המתנגדים לברקזיט הם אלה שיביאו בסופו של דבר להגשמתו

האופוזיציה העיקשת ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי לא רק הגדילה את סיכויי העזיבה, אלא גם חיסלה כל אפשרות לבצע אותה באופן מסודר ומוסכם

הפגנה נגד הברקזיט ובעד הישארות באיחוד האירופי | Ilovetheeu

בעצתו של ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, המלכה אליזבת תשעה את דיוני הפרלמנט למספר שבועות, מהלך שיקשה מאוד על חברי פרלמנט המתנגדים לעזיבת בריטניה את האיחוד האירופי לטרפד את המשא ומתן שמוביל ג'ונסון בסוגיה, וכולל גם את האפשרות של עזיבה ללא הסכם.

בכך הגביל ראש הממשלה באופן ניכר את הזמן בו חברי פרלמנט יהיו יכולים להתארגן ולכפות על הממשלה לבקש ארכה נוספת מהאיחוד, צעד שהיה שם ללעג את הבטחתו של ג'ונסון לעזוב את האיחוד בכל מקרה עד ה-31 באוקטובר. ג'ונסון הציב למעשה בפני מתנגדיו שתי אפשרויות: לאפשר לו להמשיך במדיניות ההליכה על הסף במגעים עם בריסל, או להכתיר את מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין כראש ממשלה זמני עד לפתרון המשבר – מהלך שהסיכוי לגייס את הרוב הדרוש עבורו נראה קלוש.

אם המתנגדים לברקזיט מחפשים אשמים במשבר הפוליטי שנוצר עליהם פשוט להביט במראה, מכיוון שתנועת ההתנגדות לעזיבה אחראית לו לא פחות מכל תומך עזיבה נלהב. למעשה, כמעט בכל שלב לאורך הדרך היו אלה מתנגדי הברקזיט שלא רק הגדילו את סיכויי העזיבה, אלא גם ניתבו אותה לשורה של צעדי חירום מאולתרים ופגעו ביחסים עם האיחוד, במקום לחפש פתרון מוסכם והגיוני.

זה התחיל כבר עם דיוויד קמרון, ראש הממשלה לשעבר שמטרתו היחידה בקביעת משאל העם הייתה לסלק מן הדרך את הרצון לעזיבת האיחוד במפלגתו שלו, ולפתור את השאלה האירופית לפחות למשך הדור הקרוב. הוא היה זה שקבע את הברירות בתשובה ל"כן" ו"לא" בלבד, ולמרות שהבטיח כי ימשיך בתפקידו ללא קשר לתוצאה, הממשלה בראשותו לא התכוננה כלל לאפשרות שרוב הבריטים יצביעו לעזוב. בכך הוא הבטיח למעשה שתוצאות המשאל לא יהיו מוגבלות או מוגדרות בשום צורה אחרת וכל הליך ברקזיט, ללא קשר לתוכנו או תנאיו, יוכל לטעון באופן משכנע למנדט מהעם.

מי שירשה את קמרון בתפקיד, תרזה מיי, הייתה גם היא תומכת בהישארות באיחוד במהלך הקמפיין למשאל העם, ואימצה את עמדת העזיבה בקנאות רק כדי לייחס את המנדט שקיבלה כראש ממשלה לתוצאות המשאל. היא הזדרזה להגדיר את הגרסה שלה לברקזיט – ביטול חופש התנועה ויציאה מהאיחוד המכסים – אך בהתחשב בעובדה שמנהיגי האיחוד רואים מאפיינים אלה כחלק בלתי נפרד מהפרויקט שלהם, משמעותו של הקו שהובילה מיי הייתה שאי אפשר להתפשר על הסכם דומה להסדר הנורבגי למשל, הכולל חופש תנועה.

מועמדים רבים שבעבר התנגדו לעזיבה, הן מהמפלגה השמרנית והן מהלייבור, רצו בקמפיין האחרון עם הבטחה "לכבד" את תוצאות המשאל ולהביא ליישומן המלא. הם הצביעו בעד הפעלת סעיף 50 שהחל את הספירה לאחור לעזיבה ללא הסכם, הרבה לפני שהממשלה הספיקה לגבש אסטרטגיה כלשהיא להגיע לשם. בהמשך, רבים מאלו שביקשו לקדם עזיבה מסודרת של האיחוד סירבו לתמוך במגעים שניהלה מיי ליציאה מוסכמת, ולמעשה הפכו את העזיבה ללא הסכם לברירת המחדל. היו להם כמה הזדמנויות להתייצב לצד מיי ובכך לעכב את האפשרות אותה הגדירו ככזו שלא תעלה על הדעת, אך הם סרבו לעשות זאת.

בוריס ג'ונסון ותרזה מיי | Kuhlmann / MSC

עבור מתנגדי הברקזיט במפלגת הלייבור, תוצאה זו היא אירונית עוד יותר. במשך זמן רב הם ניסו לשמור את תרזה מיי לכודה בדילמת הברקזיט על ידי כך שרקדו על שתי החתונות – תמיכה ברעיון של עזיבה בהסכם מושלם, יחד עם התנגדות לכל הצעה שעלתה במשא ומתן. הם הצליחו להביא להתרסקותה של מיי כראש ממשלה, אך גרמו לכך שרבים מתומכי הלייבור נטשו אותה לטובת המפלגה הליברל-דמוקרטית המתונה יותר, שקמה לתחייה והגדילה את המחלוקת הפוליטית בקרב מתנגדי הברקזיט, בדיוק בזמן בו היו אמורים להתאחד ולקבור את העזיבה סופית, או לפחות לעצב אותה לעסקה סבירה.

האשמה כמובן נופלת גם על מתנגדי הברקזיט מחוץ לממלכה הבריטית. ברגע שהיה ברור כי בלייבור לא יתמכו בשום עסקה שתביא מיי, דמויות בדבלין ובבריסל דחו בהחלטיות כל ניסיון לחדש את המשא ומתן, למרות שבסדרת הצבעות בפרלמנט הבריטי הצליחה מיי להשיג רוב להסכם שלא כולל שינויים בגבול עם אירלנד. כעת, כולם עומדים לקבל בדיוק את מה שלא רצו.

כל זה לא אומר שג'ונסון ושות' לא שיחקו תפקיד משלהם בהגעה למצב בו נדרש תמרון חוקתי דרמטי רק כדי להגיע לאפשרות של עזיבה ללא הסכם. אך עלינו לזכור שגם המפסידים בוויכוח עדיין יכולים להפוך את המצב לגרוע יותר עבורם, וזה בדיוק מה שמתנגדי הברקזיט עשו.


הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. זמן לאיחוי הקרע ההיסטורי המיותר בין העמים דוברי האנגלית.
    בריטניה צריכה להתנתק מהאיחוד המלאכותי וההזוי עם בולגריה ופורטוגל ולהקים קונפדרציה דוברת אנגלית -מעצמה דמוקרטית דומיננטית שתוביל את העולם יחד עם ארה"ב ומדינות הכתר הבריטי:

    1. ארה"ב (אין תצורך להרחיב בתיאור עוצמתה.
    2. בריטניה הכוללת את המרכז הפיננסי ש לונדון.
    3. קנדה המדינה השנייה בגודלה בעולם עם משאבים אדירים שתספק את צורכי האנרגיה של האיחוד.
    4. אוסטרליה גינאה החדשה וניו זילנד – יבשת שיש לה צד טרופי שאפשר לגדל בה את הגידולים הטרופיים הנחוצים כמו קפה קקאו בננות, סוכר…).
    5. מקלטי המס ואיי התיירות דוברי האנגלית באיים הקריביים (בהאמה, ברמודה…).

    המעצמה האנגלוסקסית תספק כמעט את כל צרכיה בעצמה (אנרגיה בזכות קנדה, גידולים טרופיים בזכות אוסטרליה, ומפעלי ייצור באמצעות החלפת פועלי העולם השלישי ברובוטים). המעצמה תשמור על קשרים כלכליים עם מדינות דמוקרטיות בלבד כלומר תרכוש מוצרים עתירי עבודה זולה מהודו ולא מסין. ותנתק קשרים עם הדיקטטורות המושחתות שתביא סוף סוף לקריסתן.

  2. זה לא נגמר עד שיגיעו לסוף
    הברקסיט המוחלט שרוב העם הבריטי הצביע בעדו באופן דמוקרטי ,נדחה כבר יותר משלוש שנים.
    האליטה הגלובליסטית-בירוקרטית-אנטישמית ששולטת באיחוד גילתה את פרצופה הסחטני והרודני ועכשיו כשדחקה את עצמה ואת הגרורות שלה לפינה, היא תאבד את בריטניה ואח"כ את איטליה בבחירות הקרובות.
    עוד לא ראיתם כלום עד שגל הפליטים הבא של שלושה מליון פליטים סונים-("סורים") ממובלעת אידליב יזרמו לאירופה מפחד הג׳נוסיד הדתי שפוטין ואסד מבצעים בהם.

  3. כפי שאובמה שעשה כביכול הכל כדי למנוע מלחמה בין אירן לאמריקה הוא זה שהיא עלינו את המלחמה הקרבה עם אירן. חשוב להבין, כשאתה נאחז בעמדה סופר קיצונית (לא משנה לאיזה כיוון) אתה תשיג את התוצאה ההפוכה. ראינו את זה עם היטלר, הפיוס הנוראי שאפשר להיטלר לקבל במתנה את חצי אירופה הגדיל את כוחו ואת בטחונו והוא זה שלמעשה גרם למלחמת העולם השנייה. חשוב להבין שאם היו מתעמתים עם היטלר בשלבים מוקדמים – לא היינו מגיעים למלחמה הגדולה. כלומר, לעיתים עדיף להיות תקי, ואף אלים מעט בהתחלה מאשר סבלני ומכיל ובסוף אלים מאוד עד כדי הרס העולם. או במילים אחרות, חייבים להיות פרגמטיים ולהסתכל למציאות בצורה אמיתית ולא אידיאלית. אובמה רצה להאמין שאם יתן לאירנים קצת כסף הוא ידכא את הרצון שלהם להשתלט על העולם. זו גם טיפשות, גם יהירות וגם איוולת. זה אף פעם לא עובד.

  4. העזיבה תתברר בעתיד כנקודת המפנה שהביאה לשגשוגה של בריטניה כמדינה עצמאית עם מדיניות כלכלית חופשית ומשוחררת. העזיבה תצעיד את בריטניה קדימה מפני שהיא תשחרר אותה לעצב מדיניות כלכלית משלה ללא ההנחיות של האיחוד האירופי הדוחפות לכלכלת רווחה כלומר לפשיטת רגל.

  5. כמה משעשע לראות את בריטניה מתמודדת עם בוגדים מבית כשהיא עצמה נהגה בבוגדנות כלפי על מי שסמך על שולחנה (צ'כיה,רודזיה, דרום אפריקה וכמובן העם היהודי)