הלקח הפוליטי הכואב של אלכסיס דה טוקוויל

במהלך המאה ה-19 הסוערת בצרפת, ההוגה הדמוקרטי הדגול למד שיעור חשוב על מה שקורה כאשר אנשים ערכיים משרתים אדון חסר ערכים

אלכסיס דה טוקוויל (קרדיט: ויקיפדיה)

אדמונד בֶּרְק כתב כי “הפוליטיקאי… הוא פילוסוף בפעולה”. מספר הוגים מדיניים גדולים, וביניהם ברק, עשו קריירה משלהם בפוליטיקה. לא כולם היו משפיעים כמוהו. אחד מהם שלמד לקח כואב על אנשים ערכיים המשרתים אדון חסר ערכים היה אלכסיס דה טוקוויל.

השנה הייתה 1849. המהפכות שזעזעו את יבשת אירופה בשנה הקודמת נכנסו לשלב הסופי והכושל. טוקוויל היה בן 43, כעשור לתוך הקריירה שלו כמחוקק, ועשה את צעדיו הראשונים בהנהגה פוליטית מעשית כאשר נפוליאון השלישי מינה אותו כשר החוץ של צרפת.

כעשרים שנה קודם לכן, טוקוויל הצעיר שכנע את ממשלת צרפת לשלוח אותו מעבר לאוקיינוס כדי ללמוד את מערכת בתי הכלא באמריקה. אי אז ב-1830 הצרפתים הפילו את מלוכת בית בורבון בפעם האחרונה, והמלך החדש לואי-פיליפ היא נחוש לפחות בהתחלה להיתפס כליברל, סובלני ובעל חזון. הוא שלט באמצעות בית מחוקקים נבחר, אם כי כזה שהיה בעל כוחות מוגבלים מאוד. טוקוויל חזר מאמריקה עם ספרו המכונן שתיאר בפירוט את שלבי ההתבגרות של הדמוקרטיה החוקתית והרפובליקנית הראשונה והחשובה בעולם. ל׳דמוקרטיה באמריקה׳ לא הייתה השפעה ממשית על המערכת הפוליטית בצרפת, אך הספר ביסס את מעמדו כהוגה ליברלי. הוא נבחר לאספה הלאומית ב-1839.

בונפרטה החדש

סיפור האהבה של הצרפתים עם לואי-פיליפ הסתיים במהרה, אך הוא הוביל לעידן של התקדמות כלכלית משמעותית ושיקום היוקרה הלאומית. נפוליאון השלישי, אחיינו ויורשו של נפוליאון המקורי, נכלא ב-1840 לאחר מספר ניסיונות הפיכה אך הממשלה העלימה עין כאשר הוא חמק מן הכלא בתחפושת ונמלט ללונדון ב-1846.

השפע הכלכלי הסתיים באותה שנה עם מכה של יבולים חלשים ומיתון תעשייתי. ברחבי אירופה, השנים בין 1845 ל-1847 היו האחרונות בהן נרשם רעב המוני בדברי ימי היבשת. עם משבר כלכלי נרחב, מהפכה בשווייץ ואפיפיור חדש שהעלה תקוות ליברליות באיטליה, סימני הסערה היו ברורים. אך למרות זאת, הציפיה העיקרית הייתה לבעיות באיטליה בלבד. חצי-האי נותר מפולג לממלכות קטנות ושטחים בשליטת האימפריה האוסטרית, עם מדינת האפיפיור בשליטת הכנסייה בליבו. הקנצלר האוסטרי הנכבד מטרניך כתב בראשית 1848 "הורוסקופ פוליטי" בו חזה כי פיצולים רדיקליים ברומא יסחפו את איטליה כולה לכאוס, אך מנגד לא היה מודאג במיוחד מכך שהמהומה תתפשט לצרפת, גרמניה או אוסטריה.

מהפכות 1848 נפתחו עם מרד שפרץ בפלרמו ב-12 בינואר נגד שלטון הבורובונים של נאפולי על סיציליה. האירוע שהפך את המהפכות לתופעה כלל-אירופית התרחש ביום ה-24 בפברואר, בו לואי-פיליפ ויתר על כס המלוכה מול ההמון הזועם בפריז. כפי שמטרניך תיאר זאת באמרתו הידועה, “כאשר פריז מתעטשת אירופה כולה חולה”. מצרפת, המהפכה התפשטה ברחבי גרמניה ואוסטריה ובחזרה לאיטליה.

צרפת צללה לתוך כאוס מוחלט באביב ובקיץ של 1848. נוסדה ממשלה רפובליקנית לכאורה, אך ללא תמיכת העם. הארכיבישוף של פריז נורה בידי ההמון בעודו ניצב על בריקדה ומנסה לתווך רגיעה בין הצדדים. ב׳ימי יוני׳ הנודעים לשמצה, הגנרל לואי אז'ן קאויניאק הטיל את מלוא עוצמת הצבא הצרפתי מול המפגינים העירוניים ברחובות, ופתח באש תותחים שהותירה לפחות 10,000 פריזאים מתים. טוקוויל, כמו לה-פאייט ב-1789, ניסה למצוא את שביל הזהב בין ריאקציה מלוכנית לבין ההמון הפריזאי השמאלני. הוא העדיף סדר על אנרכיה, ולכן גיבה את קאויניאק ואת היד הקשה בה נקט איש הצבא. עד לנובמבר, חוקת הרפובליקה החדשה כבר לא נשאה ציפיות גבוהות ומופשטות אלא דיברה על “משפחה, עבודה, רכוש וסדר ציבורי”.

העם הצרפתי היה זקוק נואשות הן לסדר והן לשינוי, ועדיין חש געגוע נוסטלגי לימי הזוהר של נפוליאון הראשון. נפוליאון השלישי היה היחיד שיכול היה להבטיח את כל אלה, והיה לו המזל להיות מחוץ למדינה בדיוק במהלך המרד של יוני. דווקא בהעדרו, המניה הציבורית שלו הרקיעה שחקים. לאחר שנבחר לאסיפה הלאומית בחמישה מחוזות שונים, הוא שב לצרפת בספטמבר, בעודו עובר על החוק שאסר על בני משפחת בונפרטה להיכנס לארץ. בדצמבר 1848, למרבה התדהמה של כולם (ושלו עצמו), נפוליאון השלישי נבחר כנשיא הרפובליקה החדשה. הוא זכה ב-74 אחוזים מתוך 7.5 מיליון הקולות, וגבר בהרבה על קאויניאק ועל מועמדים רפובליקנים וסוציאליסטים. הפער הגדול אפשר לאספה הלאומית להתעלם מן העובדה שבתור אזרח שווייצרי נפוליאון השלישי בכלל לא עמד בתנאי החוקה לתפקיד הנשיאות.

הצרפתים הולכים לרומא

בינתיים ברומא, האפיפיור פּיוס התשיעי גילה בדרך הקשה כי אין דבר מסוכן יותר מאשר תקווה נכזבת. פיוס העניק כמה חירויות אזרחיות ואפשר התקדמות טכנולוגית שנאסרה בידי קודמיו, אך הוא סרב לבצע כל רפורמה פוליטית משמעותית. בתגובה, ראש הממשלה שלו נרצח בדקירות על מדרגות הפרלמנט בנובמבר 1848, במעין חיקוי של ההתנקשות ביוליוס קיסר. האפיפיור נמלט לנאפולי ובדצמבר רומא הוכרזה כרפובליקה.

מדינות האפיפיור היו במשך שנים ארוכות תחת השפעה אוסטרית, שהתחרתה עם ספרד ועם מדינות קתוליות קטנות אחרות על ידידות הוותיקן. השגריר הבווארי, למשל, זכה לכבוד כמי שעזר להבריח בסתר את פיוס מרומא. צרפת, מאז המהפכה הצרפתית האנטי-דתית, התרחקה מהכנסייה. אך כל זה עמד להשתנות.

נפוליאון השלישי, 1855 (קרדיט: ויקיפדיה)

לכל אורך שנת 1848 המטלטלת, תחייה קתולית התרחשה בצרפת. הגנרל קאויניאק, שעמד בראש הממשלה הזמנית בסתיו והתמודד על הנשיאות, הציע סיוע לאפיפיור במטרה לחזר אחר קולות הקתולים שהביטו בחשד על נפוליאון השלישי מכמה סיבות. הוא השתתף למשל במרד נגד הוותיקן ב-1831, אך כעת טען (במידה מסוימת של כנות) כי הוא קתולי מאמין. נפוליאון הגיע לצרפת כשהוא נישא על גלי תמיכה עממית אך ללא בסיס מפלגתי, ולכן חש גם הוא צורך לגבות את האפיפיור מול הרפובליקנים האיטלקים.

נפוליאון השלישי הבטיח לשלוח כוחות צבא כדי לכונן מחדש את שלטון פיוס, אך באמצעות ממשלה חוקתית שתחזק את ההשפעה הצרפתית על חשבון אוסטריה. הייתה זו נוסחה מבריקה ומותאמת בשלמות למצב הפוליטי בצרפת, שהדהדה גם את התגר שקרא בעבר דודו על ההשפעה האוסטרית ברומא, אך היא לא התחשבה כלל במציאות בשטח. פיוס לא רצה חוקה, הרומאים לא רצו את פיוס, ואף אחד מהם לא רצה את צרפת.

אף חייל צרפתי לא לחם על אדמה אירופית מאז התבוסה בווטרלו ב-1815. המשלחת הצבאית הצרפתית לאיטליה הובלה בידי הגנרל שארל אודינו, בנו של גנרל מימי נפוליאון העליזים. אודינו האמין כי "האיטלקים לא יילחמו" ואפילו הזמין כבר מקומות לארוחת ערב ברומא. הוא הגיע ללא סולמות או תותחי מצור כדי לכבוש את העיר המוקפת חומה שעמדה איתנה במשך מאתיים שנים. מחוץ לחומות, התנגדות נמרצת בראשות הגיבור המהפכני ג'וזפה גריבלדי שמה קץ לאשליות של אודינו. 300 חיילים צרפתים נלקחו בשבי, והגנרל המופתע נאלץ לסגת במבוכה רק כדי לגלות התפרצות מלריה בשורות צבאו עם בוא מזג האוויר החמים.

במאי 1849, הצרפתים הגיעו להסכם הפסקת אש עם המנהיג הרפובליקני ג'וזפה מציני. נפוליאון השלישי שיגר שליח מיוחד לשיחות מול האיטלקים: הדיפלומט המתון והמנוסה פרדיננד דה לספס. השליח ידע כי אין לו מנוף אמיתי מול מציני, מכיוון שהוא עצמו נשא מכתב מנפוליאון המבטיח לאודינו תגבורת צבאית. מה שלספס לא ידע זה ששליחותו הייתה רק חלק ממשחק פוליטי פנימי שניהל נפוליאון, במטרה לחזק את מעמדו לקראת הבחירות הקרובות לאספה הלאומית.

ב-31 במאי, אחרי משא ומתן ממושך, הגיעו לספס ומציני להסכמות, במסגרתן הצרפתים "יתקבלו בברכה" באיטליה אך ללא התערבות בצורת הממשל ברומא או במעמד האפיפיור. אודינו רתח מן הפקודה להישאר במקומו בשיא עונת המלריה. הדיו טרם יבש על החוזה כאשר הגיעה השמועה כי לספס נקרא בחזרה לצרפת, ונפוליאון אישר לצבא לחדש את המתקפה. בהתחשב בתוצאות הבחירות לאספה, לנפוליאון היו מעט מאוד סיבות לרצות את הליברלים בצרפת מול הרבה מאוד סיבות לרצות את הימין הקתולי. ההסכם עם איטליה מעולם לא כובד, והעיתונות בעידוד נפוליאון הטילה את כל האשמה על לספס. השליח שרק מילא את הוראות הנשיא הוקע כמי שמכר את ארצו והקריירה הדיפלומטית המבטיחה שלו נקטעה באיבה.

טוקוויל נכנס לזירה

גורלו של לספס אמור היה לשמש כאזהרה. בפריז נפוליאון כבר החל לארגן מחדש את הממשלה, ובחר באלכסיס דה טוקוויל כמחליפו של שר החוץ.

לטוקוויל לא היו אשליות בנוגע למצב אליו נכנס. הוא הבין כי נפוליאון השלישי ביקש בגלוי להקים מחדש אימפריה צרפתית, עם מחויבות מעטה מאוד לרפובליקניזם או לדמוקרטיה. טוקוויל התרשם מן הנשיא החדש אך גם חשש כי הוא בלתי-צפוי. “הוא היה אינטליגנטי אך לעתים חסר פשר, מבולבל ומלא ברעיונות גדולים שבוצעו בעליבות”, כתב מאוחר יותר.

אך נפוליאון היה האיש בשלטון, וטוקוויל חשש במידה לא פחותה מן החלופות: המלוכנים, ההמון הזועם ויריבו הראשי של הנשיא, אדולף טִיֶיר. הוא האמין כי יוכל להשפיע לטובה מתוך המשטר, ואמר לנפוליאון: “לא אעזור לך להפיל את הרפובליקה אך אעזור לך למצוא את מקומך בתוכה”. בהבנתו את מצב הביש ברומא שנגרם בשל הפכפכות נפוליאון, טוקוויל לקח את המשרה בתנאי שלא יצטרך להגן בפני האסיפה הלאומית על דברים שנעשו בטרם מונה.

אדולף טייר, 1870 (קרדיט: Ten Frenchmen of the nineteenth century)

ברומא, אודינו חידש את המתקפה הצרפתית בהתרעה קצרה, ולא המתין לתום הפסקת האש כדי לכבוש שטחים מחוץ לעיר בעוד יריבו גריבלדי מחלים מפצעי הקרב הקודם. מאותו הרגע, גורלה של העיר נחרץ. הכוח הצרפתי מנה 30 אלף חיילים ונהנה מסיוע ארטילרי כבד. לרומאים היו 18 אלף חיילים בלבד והם סבלו מאספקה גרועה, אך עדיין היו להם את החומות כדי לגבות מחיר כבד מן התוקפים.

והמחיר היה כבד לא רק במובן הצבאי. בעוד הצרפתים צרים על רומא כדי לכבוש אותה, הבריטים הובילו מחאה בינלאומית נגד הפצצת העיר הקדושה, אליה הצטרפו ארה"ב, פרוסיה, הולנד, דנמרק ושווייץ. מחאה זו הדהדה באירוניה בעשורים שלאחר מכן, כמו למשל בהפגזה הפרוסית על פריז ב-1871. טוקוויל הזהיר כי “רעש הפצצות שלנו יישמע בכל רחבי אירופה… רומא אינה עוד עיר מן השורה”. דעת הקהל העולמית פנתה נגד צרפת, ואהדה את המאבק הרומנטי של הרומאים.

כאשר החדשות הגיעו לפריז, נאלצו נפוליאון השלישי וממשלתו לעמוד בפני ניסיון הדחה, אם כי לאופוזיציה הרדיקלית והליברלית לא היו מספיק קולות וההפיכה דעכה מעצמה. בינתיים, הצרפתים נאלצו להסתמך על רצונו של פיוס לביצוע רפורמות, אך הוא כבר היה בחברת הצבא האוסטרי והניח כי צרפת תילחם על כבודה הלאומי ברומא גם מבלי שהוא עצמו יצטרך להקים ממשלה ליברלית. האירועים הוכיחו כי הוא צדק.

לאחר הקרבות האחרונים בשלהי יוני 1849, ההנהגה הרומאית נחלשה והתפזרה. גריבלדי ומציני יצאו לגלות ארוכה, והדי המאבק מול הצרפתים המשיכו להתפשט בעשורים הבאים עד לאיחודה הסופי של איטליה ב-1870, בזמן שנפוליאון השלישי (אז כבר קיסר) היה עסוק במלחמה מול גרמניה. הכיבוש הצרפתי ברומא נמשך 21 שנים, וגבה מחיר כבד בחיי חיילים שסבלו מהתפרצויות עונתיות של מלריה. הכיבוש התברר כעול כבד על שאיפותיו של נפוליאון, שמעולם לא רצה באמת להיות שליט רומא אך נגרר לתפקיד בראשית כהונתו מתוך צרכים פוליטיים פנימיים.

לעת עתה, נפוליאון אפשר לאשמה בשפיכות הדמים ובהבטחות שהופרו ליפול על כתפי טוקוויל, אודינו ופרדיננד לספס. האחרון המשיך ובנה את תעלת סואץ במטרה לשקם את המוניטין המוכתם. באוגוסט 1849, נפוליאון שלח לקולונל אדגר ניי (בנו של המרשל המסור ביותר לדודו) מכתב מחאה פרטי לכאורה, יחד עם הוראה מפורשת לפרסם אותו ברומא. במכתב טען נפוליאון השלישי כי “הרפובליקה הצרפתית לא שלחה צבא לרומא כדי לחסל את חירות איטליה… יש לי את ההסכמה הזמנית של האפיפיור כדי לחדש אותה כך: חנינה כללית, חילון של הממשל והקמת שלטון ליברלי”. אך שום דבר מאלה לא קרה. שובו של פיוס הוביל לגל מעצרים פוליטיים, הוצאות להורג ורדיפות נגד הקהילה היהודית, ששוב הסתגרה בגטו האחרון על אדמת אירופה.

עקשנותו של האפיפיור שמה ללעג את ההבטחה הצרפתית להגן על שלטון החוק. טוקוויל זימן את אודינו בחזרה לפריז ונזף בו על שאפשר את הדיכוי. מצדו, טוקוויל קרא בקול בפני הממשלה מכתב מעמיתו הבריטי הלורד פלמרסטון שתהה כיצד בריטניה תוכל לסמוך על משטר נפוליאון כאשר ברור כי מילתו לא שווה הרבה. כאשר טוקוויל טען בפני האספה הלאומית כי פיוס יסכים לקבל רפורמה ושאל “האם אתם, אדונים, מטילים ספק בהבטחה של האב הקדוש?”, נציגי העם צחקו בפניו.

לאחר שהחריב כליל את הקרדיט לו זכה טוקוויל בקרב הליברלים, נפוליאון השלישי פיטר את שר החוץ באוקטובר 1849 והחליף אותו בסדרת שרים גמישים יותר. ההוגה הצרפתי הדגול שתיעד את לידת הדמוקרטיה באמריקה מעולם לא החזיק שוב במשרה רמה. ב-1851 הוא תמך שוב בנפוליאון מול אדולף טייר בניסיונו של האחרון להאריך את כהונתו כנשיא, אך זה לא הציל אותו מפני עונש מאסר קצר כאשר נפוליאון ביצע הפיכה ופיזר את האספה בדצמבר 1851. טוקוויל פרש ועסק בכתיבה מהורהרת על מעגל המהפכות האינסופי בצרפת, עד למותו ב-1859. הוא ניסה לרכב על הנמר, אך הנמר טרף אותו.


המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. הפועל ״חירב״ (״לאחר שחירב כליל״) הולם כתיבה נחותה, ובעברית מתוקנת ראוי פשוט לומר ״החריב״. כשמתרגמים מאמר איכותי, ראוי להשתמש בעברית איכותית, ואולי אפילו להקדים ולקרוא מעט ספרות עברית איכותית.

    1. איזו נפיחות…אין שום פסול במילה "חירב". וחוץ מזה, המאמר מצא חן בעיניך??