. אירופה תעשה את מה שפחדנו לעשות בעצמנו, הם טענו, אך אף אחד מעולם לא הצליח להסביר כיצד.

– לחבר העמים הבריטי היו את מגבלותיו, אך בריטניה הייתה שותפת הסחר וההשקעות הגדולה ביותר של אוסטרליה בראשית שנות השישים, עד שהחברות בשוק האירופי הובילה להפחתה בסחר בשל הטלת מכסות מסחר.

– מעל הכל, למרות שגישה מלאה לשוק האירופי הגדול אכן הייתה מיטיבה עם בריטניה, טענה זו הודגשה באופן מוגזם כחלק מן הצמיחה ביבשת לאחר מלחמת העולם השנייה. חשוב לא פחות היה המעבר ממשרות בעלות פריון נמוך בחקלאות למשרות בתעשייה לאחר 1945, אך הכלכלה הבריטית החלה את המעבר הזה כבר ב-1870, ולא הייתה יכולה ליהנות מאותו רווח פעמיים.

כל הגורמים האלה הפכו במהרה לדיון אקדמי ותו לא, כיוון שזמן קצר לאחר שבריטניה אישרה את חברותה בשוק האירופי ב-1975, אירופה עצמה פסקה מלצמוח. ההטבות משוק מורחב שהיו אמורות להגיע מהכניסה ליבשת פשוט לא הגיעו בזמן, או לא הגיעו כלל. אירופה נכנסה לתקופת אינפלציה ארוכה, והבריטים שקעו בעקבותיה עמוק יותר בביצת הייאוש. ארבע שנים לאחר מכן, שביתות החלו לפרוץ באי מהר יותר מנגיף הקורונה, ורק הגעתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון החלה לשנות המגמה ולשחזר את הכוח והשגשוג הבריטי בדרך היחידה שעבדה באמת – יצירת מסגרת של יציבות פיננסית וכלכלית המאפשרת לאנשים ועסקים להציל את עצמם רק מתוך המאמץ האישי שלהם.

צעד הכרחי

במהלך העשור שלאחר מכן, השוק האירופי כסוגייה פוליטית נדחק לשוליים בעוד מאבקה של תאצ'ר להחיות את בריטניה שלט בחיים ובזירה המדינית. מערכת היחסים בין בריטניה לשוק הייתה בנויה בעיקרה מסביב לניסיונה של ראש הממשלה החדשה להשיג פיצוי תקציבי גדול מבריסל, בטענה שתקציב השוק המשותף היה מוטה נגד לונדון ששילמה הרבה אבל קיבלה בחזרה מעט. "אירופה" חזרה לכותרות לאחר 1986, כתוצאה של שלוש התפתחויות: ההתאוששות הבריטית תחת תאצ'ר והפיכתה לכלכלה הרביעית בגודלה בעולם; החלטת הקהילה האירופית לאמץ שוק אחיד בו הרגולציה של בריסל החליפה את העקרון לפיו כל מדינה מכירה בכללי האחרת, ונטייתו של השמאל בלונדון ובבריסל להעניק לקהילה עוד כוח לשלוט בכל דבר שזז ברחבי היבשת, בטענה שכך נוצר שדה משחק שווה לכולם.

ז'אק דלור שנבחר כנשיא הנציבות האירופית סיפר לאיגודי העובדים בבריטניה את החדשות הטובות האלה בנאום מפורסם ב-1988. בתוך עשר שנים, כך אמר, שמונים אחוזים מהחקיקה הכלכלית והחברתית יקבעו בידי אירופה. זמן לא רב לאחר מכן, מפלגת הלייבור והאיגודים עברו צד והפכו להיות אירופילים נלהבים. מנגד, למרבית השמרנים לקח זמן רב יותר להבין כי המאזן הפוליטי בנושא האירופי השתנה, אך היה ברור שממשלה שמרנית שהובילה פריחה כלכלית ופתחה את השוק תתנגד להשתלטות סוציאליסטית מצד בריסל. תאצ'ר ענתה לדלור חודשיים לאחר מכן, במה שנודע כ'נאום ברוז", שחובר בידי יועצה הקרוב צ'רלס פאוול שהיה אירוסקפטי מתון. זו הפסקה המפורסמת ביותר מתוכו:

לא הדפנו בהצלחה את גבולות המדינה בבריטניה, רק כדי לראות אותם מוטלים מחדש ברמה האירופית עם מדינת-על אירופית המפעילה את שליטתה החדשה מבריסל"

לא כל השמרנים ולא כל חברי הממשלה היו שמחים עם ההתנגדות הגלויה והעזה הזו, ובמשך השנתיים הבאות מלחמת אזרחים שקטה פרצה במפלגה סביב הנושא האירופי וסביב היחסים עם פריז, ברלין ובריסל. לאחר שירות של שנתיים ברחוב דאונינג כיועץ מיוחד לראש הממשלה, עברתי לארה"ב ב-1988 כדי לערוך את ה'נשיונל רוויו'. משם חזרתי ללונדון כדי לכתוב נאומים עבורה, וברובם היו פסקאות כמו זו מנאום ברוז'. לכן זכיתי במושב מצוין לצפות ממנו בפער ההולך וגדל בין תאצ'ר שנתמכה בידי נאמניה במפלגה, לבין מרבית חברי הקבינט שלה שנתמכו בידי הדעה הרווחת בקרב האליטות.

המאבק הזה הגיע לשיא כאשר תאצ'ר דחתה במהלך פסגת האיחוד ברומא ניסיון להרחבת האינטגרציה היבשתית, ובחזרתה ללונדון המתין לה משבר. שר החוץ ג'פרי האו התפטר, ושר ההגנה לשעבר (ואירופיל מושבע) מייקל הזלטין התמודד מולה בבחירות על ראשות המפלגה. תאצ'ר לא הצליחה להשיג רוב מוחלט, וחזרה בהמשך מוועידת פריז שציינה את תום המלחמה הקרה כדי לעמוד בפני בחירות נוספות.

בעודי בניו-יורק, כתבתי עבור ראש הממשלה כמה פסקאות לנאום שתוכנן כתגובה להצעת אי-אמון של הלייבור, ועליתי על מטוס ללונדון שם מצעד של שרים הגיע אל תאצ'ר וניסה לשכנע אותה שאין טעם להילחם בקרב אבוד. כאשר ירדתי מהמטוס, היא כבר הודיעה על כוונתה להתפטר בנאום מצוין בפרלמנט, ושלחה לי הזמנה להגיע למעון ביום המחרת. המסיבה בה השתתפו חברים ותיקים ויועצים מכל השנים הייתה אחד מהאירועים המוזרים האלה בהם תחושת הטרגדיה והעצב נמהלות בקתרזיס של צחוק ועליצות. אני לא יודע אם הרגשתי יותר עצוב או יותר משועשע.

משם המשכתי כדי לשאת דברים בפני 'קבוצת ברוז", ארגון שקם כדי לקדם את הגישה האירוסקפטית השמרנית, במפגש שנקבע חודשים מראש. להפתעתי מצאתי כי למרות שהחברים נעצבו בשל עזיבת ראש הממשלה, הם לא סברו שהיא תשנה באופן משמעותי את הסחף כלפי מדיניות בריטית ליחסים מרוחקים יותר עם אירופה. ניסיתי לזעזע אותם וציינתי כי תאצ'ר הודחה בעיקר בשל האירוספקטיות הלוחמנית שלה, והוספתי כי שניים מתוך שלושת יורשיה הפוטנציאליים הם אירופילים נלהבים. כפי שהסתבר בהמשך, השלישי היה ג'ון מייג'ור שהפך גם הוא לאירופיל בדומה להזלטין.

מתוך חמשת ראשי הממשלה מאז מרגרט תאצ'ר, ארבעה החזיקו בגישה דומה, אם כי חלקם הסוו זאת קלות. על ידי שימוש מדי פעם ברטוריקה אנטי-אירופית ללא השלכות מעשיות, שורה של מנהיגים שמרנים הצליחו לא להרגיז את הרוב התומך בברקזיט, עד אשר נייג'ל פארג' המציא שתי מפלגות חדשות התומכות בעזיבה והעניק לאנשי ימין אירוסקפטיים אמיתיים מפלגה להצביע עבורה.

זה היה צעד הכרחי, אך האם הוא היה מספיק ללא הטיעון האינטלקטואלי שנוצר בשנים מאז הדחתה של תאצ'ר? חבר הפרלמנט לשעבר נורמן למונט אמר לאחרונה כי ב-1993 הוא היה הפוליטיקאי היחיד שהעז לטעון שבריטניה עשויה לעזוב בעתיד את האיחוד במקום לנסות עוד רפורמה ביחסים. אני חושב שהוא צודק. העובדה שהיה זה ניסיון בודד לאתגר מוסד כה חזק כמו האיחוד האירופי היא עדות לקיבעון המחשבה שאחז באליטות התרבויות והפוליטיות במערב, ממש עד לניצחון האחרון של השמרנים בבחירות. למרות שלמונט היה הפוליטיקאי הפעיל היחיד שקרא תיגר על הקיבעון הזה, הוא הסתמך על ההתערבות של תאצ'ר בדיון האירופי בשנים לאחר עזיבתה את ראשות הממשלה.

אמרתי לכם

ביחד עם רובין האריס, יועץ נוסף לתאצ'ר ומי שחיבר בהמשך ביוגרפיה של גברת הברזל, היה לי את המזל לעבוד עם ראש הממשלה לשעבר בכתיבת זיכרונותיה וכאשר ביקשה לשאת נאומים בנושאים חשובים. תאצ'ר תמיד הייתה אישה חוקרת, והיא השתמשה באירועים האלה כדי לפתח ניתוח מבוסס בסוגיות חשובות ושונות החל ממטבע האירו ועד היחסים בין רוסיה למערב. כל נאומיה זמינים כיום באתר מיוחד, וכדי להבין את עמדתה בנושא האירופי בצורה הטובה ביותר מומלץ לצפות הן בנאום ברוז' שנשאה בעודה מכהנת, והן בנאום בהאג שנשאה זמן קצר לאחר פרישתה.

אך הנאום שמייצג כנראה טוב מכל את גישתה לעניין היה זה שנשאה ב-1992 בוועידת הפיתוח הכלכלית העולמית בארה"ב. אני זוכר את הנאום הזה היטב, מכיוון שהיא הזמינה את רובין ואותי לסייע בכתיבתו בשגרירות בוושינגטון. כפי שקרה לעתים קרובות עם נאומים של תאצ'ר, הכתיבה התמשכה לתוך השעות הקטנות, והיא פרשה לישון בשלוש וחצי לפנות בוקר. רובין ואני המשכנו לערוך את הטקסט על המחשב, ובשעה חמש יצאנו מבניין השגרירות בשדרות מסצ'וסטס. שום מונית לא נראתה באופק, וכך הלכנו ברגל עד למלון שלנו כדי לתפוס כמה שעות שינה.

למחרת היינו עייפים מאוד, אך התמלאנו באנרגיה מחודשת מהקבלה החמה לה זכה הנאום. הוא נישא מיד לאחר שבריטניה נדחקה מחוץ למנגנון שער החליפין האירופי, הסכם אותו תאצ'ר מעולם לא אהבה אך נאלצה לחתום עליו בשל חולשתה הפוליטית לפני הפרישה, וספגה ביקורת בשל שער הפאונד הגבוה שנקבע בו ותרם למיתון הבריטי. היציאה מההסכם אישרה את החששות האלה, והנאום פורש בידי התקשרות כדרך אלגנטית לומר "אמרתי לכם".

לעומת זאת, פרשנים אחרים ציינו שאותו נאום היה מעין מבט למחלוקות העתיד מול אירופה. במיוחד הזהירה תאצ'ר מפני ההשלכות של החלת מטבע אירופי אחיד, כפי שקרה שמונה שנים לאחר מכן: "סכומי עתק יעברו ממדינות עשירות לעניות כדי לאפשר להן לעמוד בלחץ. אפילו אז, אבטלה והגירה המונית ברחבי הגבולות הפתוחים יגיעו במהרה. מטבע אחיד וקשיח לא יאפשר כל נתיב מילוט". תאצ'ר פירטה גם את ההשלכות הפוליטיות הצפויות:

צמיחת מפלגות קיצוניות המתבססות על פחדים מהגירה המונית ואבטלה תציע חלופה אמיתית – ומאוד לא רצויה – לממסד הפוליטי האירוצנטרי. אם בנוסף תבקשו ליצור פדרציה אירופית על-לאומית, והאנשים לא יוכלו עוד לדרוש דין וחשבון מבית הנבחרים של המדינה שלהם, הקיצוניות רק תצמח עוד יותר"

היה זה למעשה נאום הרואה את הנולד, אך היה בו יותר מכך. אותם טיעונים שימרו בחיים את התנועה האירוסקפטית במהלך שנות התשעים, ובהמשך המריצו אותה עוד יותר כאשר פרץ המשבר ביוון ואחריו הגיעו משברי ההגירה, עליית הפופוליזם וקריסת מפלגות המרכז ששינתה את המפה הפוליטית בעשור האחרון. כיום אנו מבינים טוב יותר את הסימנים למשברים האלה, מכיוון שתאצ'ר הסבירה את כולם מראש. האם יתכן שבתחזיתה המדויקת לתגובה הבריטית ליציאה ממנגנון החליפין, תאצ'ר גם חזתה את התגובה לברקזיט?

משפט ההיסטוריה

אני סבור שהתשובה החיובית לכך תתגלה עם הזמן. לעת עתה, אני נוטה לראות בברקזיט את ניצחונה האחרון של תאצ'ר ואת התגשמות התאצ'ריזם. בשלהי הקריירה שלה היא הגיעה למסקנות אירוסקפטיות מובהקות בעיקר בנושאי כלכלה, ולאחר פרישתה גם לגבי המחויבות הרחבה יותר של בריטניה מול אירופה.

לקח לה זמן להגיע לשם. בתור פוליטיקאית פרקטית, מרגרט תאצ'ר תמיד הייתה בתהליך עבודה, מגששת את דרכה לסוגיות מדיניות חדשות. אך כאשר חשה ביטחון גובר בסוגיה מסוימת, היא הגיעה לבסוף למסקנות שהיו מתאימות לכל האינסטינקטים הפוליטיים האחרים שלה. ככל שנפגשה יותר עם האיחוד האירופי, כך היא הפכה חשדנית יותר כלפיו. הוא היה נדמה לה כניסיון ליצור מכונה בירוקרטית ריכוזית שתתעלם מהרגישויות של מדינות ריבוניות ומשאיפות האזרחים. מעל הכל, תאצ'ר האמינה שגישה כזו פשוט לא תואמת לבריטים שגדלו תחת מוסדות שונים ובסביבה חברתית שונה.

בוועידה באיטליה לפני כמה שנים התבקשתי להעריך כיצד ההיסטוריה תשפוט את מרגרט תאצ'ר בסוגיה האירופית. עניתי כי היא תוכיח אחד מהשניים: שתאצ'ר הייתה הרבה לפני המפלגה שלה עצמה, או הרבה מאחורי ההיסטוריה. אם הברקזיט אכן יושלם בהצלחה, הרי שהתאצ'ריזם ייזכר כתחילתה של תקופה חדשה בהיסטוריה הבריטית, כזו שתוביל ללאומיות בריטית עצמאית והרפתקנית בסגנון תקופת אליזבת (אם כי בנסיבות שונות מאוד), או לחלופין לקרבה מחודשת בין המדינות דוברות האנגלית ברחבי העולם. אם הבריטים היו בוחרים להישאר באירופה, עידן תאצ'ר היה כנראה נחשב כעמידה האחרונה של אנגליה הישנה, זו שפחות או יותר המציאה את הליברליזם הקלאסי ב-1689, לפני שנכנעה לאי-זהות אירופית קולקטיבית. בכל מקרה, תאצ'ר ראויה להערכת העם בו שלטה במשך 11 שנים, מכיוון שבלעדיה לא הייתה ניתנת לו כלל ברירה בנושא.

באשר אליי, אני חש הקלה וסיפוק. את רוב קריירת הכתיבה שלי, הן כסופר צללים והן כפרשן בקולי שלי, הקדשתי לטענות בעד הממשל העצמי הדמוקרטי של בריטניה – בתחילה כחברה חלקית באיחוד וכאשר האפשרות הזו נפסלה על ידי הפקידים העקשנים בבריסל, כחברה לשעבר באיחוד. האפשרות השנייה הזו הושגה כעת, ואני סבור שבבטחה. עדיין ישמעו אזהרות והפחדות לגבי יחסי המסחר העתידיים שלנו עם האיחוד, ואפשר גם לסמוך על הממשלה הבריטית שתעשה עוד טעויות לאורך הדרך, אך איני רואה מצב בו המדינה תשוכנע להצטרף מחדש לאיחוד ולא משנה באיזה תנאים. אני משאיר בביטחון מוחלט את הכתיבה והניתוח על המחלוקות האלה לעמיתיי. העול הזה הוסר כעת מעל כתפיי, ועליי לפנות בשמחה רבה לדאגות אחרות.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.