התגובה המערבית ההססנית מול התוקפנות הרוסית במזרח, חושפת שוב את חולשת ענקיות היבשת ואת עומק המחלוקת בנאט"ו
ולדימיר פוטין נחשב לעיתים קרובות כמי שיודע לשחק היטב גם אם קיבל קלפים גרועים. הנשיא לשעבר אובמה התייחס בזלזול לרוסיה כלא יותר מתחנת דלק מורחבת עם כלכלה הדומה בגודלה לאיטליה למשל. מצד שני, יש כאלה המייחסים לפוטין יכולות מיסטיות כמעט בהשפעה על השיח הרווח בקרב האליטה הפוליטית באמריקה, אשר לפחות חצי ממנה מתאר אותו כשליט כל-יכול באירועים מסביב לעולם, כזה שמסוגל בלחיצת כפתור להשפיע לכאורה על תוצאות בחירות בארצות רחוקות. זהו סוג השיח שגורם ליריביו של הנשיא הרוסי עוגמת נפש רבה.
אך המחזות אותם אנו רואים כעת בגבול אוקראינה אינם עוד מקרה בו רוסיה משחקת היטב בקלפים גרועים. בפעם הזו רוסיה השליכה את כל הקלפים, הפכה את השולחן והצמידה אקדח לרקתו של השחקן ממול, בתקווה שיתקפל וייכנע. למעשה, כל פעולותיה של רוסיה על אדמת אוקראינה מאז 2014 הן כאלו של מעצמה נואשת. מבחינה היסטורית, רוסיה תמיד נהנתה מהשפעה רבה על אוקראינה השכנה, מבלי שהייתה צריכה להשקיע מאמץ מיוחד. הרוסים השתמשו במשך עשרות שנים בחצי-האי קרים כבסיס ימי, וניצלו את מיקומו האסטרטגי כדי לקדם את האינטרסים של מוסקבה בים התיכון ומול טורקיה.
בעוד אוקראינה השתעשעה בשנים האחרונות ברעיון של הצטרפות לאיחוד האירופי, רוסיה ניסתה לחזק את אחיזתה בה באמצעות הלוואות של מיליארדי דולרים ומחירי אנרגיה נמוכים. גם איומים בהחלט היו על השולחן. כאשר ארה"ב ואחרים הגיבו להצעה הרוסית על ידי תמיכה בהדחת הנשיא האוקראיני שהסכים לה, רוסיה שוב פנתה לאלימות.
אוקראינה עצמה היא סוג של מדינת כלאיים בעלת ניסיון מועט מאוד כאומה עצמאית. בחלקה המערבי היא קתולית יותר ונוטה יותר לאירופה, במיוחד באזור העיר לבוב אשר השתייכה באופן מסורתי לתרבות פולנית-ליטאית. בחלקיה המזרחיים והדרומיים היא בעלת אופי רוסי יותר והדת הרווחת היא רוסית-אורתודוקסית.
התסריט הגרוע ביותר מבחינת אוקראינה הוא כזה בו גם רוסיה וגם מדינות מערב אירופה יחליטו לממש את האינטרסים המתחרים שלהן בשטח אוקראינה, וינסו לסייע לצד אחד של המדינה לשלוט ולהשפיל את הצד השני. קיבלנו הצצה מוקדמת למחזה הזה כבר ב-2014, ותוצאתו היחידה הייתה אסון ומוות.
אם אוקראינה אכן הייתה אומה עצמאית, יתכן כי מדיניות חוץ נחושה בסגנון פינלנד הייתה מספקת לה הישגים אמיתיים. הקשרים הכלכליים למערב היו מאוזנים עם דיפלומטיה ישירה שמטרתה הימנעות מלהפוך לאיום מדיני או ביטחוני מול רוסיה. משמעות של מדיניות כזו הייתה בהכרח הישארות מחוץ לדלת הפתוחה של נאט"ו. כפי שהנרי קיסינג'ר ייעץ לפני שמונה שנים, מדיניות של "אי-שביעות רצון מאוזנת" הייתה אולי הדבר החכם ביותר עבור אוקראינה. למעשה, המצב האידיאלי יהיה כזה בו עצמאות אוקראינית, בדומה לפינלנד, תאפשר לאירופה ורוסיה הזדמנות למתן ולפייס את מערכת היחסים שלהן.
נכון להיום, לא נראה כי העם האוקראיני רעב במיוחד לעסקה כלכלית בלעדית עם רוסיה שהפכה בשנים אחרונות עניה ומסוגרת יותר. אוקראינים שעזבו את המדינה בשנים האחרונות בחרו לרוב בפולין כיעדם, ומסיבה טובה: כלכלתה צומחת במהירות ומניבה הזדמנויות רבות יותר.
אך מדיניות אידיאלית עבור אוקראינה אינה נראית באופק. האיומים מצד רוסיה והלחץ שהיא מעפילה בהתערבות בענייני פנים אצל שכנתה חשפו מחלוקת בתוך נאט"ו. קרואטיה כבר הודיעה שלא תיקח חלק בפעילות הברית נגד רוסיה באוקראינה. זהו אישור חלקי עבור המבקרים את מדיניות ההתרחבות המופקרת של נאט"ו, שהכניסה תחת מטרייתה הביטחונית מדינות אשר מצד אחד בעלות רגש פרו-רוסי עמוק, ומצד שני חסרות אמצעים צבאיים משמעותיים. מדינות כמו קרואטיה ומונטנגרו אינן מסוגלות לתרום תרומה אמיתית לנאט"ו, מלבד העמקת המחלוקת והעימותים בתוך הברית.
אלא שהעימותים הגדולים ביותר מגיעים מצד המדינות החזקות בברית. גרמניה, שכבר סובלת מאוד מעליה חדה במחירי האנרגיה, אותתה על היסוס אמיתי לגבי הטלת סנקציות על רוסיה במקרה שזו תפלוש לאוקראינה. נשיא צרפת עמנואל מקרון החליט לפתע, דווקא בשיא המשבר בשורות נאט"ו, לדרוש חשיבה מחודשת בנוגע למדיניות הביטחון של אירופה. היסוסים נוספים מגיעים גם מכיוון הבית הלבן, שם הנשיא ביידן הודה למעשה כי ארה"ב מוכנה לסבול הפרות ריבונות רוסיות בקנה מידה מסוים.
המצב כרגע הוא שרוסיה הפכה את השולחן ופוטין מגביר את הלחץ על אוקראינה. התגובה היעילה היחידה מצד נאט"ו ומדינות אירופה צריכה להיות הבהרה חד-משמעית לגבי מה המערב מוכן לעשות או לא מוכן לעשות בסוגיית אוקראינה בטווח הזמן הקצר והבינוני. ללא הבהרה כזו, אוקראינה לא תוכל למעשה לנהל מדיניות דיפלומטית הגיונית במאמץ להימנע מאסון.
אך במקום זאת, ההימור הנואש של פוטין על אוקראינה חושף כי המערב איבד כל מושג בשאלה מה הוא באמת רוצה. מנהיגיו אוהבים לדבר יפה על אידיאלים נעלים וחירות לכולם. אך מה לגבי הפעולות שיש לעשות כדי לשמור על כך? לא ממש.
הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. לקריאת מאמרים נוספים של מייקל ברנדן דוהרטי – לחצו כאן
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
נאטו לא מתפקדת, ולמעשה מעולם לא תיפקדה.
מדובר בברית של ניצול ארה"ב, לא שום דבר מעבר לכך.
גרמניה בוגדת בברית הזו בריש גלי, בלי שום נקיפות מצפון.
הרייך הרביעי קורס, לאט אבל בטוח.
יאללה פוטין.. תשרוף את כל אירופה !
כתבה מנותקת מכל הקשר שהוא. היסטורי כלכלי ומדיני. הקורא הממוצע פשוט מביט במפת אירואסיה ומבין שרוסיה לא יכולה להרשות לעצמה מציאות בה נאטו וחיילי הברית יוצבו מולה באוקראינה בטח שלא יכולה להרשות לבסיסי טילים לקום על גבולה , משול הדבר להצבת צוללות גרעיניות רוסיות מול חופי ניו יורק . אין לרוסיה עומק יבשתי ממערב לה , עומק שאפשר לה להגן על עצמה ב3 מלחמת עולם מנפוליון ועד היטלר . מלבד העומק היבשתי הנדרש להגנתה רוסיה לא יכולה לאפשר לעצמה לאבד שליטה בסבסטופול ובים השחור שהוא צינור החמצן המקשר אותה לעולם . מזכיר שהמערכה הכבדה בגליפולי באה כדי לשבור את המצור הטורקי עח רוסיה ולאפשר לה גישה לים דרך הדרדנלים . לפני מאה שנה המערב נחלץ לעזרתו של רוסיה נגד המצור לא הצלחה כיום המערב דוחק את רוסיה למלחמת אין ברירה בגלל ההשקפות המטופשות אודות איחוד אירופי דמיוני שקיים רק במוחם של בירוקרטיה ובנק מרכזי שמדפיס כסף ללא הכרה ומסבסד את רוב עמי אירופה הנחשלים בעושר הגרמני . כל עוד פוטין לא מנתק את אירופה מגז דומה הוא למדינת ישראל המספקת חשמל למחרטות הטילים בעזה. ועל כך אפשר לדון אותו לחיוב ולא לירות בו חיצים . נאטו הוא אוייב היסטורי כלפי רוסיה וכל מודלי היינו של התכניות תקיפה שלו נבנו על חזית מול רוסיה. האוקראינים המבקשים להצטרף לברית מורכבים מקואליציה בה לגיטימי לחלוטין להיות אנטישמי ולאהוד את פטליורה ובנדרה ולהיות בעד טבח של יהודים אבל המאחד הוא שנאה לרוסיה ולשמרנות
אוי רחמים על פוטין המסכן שהמערב הרשע מכריח אותו לפלוש למדינות השכנות
צודק במאה אחוז. הרחבת נאטו אינה עניין חברתי חביב ומחויך, כי אם ניסיון לפגוע בתחום המחיה הרוסי. על ארה״ב לדעת היכן לעצור, מה גם שהרחבת נאטו, כפי שהמאמר עצמו מסביר, פוגעת בלכידות ומכאן במשמעות הארגון.
אגב כך, ארה״ב, המעצמה היורדת, מנסה לשמור על מעמדה באמצעי ״שלום״ מלאכותיים, כמעשיה מול אירן. ככל שתתקשה בכך, ייטב לנו. לישראל עדיפה ארה״ב מוחלשת, הרעבה לבני-ברית בעלי רקע תרבותי דומה, ותומכת בהם. רק כך תהפוך ארה״ב לפרו-ישראלית, ותזנח את תפקיד ״המתווך ההוגן״. ומאידך לנו, כמובן מאליו, ייפתח מרחב תמרון בין הניצים.
אם פוטין לא היה בונה קשרים קרובים עם מדינות מרכז אסיה (המוסלמיות!)-יתכן שהמערב לא היה מפחד כל כך מרוסיה חזקה.
כמו ארדואן-אתה לא יכול לרקוד על כל החתונות ולבנות קשרים גם עם העולם המוסלמי וגם עם המערב ולצפות שלא יהיה לזה מחיר.