בחסות בג"ץ ומול חולשת הממשלה והכנסת, משפטנים הפכו את עצמם לפוסקים אחרונים בהחלטות המכריעות ביותר
היועצת המשפטית לממשלה פרסמה השבוע את עמדתה המתירה לשר הביטחון גנץ להמשיך במינוי רמטכ"ל, על אף שמדינת ישראל נכנסה לתקופת בחירות ונמצאת לאחר פיזור הכנסת. אישור היועמ"ש, אל תטעו, לא ניתן בקלות דעת:
למסקנה זו הגעתי לאחר שהתקיים הליך סדור… בחינת חוות דעת מקצועיות-בטחוניות… חוות דעת משפטיות.. בחינה של תקדימי עבר.. בחינת פניות אישי ציבור… התייעצויות שקיימתי עם פרקליט המדינה.."
תנוח דעתכם. לאחר ההליך המתואר שנמשך למעלה מחודש ימים, גמלה בליבה של היועמ"ש ההחלטה כי "בנסיבות העניין הקונקרטיות קשיים אלה אינם עולים כדי מניעה משפטית". אין לנו אלא להוקיר טובה לשר המשפטים גדעון סער, שהפקיד את ביטחון המדינה בידיה החרוצות והנאמנות של היועמ"ש הנוכחית.
אלא שאם נזנח לרגע את העמדה הצינית, החלטת היועמ"ש האחרונה היא רק קצה הקרחון של השתלטות הפקידות המשפטית על המדיניות הביטחונית, המדינית, הכלכלית והחברתית בישראל. בניגוד לתוכן ולהנמקות, השורה התחתונה של החלטת היועמ"ש אינה חשובה כלל ביחס לעצם ההליך המתואר בין שבעת עמודי ההחלטה.
בשביל להבין כמה חמור המצב שהוביל להחלטה הספציפית הזו, נתחיל בהתחלה. מהיכן הגיעה התפיסה כי ישנה מגבלה כלשהי על מינויי הממשלה בתקופת בחירות, וכיצד נכנס לסיפור היועמ"ש?
אם נבחן לרגע את הסוגיה בשכל ישר, ניתן להבין את מקור התפיסה לפיה על ממשלה להגביל את עצמה במינויים בתקופה שלאחר פיזור הכנסת. הממשלה מכהנת על סמך אמון הכנסת הנבחרת על ידי העם. כאשר הכנסת שמינתה את הממשלה התפזרה, וכנסת חדשה (וממשלה חדשה) עתידה להיכנס לתפקיד, מתבקש לדרוש מהממשלה להתאפק ולא לקבוע עובדות בלתי-הפיכות, או שקשה יהיה להפכן, עבור הממשלה הבאה.
מנגד, ברור גם כי מדינת ישראל אינה מפסיקה להתקיים רק בשל העובדה שהכנסת התפזרה. גם לאחר פיזור הכנסת, הממשלה אחראית על ניהול המדינה על כל המשתמע מכך, והצרכים הביטחוניים, הכלכליים והאחרים מחייבים אותה לקבל החלטות ולמנות מינויים, ככל והדבר נדרש.
המצב החוקי
בהתאם, להיגיון שתואר לעיל, קובע חוק יסוד הכנסת במפורש בסעיף 30(ב) את עקרון רציפות הממשלה:
עם בחירת כנסת חדשה או התפטרות הממשלה כאמור בסעיפים 18, 19, 20, 21 או 29 תמשיך הממשלה היוצאת במילוי תפקידיה עד שתיכון הממשלה החדשה"
אפילו מעבר לכך, על הממשלה המכהנת בתקופה שלאחר בחירת כנסת חדשה (כלומר – ממשלה שלא נהנית עוד מאמון הכנסת), לא רק שלא הוטלו בחוק מגבלות, אלא אף ניתנו כלים להמשיך לתפקד ביתר קלות, כך סעיף 30(ד) לחוק יסוד הממשלה:
ממשלה המכהנת לפי סעיף קטן (ב), רשאית למנות חבר הכנסת להיות שר בתפקידו של שר שחדל לכהן; מינויו של שר לפי סעיף קטן זה אינו טעון אישור הכנסת"
במילים אחרות, המחוקק בחר במפורש להעניק לממשלה, (אותה נכנה מעתה לצורך הנוחות בלבד "ממשלת מעבר") את כל הסמכויות שישנן לממשלה "רגילה", תוך הדגשת עקרון הרציפות בממשל.
כמובן, הכרעת המחוקק אינה סותרת את הציפייה הלגיטימית מממשלת מעבר "להתאפק" עם מינויים, או עם כל פעולה, שמצריכה אמון ציבורי ואינה דחופה. כאזרח אני מצפה מממשלה שאיבדה את אמון העם שלא לנסות לקבוע עובדות ולחשק את ידי הממשלה הבאה, אלא שהדבר נשאר לשיקול הדעת של הממשלה, ללא יסוד בחוק.
אם כך, מהיכן הגיעו כל המגבלות המוכרות לנו על "מינויים בממשלת מעבר", שמצריכים כעת אישור יועמ"ש לכל מינוי?
בית המשפט מתאפק
בחודש יולי 2000 פתח ראש הממשלה דאז אהוד ברק במשא ומתן עם יו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת, במסגרתו הסכימה ישראל למסור כ-90% משטחי יהודה ושומרון לפלסטינים. כתוצאה מכך פרשו מהקואליציה מפלגות המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה, ובהמשך השנה התפטר ברק והוביל למערכת בחירות לראשות הממשלה, כל זאת תוך המשך השיחות המדיניות.
עתירה שהגישו פרופ' הלל וייס ומשה פייגלין נגד סמכות הממשלה לחתום על הסכם טרם הבחירות נדחתה בפסק דינו של אהרן ברק. במבט לאחור, מדהים לקרוא את הנימוקים לדחייה ואת עמדת היועמ"ש דאז:
בתשובתו מציין היועץ המשפטי לממשלה כי העקרון החוקתי הוא זה של "רציפות הממשלה". פירושו של חוק-יסוד: הממשלה, אינו מוביל להחלת סייגים על סמכותה של הממשלה היוצאת. אין בסיס לטענה בדבר קיומו של מנהג חוקתי המסייג את סמכותה של ממשלה כזאת"
בהתאם, קבע ברק כי
אכן, על רקע דברים אלה, המובאים בדבריו של היועץ המשפטי לממשלה, ועל פי החומר שלפנינו, לא שוכנענו כי בסוגיה שלפנינו ניהול המשא והמתן על ידי ראש הממשלה היוצא וחברי ממשלתו חורג ממתחם הסבירות, וכי יד האיפוק או יד העשייה על העליונה. אך טבעי הוא כי מידת ההתערבות בכגון דא תהא במקרים חריגים"
עתירת אנשי הימין נדחתה כמובן, אולם כדרכו של השופט ברק ההזדמנות לא פוספסה. בפסק הדין הוא דאג להבהיר כי אמנם אין כל מקור חוקי להחלת סייגים על סמכות הממשלה היוצאת, אולם כמו כל נושא אחר, גם כאן תיתכן התערבות שיפוטית מכוח 'עילת הסבירות':
לכל גוף הפועל על פי דין "מתחם של סבירות" המשקף את מגוון הפעולות החוקיות שאותו גוף רשאי לעשותן. היקפו של המתחם לעניין סוגיה נתונה תלוי במאפייניה של הסמכות"
כך, כמו במקרים רבים אחרים, דווקא פניית אנשי ימין לקבלת סעד מבית המשפט העליון, הניחה את התשתית לפגיעה בימין עצמו.
בשנת 2005, לאחר פיזור הכנסת ה-16, התבקש בית המשפט לעסוק בשאלת מינויה של מועצה דתית בעיריית קריית אונו. באופן מפתיע, הייתה זו דווקא המדינה שטענה כי בהתאם להנחיית היועמ"ש מס' 1.1501 שעניינה "מינויים בתקופת בחירות", אין מקום לעסוק במינוי בתקופת הבחירות. ברק, שישב בראש ההרכב הדן בעתירה, ציטט את פסיקתו בעניין וייס, אולם הפעם תוך תוספת חשובה:
"למציאות זו שבה מכהנת ממשלה כממשלת מעבר מכח הוראות החוק, אך בלא שהיא נהנית מאימון העם, ישנן תוצאות משפטיות. אמנם, לא נמצא הגבלה פורמלית בחוק על סמכויות ראש הממשלה והשרים, ואלה לא צומצמו בדין לפעולות שוטפות בלבד…אולם, כפיפותה של ממשלת מעבר לעקרונות המשפט הציבורי הכללי, מטילים עליה חובה לפעול בתקופת המעבר בסבירות ובמידתיות, כנגזר מהאופי המיוחד של השלטון בעת זו… מיתחם הסבירות של פעילות גוף השלטוני בתקופת ממשלת מעבר נבחן , איפוא, בשים לב למאפייניה של הסמכות הקונקרטית המופעלת, ובהתחשב באיזון הנדרש בין הצורך בעשייה לבין דרישת האיפוק" [הטעות במקור, ההדגשות אינן במקור]
העתירה נדחתה, באופן שבית המשפט לא כפה על הממשלה לבצע את המינוי, אולם כבר לא ניתן לטעות במציאות החדשה לפיה כל פעולה של הממשלה בתקופת הבחירות תדרוש "איזון" שיבוצע, כמובן, על ידי גורם משפטי.
שלטון המשפטנים
לאחר שנים בהן סמכות הממשלה לפעול בתקופת בחירות הייתה מובנת מאליה, לרבות מינוי אסתר חיות כשופטת בעליון בשלהי כהונת הממשלה (ולמעשה – לאחר השבעת הכנסת החדשה), ולרבות חתימה על הסכמי שלום בעלי משמעויות היסטוריות, החל הגלגל להסתובב.
בייעוץ המשפטי לממשלה הרגישו היטב את הרוחות הנושבות מבית המשפט העליון, ובהתאם תוקנה הנחיה 1.1501 של היועמ"ש באופן שהרחיב את המגבלות על ממשלות מעבר, והעביר יותר ויותר את מרחב שיקול הדעת מהממשלה המכהנת לידי הפקידות המשפטית.
כך למשל, בשנת 2014 ביקש השר לביטחון פנים דאז גלעד ארדן, למנות מפכ"ל משטרה ונציב שב"ס לאחר שהשניים סיימו תפקידם. בחוות דעת שהפיץ היועמ"ש וינשטיין הוא התנגד למינוי, ולמעשה מנע אותו בפועל. בעתירה בעניין שהגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה קבע בית המשפט כי
בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה, נקודת המוצא היא שככלל יש להימנע במהלך תקופת בחירות מאיוש תפקידים ציבוריים"
כזו היא האבולוציה של האקטיביזם השיפוטי – מנקודת מוצא לפיה ככלל חל העיקרון של רציפות הממשלה, ורק ב"מקרים חריגים" ימנע מינוי – הפך הכלל להיות כזה שנקודת המוצא היא שאסור לממשלה לבצע מינויים בתקופת הבחירות.
האפקט המצנן של התערבות היועמ"ש, נגד ניסיונות השר להביא למינוי מפכ"ל למרות האיסור, הובילו את אותו השר להימנע אפילו מהניסיון למנות מפכ"ל בסבב הבא, באופן שבסופו של דבר הוביל לתקופה בת כשנתיים ללא מפכ"ל משטרה.
בשנת 2019 המשיכה האבולוציה המשפטית בנתיבה, כאשר היועמ"ש מנדלבליט מנע משר המשפטים אוחנה לא רק למנות את פרקליט המדינה, אלא אף הגביל את סמכות השר למנות ממלא מקום לתקופת הביניים, תוך ציון שמינוי כזה יקים "מניעה משפטית" לא פחות.
המהפכה הושלמה
לכאורה, לאחר כל הסקירה לעיל, מצופה היה מתומכי המשילות לשמוח על החלטת היועמ"ש הנוכחית לאשר לשר הביטחון למנות רמטכ"ל בתקופת הבחירות. לכאורה, ישנה הקלה בטבעת החנק שהונחה על צוואר הממשלה. אלא שלאור חוות הדעת שפרסמה היועמ"ש, ברור שהמציאות הפוכה לחלוטין. האישור למינוי הרמטכ"ל אינו נובע מהיפוך מגמה של הייעוץ המשפטי, המבין כי לא ניתן למנוע מהממשלה לתפקד משך תקופה ארוכה, אלא מהשלמת כיבוש היעד ע"י הייעוץ המשפטי.
כעת, כאשר ברור לכל כי מי ששולט במינויים בתקופת הבחירות הוא הייעוץ המשפטי לממשלה, אין כל סיבה שלא לאשר את המינוי, כמובן, לאחר שהגורם הממנה – היועמ"ש – בוחן אותו. זו משמעות המלל הרב על קבלת חוות הדעת המקצועיות, התייעצויות וכו'. היועמ"ש לא ישבה במקרה הנ"ל כגורם מייעץ משפטית, הבוחן את הצד המשפטי של המינוי. היא ישבה כאן בתפקידה כגורם הממנה, הבוחן את המינוי לגופו. שר הביטחון הוא רק אצבע המופעלת על ידי היועמ"ש.
התובנה הזו בדבר השלמת המהפכה מייתרת מראש גם את כל התלונות על "צביעות" או על השוואות בין אישור מינויים לממשלות ימין לעומת ממשלות שמאל. זאת כבר לא הנקודה. לאחר שהשלימו המשפטנים את כיבוש היעד, הם ימנו את מי שמתאים להם לפי שיקול דעתם.
זהו רק שיקוף לבעיה הרחבה יותר בשלטון המשפטנים. מינויים, חקיקה והחלטות מנהליות ממשיכות להתקבל על בסיסי ערכי, פוליטי ואידאולוגי. אלא שהגורם שמקבל את ההחלטה אינו עוד כזה שנבחר על ידי הציבור, אלא פקיד משפטי הפועל בהתאם לאינטרסים של המערכת. מכל אלה נוצר מצב בו שיקולים צבאיים, כלכליים, ערכיים וחברתיים, נשקלים כולם על ידי פקידה משפטית, שלא נבחרה לצורך כך ואין לה כל רקע או ידע רלוונטיים לתחום. המציאות הזו היא כבר צרה צרורה למדינת ישראל, לביטחונה ולרווחת אזרחיה.
הדרך היחידה להחזיר את הגלגל לאחור היא באמצעות החזרת השלטון לידי נבחרי הציבור. פיצול תפקיד היועמ"ש באופן שיחזיר את התפקיד להגדרה המקובלת בעולם, הענקת יכולת התגברות לכנסת, ובעיקר עמידה איתנה של הכנסת והממשלה על סמכויותיהן – גם נגד הפקידות המשפטית ובית המשפט.
עו"ד זאב לב הוא היועץ המשפטי של ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש לבטל את כל השיטה הזו.
את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.
מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.
יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג"צ קובע.
יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.
אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג"צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.
אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:
אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.
מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.
השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.
ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.
ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.
בנוסף, לגבי איום הפוליטיזציה של המינויים-לא קשה לראות ולהראות כמה הם פוליטיים כבר כיום, אז מה החשש?
“בית המשפט הוזהר.
הצביעו בפניו על השינויים העמוקים המתחוללים בחברה הישראלית, הסביבה שבה הוא פועל.
התריעו בפניו על הסכנות המאיימות עליו בתנאים המשתנים האלה.
אבל בית המשפט אטם את אוזניו ומאן לשמוע.
כל מי שהזהיר, והתריע, והציע הצעות, זכה להציג את דבריו בפתיחות ובחופשיות בכל פורום אקדמי בארץ, וגם בעולם, ודבריו נשמעו תמיד מתוך כבוד וברוב קשב, אבל על ידי בית המשפט הוא תויג מיד כאויב.
“ולא רק כאויב של בית המשפט, אלא קודם כל כאויב אישי של השופטים, כאילו היה מדובר כאן במין סכסוך פרטי על מקום חניה למשל, ולא בוויכוח לגיטימי, חרד, על לא פחות מאשר הדרכים שבהן יש לפעול כדי להציל את הדמוקרטיה הליברלית של ישראל מאבדון”.
https://www.zman.co.il/76890/
צריך לדבריו שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על קביעות בית המשפט כאשר הוא מעז להתנהג כמחוקק על, על ידי כך שתאמר לבית המשפט: שמענו על פסילת החוק ואנו מחוקקים אותו מחדש.
יש לכנסת כלים לכך.
כמו כן יש לבטל את זכות העמידה שמאפשרת לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר.
על מנת לבטל את זכות העמידה, על הכנסת להשתמש באחת מהלכות בג"צ עצמו, שקבע לפני האקטיביזם השיפוטי את הגבול הברור במה אינו יכול לדון ולנסח הלכה כזו לחוק.
כך יושם קץ להתערבות בג"צ בתחומים שאינם שייכים לתחום הסמכות שלו ואינם סבירים.
ביטול זכות העמידה תמנע עתירות מהסוג הזה והתערבות לא לגיטימית בעינייני המדינה.
לדברי פרופ' דיסקין גם כל נושא "צווי הביניים" חייב להיפסק והוא דוגמה לשינוי הנדרש.
צו ביניים זה למעשה מין תרגיל של בית המשפט העליון שהוא נוקט בו שוב ושוב כשהוא רוצה להתערב וקשה לו לתת הנמקות לפסיקה מוגדרת מסויימת התואמת את עמדותיו ואז הוא נותן צו ביניים וצו הביניים בעצם מתקיים.
כך הוא נמנע מלנמק את החלטתו ומשתמש בצו ביניים שעד שהצו הופך להחלטי יכולות לעבור שנים או שאף פעם אינו הופך להחלטי ונשאר במצב קבוע.
צו ביניים זו הוראה שאסור לעשות, או צריך להימנע מלעשות, או שצריך כן לעשות איזשהו דבר ואז, עד שהצו הופך להחלטי, יכולות לעבור שנים ולפעמים אף פעם אין צו החלטי ולכן אף פעם אין אפילו נימוקים לעתירות מהסוג הזה, אך הצו בתוקף.
את כל הדברים האלה ניתן לשנות בחקיקה בכנסת.
בית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות שמנוגדות להלכות שהיו מקובלות עד סוף שנות ה- 80 ולכאורה זה דבר שצריך להיות מגובה בחוק, אבל לא היה שינוי חוק בכנסת.
זה נעשה באופן חד צדדי ע"י בית המשפט ולכן זו פגיעה בשלטון החוק.
הפרשנות מרחיקת הלכת הזו, הפכה את הפנייה לביהמ"ש להגרלה פרועה.
בג"צ מרשה לעצמו לבטל חוקים של הכנסת והוא ביטל מעל 10 חוקים בנסיבות שנויות במחלוקת וזה קרה בתקופה קצרה, לעומת המצב בארה"ב למשל, ששם נפסלו 2 חוקים ב- 80 שנה.
בית המשפט מתערב גם בנושאי מדיניות ובנושאים פוליטיים מובהקים כאשר חוק כבוד האדם וחירותו, או חוק חופש העיסוק נוצלו להתערבות הפוליטית – מדינית.
החוקים כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק נוצלו ע"י ביהמ"ש על מנת להתערב בכל עניין, לכן הכנסת עשתה טעות! מי שהצביע בעד החוקים הללו מצטער היום.
באמצעות 2 חוקים אלה ביהמ"ש נטל לעצמו הרבה סמכויות וניתן להפקיע סמכויות כאלה ע"י חקיקה מתאימה.
שרי משפטים ניסו לעצור את הסחף הזה אבל זה נתקל בעויינות מקיר לקיר מצד ביהמ"ש. פרופ' פרידמן אף אמר את זה. זה לא רק דמיון בראש של הציבור הרחב.
יש הרבה ביקורת נסתרת ולא בפרהסיה.
גם שופטים מכובדים פנו אלי ותמכו בי מיוזמתם, אך לא בפרהסיה ורק לאחר שאני אמרתי את הדברים הללו בפומבי.
מאז אהרון ברק יש שלטון של הפחדה והטלת אימה על השופטים. זה ממש שלטון של טרור. מי שלא מיישר קו נפגע ולא מקודם.
פרידמן הרי אמר: "מזל שלא דנו אותי כמו שעשו לנאמן ולרמון". לכן יש סיבה מוצדקת לפחד של מי שיוצא נגד האליטה הזו. זה מצב בלתי נסבל, שרוממות הסובלנות בגרונם אך בפועל אינם סובלנים כלפי דעות השונות משלהם.
רק זכויות של ערבים או מסתננים אפריקנים שחורים מעניינות אותם, אך לא באמת סובלנות אמיתית ולכן מאוד קשה לבקר את בית המשפט העליון.
אבל כיום זה מחלחל ויש יותר דעות הדורשות שינוי, כי כרגע שופטי בג"צ מובילים להרס שלטון החוק וזה לא דמוקרטי, היות והם לא גוף נבחר בכלל.
הליך הבחירה היום הוא שהשופטים בוחרים את עצמם.
על הכנסת לשנס מותניים ולחוקק את החוקים המתאימים על מנת לשנות את המצב.
כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים.
של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג”ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים.
ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע”י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים.
המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם.
בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג”צ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר “הישראלית”, כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה –
בג”צ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע”י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית. בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן.
ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן.
אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים:
האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור.
מי הרשה לחולרות האלה להעניק “זכויות” לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?
נתחיל בדוגמא האמריקאית מהימים האחרונים: "רו נגד וייד". מה משמעות הדברים? הרכב אנושי מסויים לפני כמה עשורים על בסיס אותה חוקה בדיוק קיבל עמדה מסויימת וביהמ"ש עם הרכב אנושי אחר בשנה הנוכחית קיבל עמדה הפוכה.
ביהמ"ש העליון של 2022 למעשה פסק דבר שהוא הגיוני בעיניי, מטרת ביהמ"ש היא לפעול על פי החוקה הקיימת ולא ע"פ החוקה שהוא חושב שאמורה להיות (גם אם אפשר למרוח מאות עמודי מלל על מהותי, תכלית, אדם נאור, זכויות אדם, …..) . בחוקה האמריקאית ובתיקונים לה אין שום אמירה בדבר הפלות ובאילו שבועות של ההריון מדובר ביצור חי ומתי בעובר. אם המחוקקים רוצים שהפלות תהיה זכות חוקתית יתכבדו ויכוננו תיקון נוסף לחוקה. בהעדר סעיף בחוקה שכל פרלמנט של כל מדינה יקבע את הדין כראות עיניו. ביהמ"ש של ארה"ב שומר על רצונו של הריבון קרי רצון המצביעים בכל מדינה ומדינה.
אם נזכר בבג"ץ השבת – הרכב הרב דרש לפתוח עסקים בשבת. שופטי המיעוט הדתיים בקשו לאסור פתיחת עסקים בשבת – גם אלו וגם אלו נסמכו על אותו ספר חוקים בדיוק.
המשמעות של הדברים בעיני היא החשיבות העצומה לעולם הערכים שהפקיד מביא למשרד הממשלתי או לביהמ"ש – לא לשכוח ששופט\ת הוא לא יותר מפקיד. לא מדובר בנבחר צבור.
על כן, לא צריכים את פסקת ההתגברות, היא למעשה מעניקה סמכות שאינה קיימת לביהמ"ש לבטל חוקים, גם היום הכנסת מוסמכת לבטל פס"ד ברב של 2 מול 1.
לדעתי, השינויים ההכרחים הוא סגירת הבג"ץ לאלתר והקטנת מספר שופטי העליון ל- 3 – כשכנסת ישראל קובעת מי הנשארים ומי הולך הביתה. מטרת המהלך היא כפולה. סגירת מוסד הבג"ץ שפועל ללא ראיות על סמך תצהירים, ללא הוכחות על סמך מה שלשופט\ת בדין נראה כצודק. ביהמ"ש כותב מאות ע"מ של פס"ד – עבודה של שנים רבות של עשרות אנשים ולעותרים הסדרתיים לא קובע הוצאות – ברור למה, המטרה שהם ימשיכו לעתור על מנת שביהמ"ש יחליט במה הוא מתערב ומה לא. לא לחינם האירופיים ממנים ארגונים שעותרים סדרתית כנגד כל פעולת הממשלה הנבחרת.
כספי משלם המיסים הישראלי, ממנים את הקרקס הזה כבר עשרות שנים – ומדובר בקרקס יקר מאוד, מאות מיליוני ש"ח בשנה ששופטים עוסקים בתיקים פוליטים במקום תיקים ממוניים, פלילים, ערעורים, משמורת קטינים,…….
בנוסף, הקטנת כמות השופטים תשנה את האופי האנושי של האנשים בביהמ"ש העליון. ללא השכפולים האידאולגיים של אהרון ברק ביהמ"ש יראה אחרת לחלוטין. בעתיד, ניתן להגדיל את כמות השופטים לפי כמות העבודה. לא ברור למה כל תיק צריך לקחת שנים ומאות עמודים, כמה מאות שנות אדם בכל שנה מדינת ישראל מממנת ללא כל תכלית למעט הרצון של פקידים להתערב במדיניות ממשלתית או חקיקת הכנסת?
את השופטים והדיינים (בכל הערכאות) חייבת לאשר הכנסת בהמלצת שר המשפטים שעומד בראש מערכת המשפט בישראל. לא תאשר הכנסת את המנוי (או ההדחה) לא ימונה אותו איש\ה לשופט או דיין. די למה שהצבור הרחב קורא: "פורום מרץ".
תיקון נוסף ומתבקש הוא סגירת מחלקת הבג"צים וסגירת היעוץ המשפטי לכנסת. כל שר ימנה יועמ"ש כמשרת אמון והוא זה שייצג את עמדת השר בכל ערכאה. במקום גוף שהוא לכאורה לא פוליטי כמו היעוץ המשפטי לכנסת. שכל מפלגה בהתאם לגודלה תקבל כסף לפנות לאקדמיה לטובת מחקר וניסוח חוקים. לא תהיה מרוצה המפלגה מהשירות שהיא מקבלת היא תפנה לפרו"פ אחר או משרד עו"ד אחר.
דבר חשוב נוסף הוא פירוק היועמ"ש לתובע מדינתי שממנה ומפטר יו"ר הכנסת כראות עיניו ויועמ"ש שהוא משרת אמון של הממשלה. ממונה ומפוטר כהחלטת ממשלה.
יש גם עוד הרבה מה לעשות במשרדים השונים כשברור שעולם הערכים שהפקידים שמגיעים לתפקיד חשוב ביותר. אני לא רואה פקיד תומך מרץ או הרשימה המשותפת נלחם על זכות שמוקנית לישוב יהודי ביו"ש או בנגב.
בגין לא הבין שפקיד הוא זה שמיישם אלפי החלטות בעוד הממשלה כמה בודדות בלבד בשבוע. לא החלפת את הפקידים לא באמת החלפת את השלטון.
לאחר שהשמאל הבין בשנות ה- 90 כי דמוגרפית הוא לעולם לא יוכל לחזור לשלטון הוא העתיק את העשייה לפקידות שממנה את עצמה ולמעשה משבטת את עולם ערכיה. האם סביר כי לו היו נערכות בחירות בפרקליטות ובקרב המשפטנים האם היינו רואים 85 מנדטים למר"ץ? להסר ספק זו שאלה לא אמירה.
האם ועדת חוץ וביטחון מפקחת על המינוי הזה ?
למה הסמכות לא אצלה ?
דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!
תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”
אלוף אתה …אני הייתי מוסיף…התקשורת המפעילה את המשפטנים הקובעים מה מותר ומה אסור…כי המשפטטנים לא יצאו נגד התקשורת..רק כי הם יודעים שיש להם הגב התשורתי הם מעיזים פנים יותר ויותר כי הראי והעם בעינהם הם מהדורות התקשורת ושלוחותיהם