התחזית: קיץ רותח בטהרן

במהלך השבועות האחרונים, מספרים הולכים וגדלים של איראנים, יתכן כי מאות אלפים, לוקחים חלק במצעדי מחאה הנערכים ביותר ממאה ערים ברחבי המדינה. המסר העיקרי הוא זעם נגד הממשלה בה הם רואים מושחתת, כושלת ורודנית.

במקביל, ממשלת איראן עומדת בפני איום במחסור חמור בלחם בהמשך השנה. מניות החיטה התרסקו לשפל חדש, בעוד מגעים לרכישת 6.2 מיליון טונות של חיטה מרוסיה, יותר ממחצית הצריכה השנתית באיראן, נראים תקועים בשלב זה.

החדשות הרעות האחרות עבור משטר האייתוללות נוגעות לשוק הנפט. לאחר ששיעורי הייצוא עלו הודות להחלטת ממשל ביידן להתעלם מן הסנקציות שהטיל ממשל טראמפ, כעת הם מראים מגמות ירידה בין היתר בשל תחרות מצד רוסיה, המציעה הנחות מפליגות במטרה לתפוס חלק ניכר מנתח השוק בו פועלת איראן באסיה. גם הקפאת שיחות הגרעין בווינה, שהיו אמורות להביא הקלות נוספות בסנקציות, אינה מבשרת טובות.

זו אינה הפעם הראשונה בה העם האיראני מנסה לבטא את כעסו לגבי מצב המדינה. למעשה, חלק מסוים מהאיראנים עושה זאת באופן קבוע מאז שאנשי הדת של ח'ומייני תפסו את השלטון בשנת 1979.

בעשור האחרון איראן חוותה לפחות שלושה גלי מחאה עממיים שאמנם זעזעו את המשטר אך לא הובילו לשינוי כיוון משמעותי. בכל אחד מהמקרים, המשטר הצליח להשיב שליטה על המצב באמצעות שילוב של שוחד ואכזריות, תוך שהוא מנצל את העובדה שהמוחים נכשלו להציב מנהיגות אופוזיציונית סדורה ברמה הלאומית.

אז מה אפשר לצפות מן הקיץ הקרוב באיראן, והאם הפעם התוצאה תהיה שונה? למרות שעדיין מוקדם מאוד כדי לדעת, חלק מהעובדות מצביעות לכיוון הזה. העובדה הראשונה היא שגלי מחאה קודמים היו מוגבלים בהיקף הפוליטי שלהם. חלקם, כמו מצעדי מחאה המוניים שנערכו ב-1979, היו קשורים לנושאים מסוימים כמו הפגנות נגד כפיית חבישת חיג'אב, או מחאה נגד רדיפת קבוצות מסוימות כפי שהיה ב-1981 ו-1982.

מחאות אחרות היו קשורות לאינטרסים צרים כמו הפסדים שנגרמו לבעלי מניות בבורסה של טהרן שהשקיעו בחברות קש, מאבקים של עובדי תעשיית התחבורה או החקלאות בדרישה לתנאים משופרים, ומורים שדרשו חופש אקדמי רב יותר. מחאת 'התנועה הירוקה' פרצה ב-2009 סביב טענות לזיופי בחירות שהעניקו למחמוד אחמדינז'אד כהונה שנייה כנשיא.

למרות המניעים השונים לפריצתן, לכל המחאות האלו היה מכנה אחד משותף: אף אחת מהן לא כיוונה להחלפת המשטר, ולכן ניתן היה להתמודד עמה במסגרת המערכת הקיימת. אך המחאה הנוכחית נדמית כשונה במספר דרכים. ראשית, המסר המוביל שלה, אם כי לא כזה שהוכר באופן מיידי, הוא שינוי המשטר.

הניצוץ שהצית את תנועת המחאה היה אירוע קריסת מגדל מגורים בעיר אבאדאן בדרום-מערב המדינה הגבה את חייהם של עשרות אנשים. בתחילה האשמה הופנתה כלפי קבלן מקומי שחיפש רווחים מהירים ולא הקפיד על איכות הבנייה, אך בתוך ימים החלו לצוץ שאלות אחרות. בכרוזים שחולקו בעיר נכתב:

מי נתן את אישור הבנייה? ראש העיר? אך מי מינה את ראש העיר? שר הפנים? ומי מינה את שר הפנים?"

הכרוז נחתם באמרה פרסית ישנה: "הדג מסריח מראש ולא מהזנב".

בפעם הראשונה מזה עידנים, המפגינים החלו לכוון הישר למנהיג העליון עם קריאות כמו "לעזאזל עם ח'אמנאי". הוא מצדו תדלק עוד יותר את הזעם העממי כאשר סרב להתייחס לטרגדיה במשך כמה ימים, ופספס את ההזדמנות לספין הרגיל של האשמת פקידים עלומים בכך שאינם "אסלאמים" מספיק, לפני שלשכתו פרסמה הודעת הזדהות תפלה עם הקורבנות. לכך הגיבו המפגינים עם שלל קריאות נוספות נגד המשטר כמו "לפרק את הרפובליקה האסלאמית" ו"סעיד עלי [ח'אמנאי] – עזוב את המדינה!".

הבדל נוסף בפעם הזו הוא שחלק מן המפגינים, יתכן שאפילו רובם, מייצגים קשת רחבה של עמדות ודעות. בחלק מן הערים, לפחות עשר או תריסר מהן לגביהן ניתן היה לוודא מידע אמין, סיסמאות כמו "ראזה שאה, ברוך תהיה!" מרמזות על מגמה נוסטלגית של געגוע למונרכיה הישנה של איראן. בשונה ממקרים קודמים, מפגינים שלא חשים כלל נוסטלגיה כזו לא ניסו להתעמת עם אלה שכן השמיעו סיסמאות בסגנון.

זו נקודה חשובה מכיוון שהיא עשויה לבטל מראש את הניסיון מצד האייתוללות לגייס שוב את העם למאבק נגד המונרכיה הכושלת, במקום נגד המשטר הרודני הנוכחי. יתרה מכך, היא עשויה לסמן התפתחות חשובה עוד יותר: מעבר לקראת קונצנזוס לאומי לגבי הצורך בשינוי כיוון, שלא לדבר על שינוי מהיסוד של המשטר.

עד כה, מעבר כזה התעכב מכיוון שכל אחד מיריבי המשטר ראה בו עדיפות שנייה. המשמעות הייתה שכל קבוצה העדיפה לראות את המשטר הנוכחי ממשיך על פני אפשרות בו קבוצה יריבה מצליחה להחליף אותו. עדיין מוקדם לדעת האם צורת המחשבה הזו השתנתה, אך ממה שניתן להסיק מן המידע החסר המגיע מאיראן, נראה כי קבוצות אופוזיציה שונות מתחילות לנוע בכיוון של אחדות מסוימת למטרות טקטיות. גל ההפגנות פתח גם סדק מסוים בתוך הממסד הח'ומייניסטי, כאשר חלק מחברי הפרלמנט, כמה ידוענים הנסמכים על ברכי המשטר ואינטלקטואלים מוסלמים למיניהם, אמני הדו-משמעות, החלו למלמל ביטויי תמיכה במפגינים הקוראים לשינוי המשטר.

האם המחאה תמשך ועד לאן היא תגיע? עוד חזון למועד. אך דבר אחד ברור: משהו השתנה ביחסים שבין משטר האייתוללות לבין רבים מאזרחי איראן, ואת הפער שנוצר לא ניתן יהיה לסגור באמצעות הסלוגנים הרגילים. בעוד איראן נכנסת לתוך קיץ נוסף של תסיסה ומרמור, המשטר נמצא מבחינה פנימית בנקודה החלשה שלו מזה שנים. האם איראן אכן מתקדמת לקראת פרשת דרכים גורלית? נאלץ לחיות ולראות.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.