והאוסקר לסרט המטורלל ביותר הולך ל…הוליווד!

קל מאוד ללעוג לרשימת הדרישות החדשה שפרסמה האקדמיה לקולנוע האחראית על האוסקרים כתנאים להתמודדות על הפרס היוקרתי של הסרט הטוב ביותר. ברוב כלי התקשורת התגובה הראשונית לרשימה המוזרה הייתה בשירי הלל על "ציון דרך", אך האם באמת אנו עומדים לצפות בקרוב בקולונל אן האת'ווי משליכה רימונים על חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה? התחזית האישית שלי, המתבססת על הכרות עם קהל היעד, מעט שונה. אני משער שהמחמאות הראשוניות יישכחו במהרה, ובתוך זמן קצר נתחיל לשמוע שוב את הקולות הזועמים בשמאל שיטענו למזימה מרושעת. הבה נבחן את הפרטים.

על מנת שהפקה כלשהיא תהיה יכולה להיחשב כמועמדת לפרס הסרט הטוב ביותר, הסרט יצטרך לעמוד לפחות בשניים מתוך ארבעה קריטריונים. התנאי הראשון הוא כנראה הראוותני מכולם אך גם המטופש ביותר, והוא קובע מכסות לגיוון גזעי ומגדרי בליהוק שחקנים לצד ייצוג של קבוצות שונות בתסריט. זו כמובן דרישה בלתי אפשרית במקרים של סרטים המבוססים על סיפור היסטורי אמיתי, כפי שקורה ברבים מהמועמדים לאוסקר. אי אפשר להעמיד פנים שסרטים מצליחים כמו למשל 'פורד נגד פרארי' או 'האירי' עוסקים בכלל במיעוטים, נשים, אנשים בעלי מוגבלויות או בתנועת שחרור הלהט"בים. מרבית המפיקים של הסרטים הגדולים פשוט יבטלו בגיחוך את הדרישה הזו וינסו לעמוד בדרישות האחרות ברשימה. זה לא אמור להיות קשה במיוחד.

הדרישה הנוספת קובעת עמידה באחת משלוש אפשרויות. הראשונה היא גיוס צוות בו לפחות שלושים אחוזים יהיו נשים, בני מיעוטים או אנשים בעלי מוגבלויות. זו עשויה להיות דרישה שאפתנית משהו, אם חושבים על כל הבחורים החסונים שנדרשים להיות על הסט כדי לבצע עבודה פיזית מאומצת, סחיבת משאות כבדים או נהיגה במשאיות. האפשרות השנייה היא אויש של לפחות שש משרות ביניים כמו מפקח על התסריט באנשים ממיעוט גזעי או אתני. זה נשמע כמו אופציה סבירה יותר, אך האפשרות השלישית היא הקלה ביותר: לפחות ראש מחלקה אחד צריך להיות בן מיעוטים, ושניים צריכים להיות נשים או מה שהאקדמיה לקולנוע מגדירה כ"LGBTQ+". מחלקות אלה כוללות למשל במאים, מאפרים ומעצבי שער ואחראי תלבושות, רובם מקצועות שכבר מוחזקים בידי נשים או גברים מהקהילה הגאה כך שמספיק שתשכור בן מיעוטים אחד ואתה מכוסה.

ובדרישות הלא-ממש מחמירות האלה טמון גם המלכוד: אתה יכול למשל להפיק סרט ללא עובדים שחורים בכלל ועדיין לקבל את האישור לאוסקר. אני כבר יכול לשמוע את הפעילים המיליטנטים למען זכויות שחורים חורקים שיניים: "אסייאתים? מי אמר משהו על אסייאתים? האם אנשים ממוצא אסייתי באמת סובלים מגזענות ממוסדת במדינה הזאת?". ובאשר לקהילה הגאה, נאמר זאת כך: ייתכן שאנשיה לא מיוצגים כראוי בארגונים כמו ליגת ההוקי, אבל המצב בהוליווד היום שונה מאוד.

התנאים האחרים ברשימה אפילו מקלים עוד יותר. כך למשל אחת הדרישות הנוספות היא ש"חברת ההפצה או המימון של הסרט תעסיק מתמחים בתשלום מאחת הקבוצות המוחלשות". מתמחים בני מיעוטים או נשים? במרבית האולפנים יש כבר שפע מאלה, כך שזו לא בעיה בכלל. באשר לחברות המימון החיצוניות, אם יש להן את המיליונים כדי לשלם על הפקת ענק הוליוודית, אז ודאי שהן יכולות להרשות לעצמן לשכור מתמחה או שניים. לא מסובך. בנוגע לחברות עצמאיות מסדר גודל בינוני ומטה, הן נדרשות לאפשר בכל מחלקה החל מהפקה ועד להפצה שתי התמחויות, אחת לנשים ואחת למיעוטים. אם עמדת בדרישה הזו, כל סרט שהחברה שלך מפיקה עומד בתנאי השלישי. שוב, לא בעיה גדולה.

התנאי הרביעי קובע מספר לא מוגדר של מנהלים בכירים במחלקות השיווק, ההפצה ויחסי הציבור החייבים להיות חברים בקבוצות בלתי-מיוצגות כמו נשים או להט"בים. מחלקות אלה מאוישות ברובן בעובדים כאלה, ולא אופתע אם הם מהווים את הרוב במקצועות הנדונים. לכן גם זו משוכה נמוכה למדי שבכל מקרה לא קובעת מספר מסוים. שני אסייתים זה מספיק? לטיני אחד ועוד מנהל ממוצא מזרח-תיכוני? כנראה שלא תהיה בעיה לעמוד באתגר הזה. לוס אנג'לס היא ממילא עיר מגוונת מאוד.

לפני כחמש שנים, האקדמיה לקולנוע הפכה לאובססיבית למגוון אתני ותרבותי לאחר שהרשתות החברתיות הפיצו את הטענה לפיה "טקס האוסקר לבן מדי". בכך התחזקה מאוד המגמה לפיה ישנם שיקולים נוספים בבחירת הסרטים מעבר למצוינות וכשרון אמנותי, בניגוד למה שהיה בעשרות השנים הראשונות לקיום פרסי האוסקר. אך לאחר שהחגיגות סביב פרסום רשימת הדרישות השבוע ידעכו, סביר להניח שנשמע שוב את מקהלת המשמיצים טוענת שגם הסטנדרטים החדשים אינם מספיקים ולמעשה לא משנים דבר. וכך, במקום לפייס את הפעילים החברתיים וחברי העדר הזועם ברשתות, האקדמיה לקולנוע פשוט הכריזה למעשה על פתיחתה של מלחמת המכסות.

הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.