פסגת הפחד: סכסוך הגבולות בין הודו לסין על סף התלקחות

בכל מה שנוגע ליחסי חוץ וסכסוכי גבולות, הודו משתדלת לרוב לשמור את השפה המתלהמת לחזית הפקיסטנית. אבל בשבועות האחרונים נרשמה הסלמה רטורית ומעשית בחזית אחרת. "הסינים תקעו לנו סכין בגב", אמרה בכירה הודית, וגנרל לשעבר טען בלהט כי "האצבעות שלנו תחת המגף הסיני". דימוי האצבעות אינו מקרי, ומסמל את הפסגות עליהן נאבקות הודו וסין. הכוחות הסינים השתלטו על שמונה קילומטרים המפרידים בין אצבע 4 לאצבע 8, שטח בו הודו רואה כשלה בפסגות ההימלאיה.

אתמול הודיע צבא הודו שעשרים מחייליו נהרגו בתקרית גבול עם הסינים, החמורה ביותר בין המדינות מאז 1967. החשש הבינלאומי מהתלקחות נמשך כבר חודש, והיו כמה סימנים לכך שהפעם מדובר באירוע חמור במיוחד. ראשית, סין מנסה לקבוע עובדות בשטח בכל הגזרות: היא מאיימת על טייוואן בסיפוח כפוי, משנה את הסטטוס-קוו בהונג קונג, וכעת מעמידה את הודו בפני עובדות טריטוריאליות חדשות. אם מישהו חשב שהנשיא שי ג'ינפינג, יורתע מהעוינות הטראמפית כלפיו ומהביקורת על משבר הקורונה – הוא טעה.

בשנים כתיקונן הסינים היו מתקשים להשתלט על יעד אסטרטגי הודי בכזאת קלות, והודו מצידה הקפידה לשנע חיילים לאזורי המריבה ברגע שמזג האוויר היה מאפשר זאת. אבל משבר הקורונה, יחד עם מה שנראה ככשל מודיעיני חריף, גרם להזנחת האזור ולפלישה הסינית המפתיעה. הנחישות הסינית והלחץ הפנים-הודי להגיב באסרטיביות רק הפכו את האירוע ליותר נפיץ.

הודו נמצאת גם היא במקום רגיש. ההשפלה הגדולה ביותר שעברה מיום הקמתה היא התבוסה לסין במלחמת 1962, ושיח הנקמה מעולם לא שכך. באותה העת, הודו ראתה בסין בת-ברית בהנהגת המדינות הבלתי-מזדהות ואחות אמיתית במאבק בקולוניאליזם; מנגד, סין לא הבינה מדוע הודו מקדשת גבול בריטי קולוניאלי שנוגס בשטחה היסטורי. הסינים הפתיעו וניצחו, והפכו לפצע בשיח ההודי. עליית שלטון הימין הביאה לאסרטיביות הודית מול סין, ואכן לרגע היה נדמה שיחסי הכוחות משתווים. בשלהי 2017 הודו עמדה לצד בהוטן ומנעה מסין לבנות כביש בשטח המדינה הקטנה, ניצחון בנקודות  שגרם להודים להאמין שעם קצת אומץ הם יכולים לסינים.

ראהול גנדי, המנהיג המהוסס של האופוזיציה ובן לשושלת גנדי-נהרו ששלטה בהודו מעל ארבעה עשורים, הובס בבחירות האחרונות על ידי ראש הממשלה מודי ונעלם לחודשים ארוכים מהחיים הפוליטיים. כעת, חזר לו הצבע לפנים והוא תוקף בטוויטר את ניסיונות הטיוח של הממשלה בגבול הסיני. אגב, למתקפה של ראהול יש קשר מסוים אלינו. בעיצומו של המשבר עם סין שר הפנים אמיט שאה התפאר בכך שהודו, בדומה לארה"ב וישראל, יודעת לשמור על גבולותיה.

סימני סערה

כאשר אנו מדברים על הגבול בין סין להודו, מדובר בשני מופעים. האחד הוא גבול רשמי שאין עליו מחלוקת והשני הוא "קו השליטה המעשית" (LAC), מונח המיוחס לראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי, ומבטא בעצם כפירה סינית בסופיות הגבול עם הודו. המונח "קו השליטה" מאפשר גם מיתון תגובה כאשר צד אחד חוצה את הגבול כביכול בשגגה. בסופו של דבר, מדובר באזור כה נידח וכה פראי עד שמחלוקות ארעיות על תוואי ההפרדה בין הצבאות הן כמעט דבר מתבקש.

בניגוד לטייוואן, הונג קונג והמדינות הגובלות בים סין הדרומי, כאן מדובר בעימות בו כל צד מרגיש שהוא יכול לנצח אם רק יגביר את תקיפות התגובה. ובמקרה ההודי יש תמיד בקשה סמויה למחוק את חרפת המלחמה ההיא, שרק מעטים זוכרים אותה בזמן אמת, ובעיקר משתוקקים למחוק את הבושה.

סיבה שנייה לדאגה היא שסין והודו לא מורגלות במלחמות קטנות וקרבות מקומיים. בחזית הפקיסטנית יש הרוגים מדי פעם ושני הצדדים למדו לא להיכנס למלחמה לא-רצויה גם אחרי אירועי אלימות קשים. לעומת זאת, בין סין להודו לא נורתה ירייה אחת זה שנים ארוכות, ואין לדעת איזו מדורה יצית הניצוץ של הקרב הראשון. מדובר בשני צבאות חזקים ומצוידים, ובשתי מדינות עם יכולת גרעינית.

סיבה שלישית לדאגה היא שבעבר סכסוכי הגבול התמקדו בנקודה אחת, ואילו הפעם יש כמה וכמה נקודות חיכוך בין סין והודו. האלימות הקשה ביותר שחזינו בה עד תקרית הדמים הנוכחית הייתה בקרב אגרופים נטול הרוגים בין חיילים סיניים והודים בפאנגונג-צו. כעת הרשתות החברתיות בהודו מפיצות את הסיפור לפיו ההרוגים מאמש נסקלו במקלות ואבנים, וגם ב-BBC הועלתה האפשרות הזו.

סימן רביעי ומעורר דאגה היה בקביעת הפרלמנט הנפאלי מן השבת האחרונה, לפיה שטח הנמצא בשליטה הודית שייך בעצם לנפאל וייכלל במפה הרשמית שלה. כמו בסכסוך ההודי-סיני, גם כאן מדובר בשטח הררי לא גדול במיוחד עליו יש מחלוקת, אבל עצם ההתערבות של נפאל ברגע הנפיץ הזה לא בישרה טובות. נפאל נתפסת בהודו כאחות קטנה ואהובה, ותושביה הורשו להיכנס ולעבוד בה. הפיכתה למדינה עוינת וגרורה סינית בעיניים הודיות, מסלימה את העוינות ההודית גם כלפי סין.

גשר צר מאוד

הודו מנסה לתלות את סכסוך הגבול הנוכחי בתוקפנות הסינית הגוברת ונדחקה כעת לעמדה של נקמה ותגמול אחרי הפגיעה הקשה בחייליה, אבל לא ניתן להתעלם גם מצעדים הודיים שהרגיזו את סין וגרמו לה לעשות שריר.

נתחיל מביטול סעיף 370 לחוקה ההודית, צעד משני כביכול של ממשלת מודי שעבר בנינוחות מתחת לרדאר, ונתן אוטונומיה מורחבת לקשמיר בחבל לדאק הגובל בטיבט (ובעצם בסין). הלדאקים מחאו כפיים מכיוון ששנאו להיות חלק מקשמיר, והסינים הבינו באיחור קל איזו מלכודת מתוחכמת טמנו להם. כל עוד לדאק וקשמיר היו שטח אחד, הטענות הסיניות היו חלק ממשולש תביעות כלפי הודו: התביעה הפקיסטנית, תביעת העם הקשמירי לעצמאות וכמובן התביעה הסינית. כעת נותרה האחרונה לבדה ומיותר כמעט לציין שבניגוד לקשמיר, אין בשטחים השנויים במחלוקת שסין טוענת בהם לבעלות אוכלוסייה שמשתוקקת לחיות תחת שלטון בייג'ינג.

הטענה הסינית בלדאק פשוטה. החבל, או לפחות חלקים ממנו, הוא חלק מטיבט ולכן שייך לסין. הסיבה שהוא כלול בשטח הייתה פעולת הכיבוש של שושלת דוגרה ההינדואית בשלהי המאה ה-19, וההכרה הבריטית בסיפוח לדאק לממלכת קשמיר. אז גם שורטט קו מקמהון שהפריד בין קשמיר לטיבט, ובימינו אנו בין סין להודו. סין כרפה כבר אז בלגיטימיות הכובש הבריטי לגזול שטחים היסטוריים, המתיחות שנוצרה כיום בכמה אזורים לאורך "קו השליטה" באה לסמן להודו ששום דבר לא השתנה – עדיין מדובר בגבול במחלוקת, והודו נתבעת להשיב לסין את שטחיה ההיסטוריים.

עניין נוסף הוא ההשקעה ההודית בתשתיות לאורך הגבול מאז חזרת הימין לשלטון ב-2014, ובעיקר בסלילת כבישים במקומות כמעט בלתי-אפשריים על מנת לבטל יתרון סיני בולט. טיבט היא אזור יחסית שטוח, וקל לסינים לסלול בה כבישים ולשנע חיילים וציוד לאזור הגבול בתוך זמן קצר. מנגד, לדאק הוא אזור הררי שקשה להביא אליו כוחות אך המבצע ההנדסי ההודי הביא למסוגלות מלחמתית שלא הייתה קודם לכן עם השלמת כביש אסטרטגי במזרח החבל. באזור ארונאצ'אל-פרדש, עוד שטח מריבה בין המדינות, ההודים סיימו לפני כחודש בניית גשר חדש שניתן להוביל עליו כוחות כל ימות השנה. מהלך מדיני אחר שעשו הסינים לאחרונה היה ניסיון להתקרב להודים באמצעות התעלמות מבקשה פקיסטנית להעלות לדיון את מדיניות הודו בקשמיר. הודו לא התרשמה, ובשלהי אפריל חסמה את היכולת של משקיעים סיניים לרכוש נכסים וחברות הודיות. סין מחתה, הודו התעלמה.

כל אלו רומזים כי מבחינת הסינים החיילים ההרוגים בצד ההודי הם בסך הכל כרטיס צהוב, רמז למכה שהודו תחטוף אם לא תבין את יחסי הכוחות האמיתיים בשטח. במקביל, בתקשורת הסינית מובלט המסר שקורא למודי לשוב לשולחן הדיונים ולהימנע מחציית הקו אותו רואה סין כגבול, או לפחות גבול זמני. הודו עצמה מתלכדת סביב חייליה המתים, כמו במקרה של הורי הקולונל המנוח סנטוש קומר שהביעו כאב וגם גאווה על נפילת בנם למען המולדת. כל פעולה של ממשלת מודי תזכה לתמיכה ציבורית גורפת ותשתק את האופוזיציה, אך מנגד החשש למחיר דמים כבד גורם גם לתומכיה של הודו לקוות כי תשמור את תוכניותיה לקשר שוויוני יותר עם סין לטווח רחוק, ותנסה לפחות בזמן הקרוב להגיע לפשרה סבירה.