לאנשי החולצות השחורות אין קווים אדומים

דמיינו לעצמכם תמונה: פעיל ימין קיצוני מתועד יותר מפעם אחת בהפגנות בהן הוא קורא לפגיעה פיזית בבני משפחה של מנהיג שמאל מרכזי או באישי ציבור וחוק אחרים, ומוסיף מלוא החופן ביטויים קשים לכל אוזן. אנחנו כבר מכירים בדיוק את הנוהל שהיה מתרחש מיד לאחר מכן בדייקנות מושלמת: תחילה היו מופיעים ציוצים של עיתונאי שמאל, שבימים כתיקונם כלל ללא טורחים לסקר מחאות ימין שגרתיות, ואלו היו מופצים במהרה על ידי חברי כנסת מן השמאל ועיתונאים עמיתים.

מהדורת החדשות בערב הייתה נפתחת ב"תיעוד מטריד" המלווה בקריינות חמורת סבר ופסקול רקע דרמטי, ולאחריה פאנל פרשנים מקונן. למחרת הכותרות בעיתונים היו זועקות מן הרגיל, מאמרי הדעה ב'הארץ' מבשרים כאחד על מות הדמוקרטיה ועליית הפשיזם, בסבב האשמות נוסף נגד הימין כאחראי לכל תחלואי העולם. גם המשטרה הייתה מזנקת לפעולה נחושה, עוצרת עוד באותו ערב את המסית לחקירה ולא שוכחת לפזר הודעות יח"צ מתאימות.

את הנוהל הזה, כאמור, אנחנו כבר יכולים לחזות כמעט במדויק, אחרי שנים בהן אותם נביאי זעם ממש סיפרו לנו שרק הימין בישראל אלים כאילו מדובר באקסיומה בלתי ניתנת לערעור. אבל מה קורה כאשר המציאות, כמעט כרגיל, מציגה תמונה אחרת לגמרי מאשר הדיונים באולפנים? מה קורה כאשר אנשי שמאל מובהקים מתועדים מאיימים ברצח נגד אנשי ציבור? כאן התגובות מתחילות להיות מעניינות. בתור צעד ראשון צצים להם תירוצים שונים והצדקות – נכון, גם אנחנו בשמאל כועסים ויכולים להיות לא נחמדים מדי פעם, אבל יש לכך סיבות טובות והן בדרך כלל באשמת הימין. במקביל מגיע הצעד המשלים של אתרוג והאדרה – איש השמאל האלים והמגדף הופך לגיבור שעמד באומץ מול הפשיסטים והשיב להם כגמולם. ואם תעזו להביע עליו ביקורת? מצחיקים, אתם באמת חושבים שלימין יש זכות כזאת. המסר ברור: לשמאל מותר, לימין אסור.

עכשיו דמיינו לעצמכם תמונה נוספת. עשרות פעילי ימין לבושי חולצות שחורות ועוטי כובעים שחורים ומסכות שחורות מתייצבים בשורות מול בית המשפט העליון, וקוראים ביחד קריאות קצובות בסגנון מסדר צבאי. גם במקרה הזה נוהל התגובה היה ברור, סיירת הפשיזם של שוקן ושות' הייתה מגויסת מיד בצו 8 בטרם הדד-ליין לטורים של מחר, ומקהלת המזדעזעים המקצועיים הייתה פוצחת במיטב הלהיטים.

וגם כאן, כאשר השמאל אחראי למפגן אורווליאני למהדרין (כולל אופנת הרטרו היישר מאיטליה של שנות השלושים) בו צועקים בעד "דמוקרטיה" אך למעשה מבקשים דיקטטורה שיפוטית, קולם של מזהי התהליכים שקופצים על כל חצי הפגנה מימין לא רק שנדם אלא שוב משבח את המחאה האמיצה, שזוכה כמובן גם לגיבוי וחיבוק פוליטי משמאל. היחס לאלימות גמיש ומשתנה על פי משב הרוח הפוליטי, והקווים האדומים זזים לפי הצורך. פעם נוספת: לשמאל מותר, לימין אסור.

לא צריך "לזהות תהליכים" כדי לראות איך הפגנות הדגלים השחורים הופכות למפגן חולצות שחורות מול בית המשפט העליון בדפוס של מיליציה הדורשת דמוקטטורה של בג"ץ לצרכים פוליטיים.
אותנו לא תפחידו! pic.twitter.com/1B7VubR5Ks

— עוזי דיין – Uzi Dayan (@DayanUzi) April 30, 2020

אז מה אפשר ללמוד מכל זה מעבר לצביעות הרגילה הרווחת בחוגי השמאל הנאור? המסקנה המדאיגה ביותר היא הדרך בה אנשי השלום והאחווה מקבלים בהסכמה ובעידוד אלימות כל עוד היא מופנית לצד הנגדי. כאשר מדובר בתקריות דומות של אנשי ימין תמיד נשמע על הסכנות ועל המדרונות החלקלקים ועל כך ש"אלימות היא אלימות", אך כאשר אותה התנהגות ממש עשויה לקדם אג'נדה פוליטית או אידיאולוגית של השמאל, הזמירות שונות לחלוטין.

הפילוסוף הגרמני הרברט מרקוזה הגדיר את הדיכוטומיה הבררנית הזו במאמר משנת 1965 בשם 'סובלנות מדכאת', אשר משמעותה בפועל היא "חוסר סובלנות נגד תנועות מימין וסובלנות לתנועות משמאל". הפירוש הפשטני שנתנו חלקים בשמאל למרקוזה ולהוגים דומים הוא שסובלנות כלפי רעיונות פוליטיים נתעבים היא בעצמה סוג של תועבה, וכולנו יודעים שהרעיונות הנתעבים נמצאים בימין בלבד. מכאן גם מגיעה סתימת הפיות וההשתקה כלפי כל מה שמריח ימין, שהרי אסור שהציבור התמים ייחשף לדברים כאלה ויתפתה לחטוא במחשבה. גם המנטליות העדרית ברשתות החברתיות תורמת כמובן לעניין, בסיוע שנים של חיפוי תקשורתי מסיבי וצבוע בגוון אחיד.

ערכים כמו חופש הביטוי, סובלנות ופתיחות הם ערכים חשובים לכל ליברל, אך עלולים להוות איום כאשר הם מנוצלים לרעה בידי גורמים לא ליברליים. כאשר אלה המציגים עצמם כ"חיילי הדמוקרטיה" בטוחים שמטרת-העל מקדשת כל אמצעי, אנחנו מקבלים בדיוק את הסלחנות הזו כלפי אלימות חד-צדדית, ולכן גם לא תהיה בעיה להצדיק אותה בשלל טיעונים אינטלקטואליים ותרבותיים במקרה הצורך. זו תפיסה שכבר מזמן הפסיקה לחפש רעיונות או פתרונות, והיא מייצרת דבר אחד בלבד: אויבים. הסכנה האמיתית בכך היא שברגע שאלימות פוליטית יוצאת לחופשי, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להחזיר אותה לכלוב.