תוצאות הבחירות בבריטניה הן חדשות טובות לדמוקרטיה במערב

הניצחון הגדול של ג’ונסון והשמרנים הוא סימן נוסף לדחיית האליטות הבלתי-נבחרות, ושלב משמעותי בדרך למימוש הברקזיט

ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון | ויקיפדיה

ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון ניהל קמפיין שעמד בניגוד מוחלט לשני קודמיו השמרנים, דיוויד קמרון ותרזה מיי. ג’ונסון התמקד בסיום תהליך הברקזיט ודיבר ללא הפסקה על תוכניותיו להשקיע במערכת הבריאות, ללא ההבטחות הרגילות של הימין הבריטי על “רפורמות” ו”התייעלות”. היה ברור כי הוא אינו מתכוון לחזור על המבוכה של תרזה מיי בהתמשכות עזיבת האיחוד האירופי, וכמו כן מתכנן להפוך את מדיניות הצנע הכלכלית שאפיינה את הממשלות הקודמות.

התוצאה הייתה ניצחון מהדהד ברוב של 78 מושבים בבית הנבחרים לטובת השמרנים, שזכו במושבים גם במחוזות שבעבר נחשבו כתומכי לייבור מובהקים. זהו רוב שאמור להספיק לשבור את הקפאון בפרלמנט שהפיל את הסכם הברקזיט הראשון וחשוב מכך, רוב גדול מספיק שיאפשר לג’ונסון לעצב כרצונו את השלב הבא של שיחות מול האיחוד האירופי.

הערכות מחדש

כפי שכתבתי כאן בעבר לאחר בחירות הבזק של 2017, שני הלוחות הטקטוניים של הברקזיט – בעד ונגד העזיבה – החלו לנוע תחת רגליו של ג’רמי קורבין. מנהיג הלייבור לא הצליח להציג בבחירות האחרונות עמדה סדורה לגבי הברקזיט, ורעידת האדמה שיצרה ההתנגשות הזו הביאה את כהונתו לסופה, עם התוצאות הנמוכות ביותר של המפלגה מאז מלחמת העולם השנייה.

תוצאות אלה הן למעשה התכחשות לאומית לקורבין ולמצע שלו. פעם היה נהוג לומר כי קורבין הוא סוג של מנהיג לייבור מן העבר, שהזכיר לאנשים את הימים בטרם טוני בלייר לקח את המפלגה לכיוון פחות סוציאליסטי ויותר בסגנון ביל קלינטון. המהפך שעשה בלייר במפלגה בשנות התשעים היה התפתחות אידיאולוגית שהחלישה את החיבור בין הלייבור למעמד הפועלים, אך האמת היא שגם החבורה של קורבין שצמחה בשנות השמונים עשתה את אותו הדבר, אך בכיוונים שונים ולמטרות שונות.

ג’רמי קורבין | Socialist Appeal

קורבין מייצג את הקצה הרחוק של המפלגה שהגדיר את עצמו באמצעות תמיכה בתנועות סוציאליסטיות בעולם השלישי, וקריאת תגר על האימפריאליזם של הממלכה. הוא בוודאי לא קלמנט אטלי או הרולד וילסון. בסופו של דבר, קורבין נכשל לפנות הן למצביעים העירוניים מן המעמד הגבוה שהרכיבו את הקואליציה של בלייר, והן לפועלים האמיתיים בצפון אנגליה ובסקוטלנד. המרכיב המכריע ביותר בבחירות הללו היה שהלייבור הפסידו את הצבעת הפועלים לשמרנים באנגליה, ואת הצבעת הלאומנים בסקוטלנד.

תחת כהונתו של קורבין, הלייבור הפכה למפלגה בה אנטישמיות צמחה בחופשיות. במבט ראשון, זה היה נראה מבלבל: הרי ברור שבמפלגה שחרתה על דגלה את הפלורליזם ואת המגוון התרבותי, אנטישמיות תהיה בעיה קלה לתיקון. אך הבעיה רק הלכה והחמירה תחת קורבין, שאחד מיועציו הבכירים וראש עיריית לונדון לשעבר קן ליווינגסטון רמז כי “ההצבעה היהודית” גרמה לתבוסה בבחירות, למרות העובדה שיהודים מהווים פחות מאחוז מאוכלוסיית הממלכה.

ניצחון הברקזיט

המסר העיקרי של ג’ונסון היה כאמור קיום ההבטחה הישנה של יישום רצון רוב העם לעזיבת האיחוד האירופי, כפי שהתבטא במשאל הברקזיט ב-2016. הוא הציב אותו במרכז הקמפיין וזכה ברוב גדול, אך עדיין ישנם כאלה בשמאל ובמרכז הרואים בתוצאות הבחירות פגיעה בדמוקרטיה, דבר שאינו יכול להיות רחוק יותר מן האמת. תהליך הברקזיט הוא האירוע המשמעותי ביותר עבור דמוקרטיה מערבית מאז נפילת חומת ברלין לפני שלושים שנה, ואחת הסכנות הגדולות הקיימות באירופה (וגם בהדרגה באמריקה) היא צמיחתה של אליטה פוליטית בסגנון ה’נומנקלטורה’ הסובייטית, המחזיקה בעמדות מפתח בממשל ומאמינה במסלול קבוע מראש של ההיסטוריה. הצבעת הברקזיט הייתה דחייה של האליטה הזו ושל ההיסטוריה שלה.

עד לבחירות האחרונות, תומכי ההישארות באיחוד מקרב האליטה ניסו לחתור תחת התוצאות המהממות של משאל העם. הטקטיקה הזו כללה את כל התכסיסים החל מהפצת היסטריה והאשמות שווא על כך שתוצאות המשאל זויפו בידי כוחות זרים עוינים (רוסיה, מן הסתם), ועד לשקרים והטעיות בוטות. חברי פרלמנט משתי המפלגות שהעדיפו להישאר באיחוד פשוט שיקרו לגבי מחויבותם ליישום הברקזיט במצעים שהציגו בבחירות 2017. כאשר הלייבור השיגה תוצאה מפתיעה יחסית באותן בחירות עם מצע שהבטיח להביא את הברקזיט, בתקשורת הציגו זאת דווקא כהצבעת תוכחה נגד הברקזיט.

תכסיס מוכר נוסף היה הניסיון להעביר את הכוח מהמוסדות הדמוקרטיים הנבחרים לידי בית המשפט. בחודשים האחרונים, בית המשפט העליון בבריטניה גילה שיש לו כוח להפוך גם החלטות של המלכה וגם את החלטות הפרלמנט, והכל בשם הישארות באיחוד. וכמובן, התכסיס היעיל ביותר היה שימוש בכוח האיחוד האירופי כדי לכפות על בריטניה משאל עם נוסף עד שתתקבל התוצאה הנכונה. כל זה נגמר כעת עם תוצאות הבחירות החד-משמעיות. שעון ההיסטוריה נופץ והאליטות במערב קיבלו מסר אזהרה: לא תוכלו לשלוט לנצח נגד הרצון הדמוקרטי של העם.

סיכויים ומטרות

ישנם כמה מפסידים ומנצחים בתהליך הזה. ג’ו סווינסון, מנהיגת המפלגה הליברל-דמוקרטית שתמכה בהישארות באיחוד, הפסידה בהתמודדות במחוז שלה, והמפלגה כולה לא הצליחה לנצל את הבעיות בלייבור ואת עריקת תומכי ההישארות מן השמרנים. בסקוטלנד, המפלגה הלאומית הסקוטית הפכה את התוצאות מהבחירות הקודמות והביסה את השמרנים. האם זהו סימן מקדים להפרדות סקוטית מן הממלכה? כנראה שלא. המציאות שהיא שהברקזיט יהפוך את פרישת סקוטלנד ליותר קשה, וכל הבעיות שיצרה סוגיית הגבול עם אירלנד יתגלעו בקנה מידה גדול הרבה יותר אם סקוטלנד תנסה לעזוב את שיטת המכסים והמטבע של הממלכה עבור זו של האיחוד. במילים אחרות, הברקזיט הופך את אפשרות העצמאות הסקוטית ליקרה ומסובכת יותר.

בצפון אירלנד, המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) הפסידה את מחוז בלפסט שהוחזק בידה באופן מסורתי למפלגת ‘שין פיין’ הלאומנית, במה שהיווה הפתעה ענקית. אך באופן כללי תוצאות הבחירות לא היו טובות עבור ה’שין פיין’, שראו את מפלגות מתונות יותר כמו הלייבור והסוציאל-דמוקרטים מתחזקות. באופן כללי, ה-DUP וה’שין פיין’ – שני הקצוות הפוליטיים שנעו למרכז הפוליטיקה של צפון אירלנד – נדחו בידי המצביעים בשל חוסר יכולתן לגרום למוסדות המדינה לעבוד.

הבחירות האלו היו טובות במיוחד לליאו ורדקר, ראש ממשלת אירלנד ששם את כל הצ’יפים שלו בהימור על סוגיית הגבול ועל משא ומתן מוצלח מול בוריס ג’ונסון. זה היה הימור מסוכן בהתחשב בתחושה שתומכי הברקזיט באירלנד נחלשו, אך עיתוי העסקה שהשיג ורדקר התברר כמושלם בדרך לניצחון. מנגד, כעת יאלץ ורדקר להתמקד בפוליטיקה המקומית באירלנד, וכנראה יעמוד בקרוב בפני בחירות.

בסיכומו של דבר, תוצאות הבחירות בבריטניה הן חדשות טובות עבור תומכי הלאומיות במערב. מאז תום המלחמה הקרה, מספר מגמות שלטו בפוליטיקה המערבית. בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים, מפלגות שמאל נטו לעבר המרכז והתרחקו מרעיונות הסוציאליזם, לפחות בכל הקשור לכלכלה. כעת אנו רואים היפוך של המגמה. היכולת של בוריס ג’ונסון למשוך מצביעי לייבור רבים היא סימן נוסף לעליית הימין-מרכז ודחיית השמאל הקיצוני, אם כי תוך נטישה מסוימת של מדיניות הצנע ושאיפות לכלכלת שוק חופשי.


המאמר התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. במובן מסוים היפרדות בריטניה, בהחלט תהווה בלם לאספירציות הפוסט לאומיות רב תרבותיות של ניצים בדמוקרטיות מערביות. ג׳ונסון יעשה טוב אם לא יתן הסברים וייצא בהקדם האפשרי. האנגלים ייהפכו להגמון של עצמם ובכך יאזנו את מאזן הכוחות הבינלאומי בין שוחרי הדמוקרטיה הישירה והלאומנות ובין כת האקלים והדמוקרטיה העקיפה. האליטיסטית. הניתוח נורא מעניין. תודה רבה, אני חושב שאתרכם חשוב מאוד כתשקיף נגד החדגוניות והרדידות בעיתונות הכללית.

  2. הטמטום והבורות של העם אף פעם לא מנצחים בסוף.

    1. ברכותיי. מצאת את הניסוח המושלם להמליץ בו על דיקטטורה. סטלין ומאו היו מתגאים בך. ואהרן ברק גם.

    2. אתה בטוח ש״הטמטום והבורות״ לא מתייחס למחנה הסוציאליסטי-שמאלני מבית מדרשם של אלו שהזכרת?
      אחרי הכל זה המחנה שלא ניצח במקרה שבכתבה ולכן הגיוני שזה מה שאנונימי מציין בשמחה.

  3. אמו של ג’ונסון היא נכדתו של הפליאוגרף (חוקר כתב) Elias Avery Lowe, יהודי רוסי שהיגר לארה”ב.