״המניעה המשפטית״: כיצד השתלט היועמ״ש על הרשות המבצעת

המשבר בין הממשלה לבין יועצה המשפטי נזקף ״לזכותו״ של אביחי מנדלבליט, שמאז כניסתו לתפקיד ביצע במו ידיו רפורמות אקטיביסטיות נטולות כל בסיס חוקי

נוטל לעצמו עוצמה פוליטית שעולה אפילו על עוצמתו של בית המשפט | היועמ״ש אביחי מנדלבליט (צילום: דוברות הכנסת)

עו״ד אהרן גרבר משמש כסגן ראש המחלקה המשפטית וכחוקר ב׳פורום קהלת למדיניות׳. המאמר התפרסם לראשונה באתר ׳הפורום הישראלי למשפט וחירות׳.


א. מניעה משפטית או קרעכצן?

במהלך הסגר הכללי שהוטל בתחילת שנת 2021 כדי לבלום את נגיף הקורונה, ולאחר שעלה חשש כי המשך הכניסה החופשית מנתב״ג יוביל להתפשטות מוטציות אלימות של הנגיף בישראל, הוחלפו בין שר הבריאות לייעוץ המשפטי האשמות בשאלת האחריות למחדל.

חברי הממשלה טענו כי סברו, עקב יעוץ משפטי שקיבלו, כי קיימת “מניעה משפטית” על קביעת מגבלה לכניסה חופשית של ישראלים לישראל. היועץ המשפטי לממשלה, ד״ר אביחי מנדלבליט, התנער פומבית מהצגת עמדה משפטית שאוסרת את המהלך והדגיש כי מעולם לא נשאל בנושא. הוא גם התקומם נגד הניסיון לייחס לו עמדה כזאת. גורמים משפטיים שליוו מטעם היועמ״ש את המאבק בקורונה ציינו כי אף אחד לא פנה אליהם וכי לכל היותר אחד מאנשיהם “עשה איזה קרעכצן”, היינו עיקם את האף ונאנח כשנשאל בנושא.

שיח זה מעורר שאלות בקרב מי שלא מכיר את דרכי העבודה של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה בישראל. האם יתכן שממשלת ישראל תלך שולל אחרי יועץ משפטי זוטר שאמר משהו עמום, ובשל כך יידחה יישומה של מדיניות ממשלתית בנושא כה חשוב? ומהי בכלל “מניעה משפטית” שהיועמ״ש יכול לקבוע ולבלום באמצעותה מדיניות ממשלתית?

אינני יודע מה היו חילופי הדברים בין שר הבריאות וראש הממשלה לבין יועציהם המשפטיים בשאלת סגירת נתב״ג, וכיצד השפיע ה”קרעכצן” של גורם משפטי על המדיניות שגובשה, אך במאמר זה אבקש להסביר כיצד שיטות העבודה שהוטמעו במערך הייעוץ המשפטי לממשלה בשנים האחרונות עלולות לשמש קרקע פורייה לעמימות ומצע להתפתחותן של טעויות מהסוג הזה.

בחלק הראשון אציג את העמימות בדבר מעמד חוות דעתו של היועמ״ש. לאחר מכן אבחן את הרפורמה שהוביל היועמ״ש הנוכחי ב׳מדריך הפנימי לעבודת ייעוץ וחקיקה׳ שעיגן את המניעה המשפטית כחלק משיטת העבודה של המשפטנים בשירות המדינה. לבסוף אבחן באופן ביקורתי את ההשלכות של הרפורמה ואת השפעתה על יחסי היועמ״ש והממשלה.

ב. העמימות בדבר המצב החוקי הקיים

כידוע, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בתחומי הייעוץ והייצוג מעולם לא עוגנו בחקיקה. חרף זאת עמדת היועמ״ש, שיוסדה על כמה אמרות-אגב בפסיקה, היא כי פרשנותו לחוק מחייבת את הממשלה. למרות שהמסקנה החד משמעית של עיקרון החוקיות היא שגוף ציבורי מנוע מלפעול במקום שהחוק לא הסמיך אותו, העמדה שהשתרשה בקרב היועצים המשפטיים בעשורים האחרונים היא כי הם מחזיקים בזכות וטו להורות לממשלה כיצד לפעול מכוח היותם ״הפרשן המוסמך של הדין״. פסק הדין האחרון בדבר מונופול הייעוץ של היועמ״ש ניתן בעניין חיסוני הקורונה לאסירים ומדגים את העמימות היטב. למרות שהעתירה נמחקה, שלושת שופטי ההרכב בחרו לכתוב חוות דעת אגבית ארוכה, בה הסתייגו בחריפות מהעמדה שהציג שר הפנים לגופה, וביחס לעצם הפעולה בניגוד לעמדת היועמ״ש, תוך שהם חלוקים אודות המצב המשפטי הקיים בדבר מעמד חוות דעתו של היועמ״ש במקרים בהם לא מתגלה אי חוקיות ברורה.

האנומליה שבשילובן של אמרות אגב סותרות והיעדר חקיקה מסמיכה יצרה סביבת עבודה עמומה. בעשור האחרון היו במשרד המשפטים מי שביקשו להציג את היועמ״ש כמי שמוסמך לקבוע ״מניעה משפטית״ שאוסרת על הממשלה לפעול בניגוד לעמדתו. לשיטתם, עמדתו מחייבת את הממשלה ולא רק מנחה אותו בכובעו כיועץ המשפטי של הממשלה. כלומר, הוא לא משקף לממשלה את הדין כמו עורך דין פרטי המעניק חוות דעת ובה הוא מציג את הדין. לטענתם, לחוות דעתו מעמד עצמאי שמונע מהממשלה את היכולת לפעול בניגוד לעמדתו. זאת כאשר מנגד, עמדתן המסורתית של ממשלות ישראל היא כי מלבד היעדר העיגון החוקי, גם אין היגיון דמוקרטי ומשטרי לתמיכה בהפקדת סמכות להגבלת הממשלה ללא צו שיפוטי.

למרות המחלוקת והעיסוק האקדמי והציבורי הער בסוגיה, בפועל, הנטייה של נבחרי הציבור והיועמ״שים עד לאחרונה הייתה להימנע מהתנגשויות עקרוניות. הגורמים הממשלתיים ניסו בדרך כלל להימנע מעימותים ישירים ולקדם את המדיניות שרצו גם אם נאלצו להטמיע הערות של יועמ״שים. הניסיון שלא למתוח את החבל ולחדד את המחלוקת העקרונית הותיר עמימות סביב שאלת מעמדה העקרוני של חוות דעתו של היועמ״ש שלא הוכרעה. לא הובהר בחוק ובפסיקה מה משמעות קביעה כזאת על חופש הפעולה של הממשלה: האם מדובר ב״וטו״ ששולל מהממשלה את הסמכות לקדם החלטה בניגוד לעמדת היועמ״ש בדומה לצו שיפוטי, או שהממשלה שומרת על ריבונותה והיועמ״ש רק מנחה אותה בעוד היא חשופה להתערבות של בית המשפט במידה ותסטה מהנחייתו.

מכיוון שסמכות היועמ״ש לא עוגנה בחוק או בפסיקה, גם לשיטת מי שסבור שחוות דעתו של היועמ״ש מחייבת, לא הובהר באילו מקרים ועל בסיס אילו עילות יוכל היועמ״ש לקבוע כי יש להימנע מקידום מדיניות ממשלתית. לכן גם כאשר שופט או גורם משפטי קובע כי מעמד חוות הדעת מחייב, כוונתו נותרת עמומה. לא ברור האם לשיטתו עמדת היועמ״ש מחייבת רק כאשר המדיניות מנוגדת חזיתית לחוק מפורש – אי חוקיות ברורה וגלויה – כלשונה של ועדת שמגר, או שהסמכות בידיו של היועמ״ש והוא יכול להחליט על קיומה של מניעה משפטית מכל סיבה שהיא, גם כאשר איננה מיוסדת על חקיקה ברורה. למרות עיקרון שלטון החוק יש מי שאוחזים בעמדה לפיה היועמ״ש רשאי להכריז על מניעה משפטית אפילו שלא מכוח החוק. כך לדוגמה ציין השופט מזוז:

יועץ משפטי צריך להיות מספיק זהיר ומספיק צנוע כדי לא להתיימר לקבוע דברים נחרצים כשאין לו בסיס איתן לכך. אבל יחד עם זאת, אני חושב שהוא לא צריך להיות זהיר מדי, כי אני חושב שליועץ המשפטי אין מנוס. הוא נתקל בדברים לא מעטים, שבהם למרות שאין תשובה ברורה, האינטואיציה המשפטית שלו אומרת לו שזה דבר לא חוקי, ולמרות שהוא לא יכול להצביע על חוק או על פסק דין שמבסס את זה, הוא צריך לעמוד מאחורי אמירה כזו, גם אם היא לא סגורה בפסיקה או בחקיקה”.

עמדה רדיקלית זו מלמדת על עוצמתה האפשרית של חוות דעת היועמ״ש. ככול שפרשנותו של היועמ״ש לדין משתרעת גם על מישורי הסבירות והמידתיות, מחזיק היועמ״ש בעוצמה שלטונית כמעט בלתי מוגבלת לקבוע כי פעולות מסוימות אינן סבירות בעיניו, ועל כן כביכול אינן חוקיות, מבלי להציג נימוק חד משמעי. חסרונותיה של עילת הסבירות ידועים, וכאשר יכול היועמ״ש להורות לממשלה כי פעולותיה אינן סבירות הוא למעשה נוטל לעצמו את היכולת לקבוע את מדיניות הרשות המבצעת כולה. זאת לאור השילוב בין האופי העמום והכללי של עילת הסבירות, הניתנת על פניו להחלה על כל פעולה מנהלית-ממשלתית באשר היא, לבין ה״מניעה המשפטית״ הנובעת כביכול מהכרעת היועמ״ש כי הפעולה ״אינה סבירה״. היעדר הכרעה שיפוטית ועיגון חוקי הביאו אפוא להצגת מעמדה של חוות דעת היועמ״ש כשנויה במחלוקת ועמומה תוך שחלק מהמשפטנים מייחסים לה מעמד משפטי חריג.

העמימות והתפיסות השונות בדבר מעמדה של חוות הדעת, אינן תאורטית. חרף הנטייה של שרי הממשלה שלא לחדד את המחלוקות מטעמים פרקטיים, מפעם לפעם מתפתח עיסוק ישיר בשאלת גבולות מעמדה המחייב של חוות הדעת של היועמ״ש בפסיקה, אך גם הוא לא נערך באופן סדור. במקרה יוצא דופן, כאשר היועמ״ש קבע כי “הממשלה אינה רשאית, מבחינה משפטית” למנות מועמד לראשות מנהל מקרקעי ישראל בשל התבטאויות פוגעניות שלו והוסיף כי אין להעלות את מועמדותו לדיון בממשלה והעניין הגיע להכרעת בג״ץ, קבעה השופטת בייניש כי היועמ״ש חרג מסמכותו ואינו מוסמך להורות לממשלה כיצד לנהוג אופרטיבית. אולם גם אז נמנעה מלהבהיר את משמעותו של המעמד המחייב:

עמדה זו מעוררת קושי ניכר. עקרון יסוד במשפט הציבורי הינו כי החובה והאחריות להחליט, מוטלת על מי שסמכות ההכרעה נתונה בידיו כדין. על דרך הכלל, ולמעט במקרים חריגים ויוצאי דופן שלא כאן המקום לעמוד על טיבם, הצבת ״מחסום״ מראש בפני הרשות המוסמכת בנסיבות בהן קיימת מניעה משפטית לקבלת החלטה או לעשיית מעשה, ראוי שתתבצע בדרך של מתן חוות-דעת משפטית הקובעת כי ההחלטה או המעשה הינם בלתי חוקיים או אסורים לפי דין. חוות-דעת משפטית זו תונח בפני הגוף המוסמך, ותחייב אותו בקבלת ההחלטה שהסמכות לה מסורה בידיו. ככלל, החובה והאחריות לפעול בהתאם לחוות-הדעת האמורה מוטלת על הרשות המוסמכת, ואל ליועץ המשפטי לאכוף בעצמו את חוות-דעתו שניתנה בכובעו הייעוצי-פרשני… קביעתו של היועץ המשפטי בנסיבות העניין שלפנינו ולפיה הממשלה מנועה מלדון במועמדותו של העותר, יצרה מצב בלתי רצוי שבו לא ניתנה לרשות המוסמכת ההזדמנות להפעיל בעצמה את סמכות ההחלטה המסורה בידיה”.

הנה כי כן, הבהירה השופטת בייניש כי היועמ״ש לא יכול להציב מחסום בפני הממשלה מכוח חוות דעתו, אולם גם בדבריה לא הובהר עד תום מה המשמעות של חוות דעתו המחייבת.

ג. אכיפת עמדת היועמ״ש באמצעות סמכויות הייצוג

גם במקרים שהתגלתה מחלוקת בין השרים ליועציה המשפטיים, עשו האחרונים שימוש בהליך המשפטי הצפוי והודיעו כי יתקשו להגן על מהלכים ממשלתיים – אפילו על חקיקה ממשלתית – אם יוגשו עתירות נגד הממשלה. כתוצאה מכך, מעמדה המחייב של חוות דעת היועמ״ש לא זכה לפיתוח והכרעה כשלעצמו, שכן ממילא לרוב היועמ״ש יכול היה לאלץ את הממשלה לפעול לפי עמדתו ללא ליבון סוגיית הסמכות בבית המשפט, לאור יכולתו למנוע מהממשלה ייצוג ממשי בהליכים משפטיים נגדה. במקרים קיצוניים נעשה שימוש ישיר אפילו במונופול הייצוג לו טוען היועמ״ש, כדי להבטיח כי בית המשפט יקבל את עמדת היועמ״ש, עניין בעייתי כשלעצמו שנעדר גם הוא כל עיגון חוקי. אך העימותים הללו היו נדירים והתבססו על תפיסה שרואה את בית המשפט כבעל הסמכות לבלום מדיניות בניגוד לעמדת הממשלה. במקרים אלו היועמ״ש לא הציג את עצמו כבעל הסמכות לאכוף את עמדתו על הממשלה, ומקרי עימות הסתיימו בדרך כלל לאחר שהממשלה הבינה כי מבחינה מעשית מוטב לה לקבל את עמדת היועמ״ש בטרם יכפה אותה בית המשפט.

כך לדוגמא הודיע היועמ״ש הקודם יהודה וינשטיין כי לא יוכל להגן בבג״ץ על מינויו של יואב גלנט לרמטכ״ל לאחר שהתפרסם כי פלש לקרקעות מדינה, והממשלה היא זו שהחליטה שלא למנותו. וינשטיין גם גרם לממשלה להטמיע שינויים בנוסח הסופי של ׳חוק העמותות׳ שרצתה לקדם וכך גם ב׳חוק החרם׳, אך נמנע מלהציג את עמדתו כמחייבת כשלעצמה. אדרבה, בכירים במערך הייעוץ המשפטי לממשלה אפילו הסבירו כי הם מרגישים בנוח לנסות ולקדם את תפיסת עולמם הערכית והפוליטית במסגרת ליווי משפטי שהעניקו לממשלה, דווקא בשל העובדה שידעו שהגורם המכריע הוא הדרג המדיני.

כך, המשמעות המעשית של מעמדו של היועמ”ש כפרשן המוסמך של החוק לא חודדה מבחינה מעשית ולא הגיעה לידי הכרעה חד משמעית, לא בפסיקה, לא בחקיקה ולא בפרקטיקה.

ד. רפורמת הרמזור ועיגון בהנחיות היועמ”ש

בשנים האחרונות, עם התפתחותו של שיח המשילות בישראל, הפכה שאלת סמכויות היועמ״ש העקרונית לשאלה ציבורית בוערת. כך הציג היועמ״ש את הדברים בנאום שנשא לאחרונה:

אחד הנושאים המרכזיים שעמד על הפרק בשנים האחרונות בתחום המשפט הציבורי… הוא סוגיית המשילות, והטענה כי גורמי המשפט – הן הייעוץ המשפטי לממשלה והן הערכאות השיפוטיות – פוגעים כביכול ביכולתו של הדרג הנבחר לממש את מדיניותו. השיח בנושא זה התמקד בעיקרו ביחסי הכוחות בין השחקנים המרכזיים במערכת הציבורית במדינת ישראל…

“בתקופה האחרונה, אני מזהה שתי מגמות מסוכנות ביותר, שמחליפות את שיח המשילות, תוך שהן מבקשות למעשה לקעקע את עקרונות היסוד המקובלים הללו. אני מכנה את המגמות האלו בשמות: שיח הנאמנות, ושיח הסמכות המוחלטת…

“מדובר על מצבים שבהם גורם פוליטי מחליט להתנער לחלוטין מהמגבלות החוקיות החלות עליו, ובאופן מודע ומכוון, ולעיתים אף מוצהר, פועל בניגוד לחוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה, המשקפת את הדין עבור הרשות המבצעת.”

כעת, לאחר שהמחלוקת העקרונית התעוררה במלוא עוזה, התברר כי לצד העיסוק האקדמי והציבורי בנושא, החלו גורמים בייעוץ המשפטי ובאקדמיה לקדם את העמדה מרחיקת הלכת ויש לומר אף הקיצונית, לפיה חוות דעתו המחייבת של היועמ״ש מחייבת במובן ה״חזק״, כך שכביכול פעולה בניגוד לעמדתו הינה פעולה בניגוד לחוק. יתרה מכך, החלו להישמע קולות לפיהם פעולה בניגוד לעמדתו המחייבת של היועמ״ש מאיינת את תוקף הפעולה מבחינה משפטית (void) בכל נושא ומכל עילה. כלומר, הפעולה אינה עוד ״כנגד דעתו החולקת״ של היועמ״ש, אלא היא נעדרת תוקף משפטי והיא כאילו לא בוצעה.

על פי התפיסה החדשה, תוקפה של עמדת היועמ״ש מספיק לה כדי להכריז על מניעה משפטית, ואין צורך בצו בית משפט שיאכוף את האיסור. כפועל יוצא מכך, חָווֹת דעת היועמ״ש החלו לכלול גם הוראות אופרטיביות לגורמים במשרדי הממשלה במטרה לאכוף את עמדתו, כאשר היועצים המשפטיים פונים באופן ישיר לעובדי ציבור ומורים להם לאפשר פעולות או לשלול כספים. חוות דעתו של היועמ״ש החלה לשמש לא רק לאזהרה ולמניעה אלא גם כצו עשה בפועל הנוטל לעצמו את החרב והארנק.

מיד עם כניסתו ללשכת היועמ״ש ביקש אביחי מנדלבליט לבסס את תפיסה רחבה זו בדבר מעמדו העצמאי המחייב של היועמ״ש. הוא החל למסד הבחנה בין ״מניעה משפטית״ – מקרה שבו הוא אוסר על קידום הפעולה השלטונית – לבין מקרים של ״קשיים משפטיים״. הבחנה זו הייתה קיימת גם קודם לכן אך לא הייתה חלק מובנה משיטת העבודה של מערך הייעוץ המשפטי. כפי שראינו, גם שררה עמימות ביחס לעילות ולנושאים שלגביהם יכולה להיקבע מניעה משפטית, כאשר גם הקביעה שנזכרה בפסיקה לפיה היועמ״ש הוא “הפרשן המוסמך של הדין” לא הבהירה מה מרחב הפעולה של היועמ״ש. האם הוא יכול להנחות את הממשלה רק במקרים בהם המחלוקת נובעת מפרשנותו של סעיף חוק ברור, כפי שהציעה ועדת שמגר, או שמא מדובר על פרשנות הדין במובן הרחב הכולל את סבירותה של כל החלטה שלטונית?

על פי המסגור החדש שאומץ, היועמ״ש יכול להכריז על מניעה משפטית שמעקרת את הפעולה מבחינה משפטית ושאוסרת על סטייה מעמדתו, בכל נושא ובכלל זה קידום חקיקה, כאשר עילת ההתערבות יכולה להיות פרשנות של הדין, שיקולי סבירות או אפילו עקרונות היסוד של השיטה. כתוצאה מכך נטל לעצמו היועמ״ש את הסמכות לקבוע מה תהיה החקיקה הממשלתית שתקודם, ובכך הוא למעשה חולש לא רק על פעילות הממשלה אלא גם על הכנסת, שמרבית החקיקה שמתקבלת בה היא חקיקה ממשלתית. למעשה, היועמ״ש מנדלבליט אימץ את העמדה הקיצונית ביותר בדבר מעמדה המחייב של חוות דעתו וביקש לעגן אותה בשיטות העבודה של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה כולו.

שיטת העבודה החדשה כונתה ״רמזור״, והיא ביקשה להבנות את סדרי העבודה של היועץ המשפטי לממשלה. המתודה ביקשה לדחות את העמימות שנהגה עד כה. על פי ה״רמזור״, יועץ משפטי שמלווה החלטה שלטונית צריך לחדד האם הפעולה כשירה מבחינה משפטית (אור ירוק) או שמא קיימים קשיים משפטיים בקידום המדיניות. הרמזור דורש הבחנה מוצהרת בין מקרים של ״אור אדום״, שבהם קיימת אליבא דמנדלבליט ״מניעה משפטית״ שאוסרת על קידום המדיניות; לבין מקרים של ״אור כתום״ בהם מתעוררים קשיים משפטיים שמוטב לפתור, כשההחלטה האם לקדם את המדיניות מבלי לפתור את הקשיים נותרת בידי הגורם המדיני, והחלטתו צפויה לעמוד למבחן בג״ץ. אלא שבפועל, הגביר הרמזור את המתח בין היועמ״ש והממשלה, שכן מתודה זו מבנה את הצורך לבחון בכל מקרה ומקרה האם קיימת ״מניעה משפטית״ נוקשה, כלומר האם היועמ״ש יכול לבלום לחלוטין את המדיניות, ועל כן היא מגבילה מאוד את יכולתם של הממשלה והיועמ״ש להגיע להסכמות במקרה שהוכרזה ״מניעה משפטית״.

כך הוצגה הרפורמה בביקורו הראשון של מנדלבליט כיועמ״ש בוועדת חוקה, חוק ומשפט ביולי 2016:

אחרי שיש מדיניות עולות שאלות משפטיות. בשאלות המשפטיות צריך להבחין בין מה שנקרא ״קשיים משפטיים״ לבין ״מניעה משפטית״… בסוף-בסוף, כשאני אגיע למקום שאני אגיד ״מניעה משפטית״, אני אגיד את זה בצורה ברורה וגלויה, ציבורית אם צריך, אבל זה לא דבר שאני מגיע אליו בנקל. קשה לי להגיע למקומות האלה, אני מקווה לא להגיע אליהם. אני מקווה לפתור בדיאלוג את הבעיות… כשאני מגלה מניעה משפטית אני חייב לשקף את זה לדרג המדיני, ואם צריך, לשקף גם לציבור שזאת עמדתי, והמשמעות היא שלא ניתן לקדם את הדבר הזה. לעומת זאת, כשיש קשיים משפטיים, אני מציף אותם, שם את סימני השאלה והאזהרה. דרך אגב, יכול מאוד להיות שאני אגיד ״קשיים משפטיים״, ובית המשפט, שהוא זה שקובע, יגיד: טעית, אין קשיים משפטיים, זו מניעה משפטית… במקום שיש קשיים משפטיים ״בלבד״, בוודאי שהדרג המדיני רשאי לקבל כל החלטה שהוא ימצא לנכון, ואין מה לעשות, ההחלטה נמצאת בידיו”.

שנה לאחר מכן עוגנה דוקטרינת הרמזור ב׳מדריך הפנימי לעבודת ייעוץ וחקיקה׳ שנכתב על ידי המשנה ליועמ״ש אבי ליכט. שרת המשפטים סירבה לסמוך את ידיה על המדריך לאחר שהבינה שהמדריך מאמץ את העמדות הרדיקליות ביותר בנוגע לסמכויות היועמ״ש, ואינו מסתפק בהנחיה כיצד להפעיל סמכויות אלא מבקש ליצור סמכויות יש מאין. לסירובה של שקד לחתום על המדריך לא הייתה משמעות אופרטיבית אלא פוליטית בלבד, שכן ממילא אין למדריך מעמד משפטי עצמאי וממילא הסכמתה למסמך לא הייתה נחוצה בכדי להעניק לו תוקף.

בפועל, מבנה המדריך את שיטת העבודה של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה וחולש דרכו על התנהלות הרשות המבצעת כולה ואפילו על החקיקה הממשלתית בכנסת. המדריך עיגן בכתב את תפיסות ההפעלה של מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, תוך הכרעה בין גישות שנויות במחלוקת בקרב בכירי מערך הייעוץ המשפטי לממשלה ותוך אימוץ עמדה אקטיביסטית מוצהרת. מאחר שהוא נעדר מעמד רשמי, מיהר היועמ״ש ופרסם ב-2018 הנחיית יועמש בנוגע לטיפול בהצעות חוק ממשלתיות, שעיגנה את הרמזור ואת היכולת לקבוע מניעה משפטית על קידום חקיקה גם בהנחיה רשמית, ובכך ביקש ליטול לידיו את הסמכויות שמעולם לא הוענקו לו בחקיקה. למעשה עשה היועמ״ש שימוש בסמכותו להנחות את הכפופים לו כדי ליצור סמכויות חדשות שזכרן לא בא בחקיקה, זאת לכתחילה ללא כל סמכות.

שיטת הרמזור הוצגה ככלי העבודה שלאורו נדרשים גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה לפעול. על פי המדריך, יועץ משפטי יוכל להכריז על מניעה משפטית אפילו בהליכי חקיקה כאשר המשפטן סבור שהחוק מנוגד לחוקי היסוד (למשל – בלתי מידתי על פי המבחן הצר, כלומר פגיעתו בזכויות עולה על תועלתו) או שהחוק מנוגד לעקרונות היסוד של השיטה, או אפילו אם המשפטן סבור שהליך החקיקה סובל מפגמים. המדריך קובע כי במקרים של פעולה שלטונית ניתן להכריז על מניעה משפטית בהיעדר סמכות או סתירה להוראות חוק, בשל הליך לא תקין ואפילו בשל פגמים בשיקול הדעת של הגורם השלטוני. על פי המדריך, יועמ״ש יכול להכריז על מניעה משפטית אפילו מטעמים ערכיים מבלי לפרש את החוק, אם יסבור כי המדיניות המוצעת פוגעת בטוהר המידות או שאינה סבירה.

מלבד המניעה המשפטית קובע המדריך כי יועצים משפטיים יתריעו על קשיים משפטיים משלל טעמים. במקרים שהם סבורים כי יתכן ובית המשפט יפסול את החקיקה, ואפילו כאשר המשפטן סבור כי החקיקה אינה מתיישבת מבחינה מהותית עם חקיקה אחרת בנושא, או כאשר היועץ סבור כי קיימת עילה משפטית כלשהי שמקשה על קבלת ההחלטה המנהלית – בכל המקרים הללו יוכל היועמ״ש, או יועצים משפטיים שכפופים לו, להצביע על קושי משפטי ולדרוש עיון ודיון נוסף עם הגורם המדיני. בפועל, ההכרזה על קשיים משפטיים הספיקה במקרים רבים כדי למנוע יישום של מדיניות ממשלתית. כך לדוגמא נדחה ניסיונה של שרת התרבות מירי רגב לשלול תמיכה ממשלתית של תקציבי תרבות מתומכי טרור: תחילה היועמ״ש עצר את ניסיונה לקידום מדיניות זו על סמך החקיקה הקיימת בטענה של מניעה משפטית שמחייבת תיקון חקיקה; ולאחר מכן נבלמה הצעת חוק ממשלתית בעניין, בטענה לקושי משפטי בחקיקה.

למרות שהמדריך דורש כי תוצג הבחנה ברורה בין מקרים של קושי משפטי לבין מקרים של מניעה משפטית או הערות מדיניות, המדריך מדגיש כי במקרים רבים לא ניתן לזהות בשלבי הטיפול הראשוניים האם מדובר בקושי משפטי או במניעה משפטית וכי על כן ניתן להציג קשיים משפטיים בעלי משקל משתנה. המשמעות המעשית היא שיועמ״ש תמיד יוכל להכריז על קיומו של קושי משפטי, ויוכל להתעכב בהכרעה האם לפניו קושי משפטי או מניעה משפטית. עיכוב שכזה עשוי לשכנע את הרשות לשנות את המדיניות מטעמים מעשיים.

יתרה מכך, בפועל ולאור התפתחותה של עילת הסבירות החריגה בישראל אין הבחנה אנליטית אובייקטיבית בין הקטגוריות השונות. לצד הרטוריקה הדורשת הבחנה בין מניעה לקושי משפטי, המדריך גם מסמיך את המשפטנים לקבוע כי קושי משפטי יהפוך למניעה משפטית במקרים בהם סבור הגורם המלווה בייעוץ וחקיקה כי השיח שנערך עמו אודות הקשיים אינו ״בלב פתוח ונפש חפצה״. למרות הניסיון המוצהר ליצוק ודאות, בסופו של יום, המדריך מאפשר הכרזה על מניעה משפטית משלל טעמים ומדגיש את טשטוש ההבחנה האובייקטיבית בין התחומים.

ה. המניעה המשפטית והרמזור – ביקורת והערכה

כהונתו של מנדלבליט כיועמ״ש רצופה בהתנגשויות בינו לבין הממשלה ושריה. לאחרונה אף דווח על עימות בין היועמ״ש לראש הממשלה בשאלת מעמד חוות דעתו של היועמ״ש במהלך ישיבת ממשלה בה התקיימה הצבעה בנוגע לפתיחת סגר הקורונה.

היועמ״ש עשה שימוש רחב בהכרזה על מניעה משפטית ביחס להצעות חוק ממשלתיות. הוא הורה על מניעה משפטית לקדם חוק שיאסור על טבילה שאינה על פי הוראות הרבנות הראשית לישראל במקוואות ציבוריים אחרי שבג״ץ פסל פרקטיקה קיימת; הכריז על מניעה משפטית לקידום חוק ההסדרה, שקודם לבסוף כהצעת חוק פרטית; ואף הכריז על מניעה משפטית לקידום חוק המצלמות שמפלגת ׳הליכוד׳ רצתה לקדם כמענה לטענות על זיופים לפני הבחירות. במקרה של חוק המצלמות החליטה הממשלה לקדם את הצעת החוק בניגוד לדעתו.

גם החלטות ממשלה נתקלו בהכרזה בדבר מניעה משפטית לקידומם. חלק מההחלטות קודמו למרות המניעה המשפטית שהכריז היועמ״ש. כך היה כאשר קבע כי קיימת מניעה משפטית לקדם את העלאת בני הפלאשמורה מאתיופיה בשל קבלת ההחלטה בתקופת בחירות, או כאשר ביקש למנוע את הקמתה של ועדת בדיקה לבחינת המחלקה לחקירות שופטים במשרד המשפטים. במקרה הראשון ההצעה עברה על אף עמדתו והעולים הגיעו לארץ, ואילו ועדת מח״ש נבלמה באמצעות צו-ביניים של בית המשפט לאחר שהממשלה התעלמה מעמדת היועמ״ש והקימה את הוועדה.

במקרים אחרים הודיע היועמ״ש לשרים כי החלטות שקיבלו אינן בתוקף, בשל מניעה משפטית שעליה הכריז. כך לדוגמא ביקש היועמ״ש להפוך את החלטתו של שר המדע אקוניס שסרב למנות את הפרופ׳ יעל אמיתי לתפקיד ייצוגי בשל תמיכתה בסרבנות בצה״ל, חרף עמדה משפטית שקבעה כי סירובו של השר אינו סביר. היועמ״ש גם עשה שימוש במונופול הייצוג בשביל למנוע מאקוניס ייצוג משפטי בעתירה, אך אקוניס בחר להגיע לדיון. השופטים הקשיבו לטענותיו ואפשרו לו להגיש עמדה כתובה לדיון, תוך דחיית טענות היועמ״ש בדבר קיומו של מונופול על הייצוג. היועמ״ש נדרש בחלק מהמקרים גם לסגת מהכרזה על מניעה חוקתית בשל ביקורת ציבורית או לחץ מהממשלה. כך היה כאשר החליטה הממשלה להכריז על הקמתו הרשמית של ישוב חדש בבקעת הירדן, לאחר שהיועמ״ש הבין שהממשלה תתעלם מהחלטתו אם ידבוק בהכרזתו על קיומה של מניעה המשפטית.

במדיניות המניעה המשפטית מנסה היועמ״ש ליטול לעצמו עוצמה פוליטית שעולה על עוצמתו של בית המשפט. בית המשפט יכול להוציא צווים שיפוטיים ולקבל עתירות רק לאחר הליך אדברסרי, ולהעניק סעד רק לאחר שהוצא צו בעתירה, וגם זה בהרכב ולאחר הליך דו-שלבי פומבי של דיונים, וגם אז הוא מחויב לפרסם פסק דין פומבי ומנומק. היועמ״ש לעומת זאת מבקש לבטל החלטות שלטוניות ללא כל דיון ולאכוף אותן רק מכוח מעמדו, לעיתים אפילו ללא הנמקה או מסמך כתוב. מ״הנחיה״ ו״ייעוץ״ הפכה עמדתו לצו מניעה, ואפילו צו עשה, שניתן על פי שיקול דעתו הרחב בלא סמכות ובניגוד לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, הזכות להליך הוגן, ותפיסות יסוד בדבר הרציונל שבהליך אדברסרי והפרדת רשויות.

הניסיון לבלום אפילו חקיקה בשם היותו “הפרשן המוסמך של הדין” מדגישה את הדיסוננס המשטרי שנוצר. היועמ״ש, שתפקידו לסייע לממשלה לקדם את מדיניותה על פי הדין, מבקש למנוע חקיקה שתקבע מהו הדין, ואת כל זה הוא עושה ״בדן יחיד״ ובלי דיון סדור, עוד בטרם באה החקיקה לעולם. בניגוד להמלצות ועדת שמגר, היועמ״ש מוכן לפסול מדיניות ממשלתית בשל פגמים בשיקול הדעת של הממשלה ושריה ובכללם היעדר סבירות ואפילו מטעמים של עקרונות יסוד עמומים ואינטואיציה אישית. הטשטוש המובנה בשיטת המשפט הישראלי בין פעולה בניגוד לסמכות לבין יועמ״ש שסבור כי החוק לא סביר, רק מחמיר את הבעיה. יתרה מכך, היועמ״ש גם הבהיר כי גורמים משפטיים הכפופים לו יכולים להכריז על מניעה משפטית וכך הרחיב עוד יותר את הקושי.

מקרים שבהם קבע מנדלבליט כי קיימת מניעה משפטית בשל חוסר סבירות הדגישו את הבעייתיות שבהפקדת עוצמה שלטונית כה משמעותית בידי אדם אחד. כך לדוגמא ספג מנדלבליט ביקורת קשה על קביעתו לפיה שר המשפטים אוחנה היה מנוע מלמנות כל מועמד לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה, זולת המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר, שמתחם הסבירות למינוי כלל רק אותו. מנדלבליט מיהר לשנות את עמדתו בעקבות הביקורת וצמצם את המניעה המשפטית תוך קביעה מעודכנת בדבר מועמדים נוספים שיכולים להיכנס בדוחק למתחם הסבירות המצומצם, שעתה התרחב באורח פלא. אולם הפרשה הזאת הדגישה שוב את הכשלים שבייחוס מעמד משפטי מחייב לכל חוות דעת שמונפקת מטעם היועץ המשפטי לממשלה.

ו. סיכום

אם נבקש להציע סיכום ביניים לרפורמה שהטמיעו מנדלבליט וליכט במערכת, הרי שמאז פרסומו של מדריך החקיקה, משבר האמון החריף ותכפו ההתנגשויות בין הממשלה ליועצה המשפטי. אני סבור כי ריבוי העימותים נוצר כתוצאה מהשימוש התכוף ב״מניעות משפטיות״ ועיגונן בתכנית הרמזור תוך קביעה כי ניתן להכריז על מניעה משפטית גם ביחס לחקיקה וגם מטעמים שאינם פרשנות מובהקת של הדין, לצד ניסיון לייחס ליועמ״ש כוח עצמאי חזק שיכול לבטל פעולות שלטוניות בלי צו של בית המשפט. ההחלטה להציג את היועמ״ש כמחזיק בכוח מוחלט להורות לממשלה כיצד לפעול הביאה להתנגשויות עקרוניות ולהרחבת העימותים בין היועמ״ש והממשלה.

רפורמת הרמזור שעליה הכריז מנדלבליט עם כניסתו לתפקיד ביקשה להפיג את העמימות סביב מעמד חוות דעתו של היועמ״ש ולהבהיר לכל מי שנוגע בדבר כי עמדתו מחייבת כאשר הוא קובע זאת במפורש. אך היא נכשלה גם בכך, שהרי העמימות לא הופגה בעקבות רפורמת הרמזור. הממשלה התרגלה לפעול למרות ״מניעות משפטיות״ וגורמי ממשל עדיין לא יודעים מתי יוכלו לקדם מדיניות, שכן גם לשיטת ״המדריך הפנימי״ קיים טשטוש מובנה בין קושי משפטי לבין מניעה משפטית בשלבי עיצוב המדיניות. אשר על כן בפועל הרמזור לא נכנס לפעולה עד לשלב מתקדם בעיצוב המדיניות. כפועל יוצא מכך ונכון לעת הזאת נראה כי רפורמת הרמזור תרמה בעיקר להגברת המתח, העוינות וההתנגשויות בין היועצים המשפטיים לבין מקדמי המדיניות.

בניגוד לאופן שבו מציג היועמ״ש את המניעה המשפטית כאירוע חד פעמי ונדיר, הניסיון מראה כי גורמים זוטרים בייעוץ המשפטי לממשלה יכולים להצביע על קושי משפטי ולהדגיש את הבעייתיות שעלולה להתפתח גם בנושאי ליבה שהממשלה מבקשת לקדם. חלק מהשרים החלו להתעמת עם היועמ״ש בנוגע למעמדה העקרוני של חוות דעתו. בה בעת חלק מהשרים שביקשו לקדם מדיניות מול גורמי הייעוץ המשפטי לממשלה עלולים לוותר על מדיניות רק בשל ״הערת אזהרה״ של יועמ״ש, בדיוק כפי שקרה לטענת שר הבריאות בשאלת סגירת נתב״ג. לכן, גם היום עלולה להיווצר מציאות בה ממשלה המבקשת לקדם מדיניות ולא להתעמת עם היועמ״ש תשנה את מדיניותה לאור הערות (לרבות הערות אגביות) של גורמים משפטיים שמלווים פעילות ממשלתית, גם כאשר מדובר בגורם משפטי שאינו בכיר וגם כאשר לא ברור האם מדובר בקושי או במניעה משפטית.

אכן, השרים אינם יכולים להתנער מהאחריות המוטלת עליהם – למרות שהעמימות מקשה על קידום מדיניות, ממשלת ישראל מחזיקה בסמכות וממילא באחריות על פעולותיה ולכן שרי הממשלה נושאים באחריות לפעולות שבתחום סמכותם. הם אינם יכולים להטיל את האחריות על היועצים המשפטיים שמכריזים על בעיות משפטיות שמגבילות את יכולת הממשלה לקדם את מדיניותה. אלא שכאן המפתח להסברת אירועי אי-הבנה שבהם שר מוותר על מדיניות, ואפילו בנושא כה מרכזי וחשוב.

חשוב לחזור אל הראשונות: עם כל הרצון הטוב והניסיון להבטיח כי הממשלה תפעל במסגרת הדין, היועמ״ש אינו מחזיק בסמכות לקבוע נוהל שכזה, וגם בית המשפט לא יכול לקבוע הסדר שכזה יש מאין. ישנם טעמים כבדי משקל לדחות את העקרונות שעמדו ביסוד הרפורמה גם אם זו הייתה נקבעת ברשות ובסמכות בידי המחוקק. בראש ובראשונה יש לחזור אל מושכלות היסוד ואל עיקרון שלטון החוק שקובע כי החוק הוא שמנחה את הממשלה ולא שלטון היועמ״ש, בדומה לביטוי המוכר – ״a government of laws and not of men״, אך אין צורך לתור אחר טעמים עלומים. קידומה של הרפורמה בניגוד לעיקרון החוקיות יחד עם ניסיונו של היועמ״ש לקבוע כי הוא עומד בראש מערכת השלטון בישראל, הם משוללי סמכות, ראויים לבלימה, ומדגישים את דחיפות הסדרת סמכויות היועמ”ש בחקיקה ראשית בהקדם.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

19 תגובות למאמר

  1. ״המשבר בין הממשלה לבין יועצה המשפטי נזקף ״לזכותו״ של אביחי מנדלבליט, שמאז כניסתו לתפקיד ביצע במו ידיו רפורמות אקטיביסטיות נטולות כל בסיס חוקי״
    הכותרת הנ״ל בראשה של הכתבה הארוכה המתפלפלת המעייפת וחוזרת על עצמה אפשר היה לסיימה כה ולהגיע למסקנה שהרשות השלטונית, קרי הממשלה וראש הממשלה שבראשה היו צריכים לזמן את היועץ ולהודיע לו שעתותיו אינן מקובלות אם הן כאלה וכי הן יושלכו לפח ואם ימשיך בעצות אחיטופל כאלה הוא יסולק משולחן הממשלה אם לא ימסרו לידו הודעת פיטורים מיידית ושלום על ישראל ובמצב כזה הממשלה תבחר לקבל ביסוס ויעוץ משפטי מיועצים שתבחר אד הוק.
    אודה שאין לי שום השכלה משפטית אבל הגיון בריא יש לי!

  2. מנדלבליט השתלט כי הימין מרכין ראש בפני המשפטנים הסוררים.במקום לפטר אותו וכל פקיד שמרים ראש על שלטון דמוקרטי נבחר הימין מתרפס וכך נראית המדינה אישראבלוף

    1. אם הימין היה מפור כל מי שמתנגד הוא היה נתפס כדיקטטור וסותם פיות ואז אחוז גדול מהימין המתון היה עובר למחנה השמאל והיה יותר גרוע.

    2. הוא היה נתפס?

      מהות הדמוקרטיה הייצוגית, היא ביצוע המדיניות של הרשות הנבחרת. הרשות, אותה העם בחר בבחירות ולא של פקיד בלתי נבחר מדרגי הביצוע.

      הדיקטטורה היחידה שתיתכן פה, היא של פקיד שמתחיל לקבוע לרשות הנבחרת, איך כיצד ואם בכלל הוא יבצע את מה שאנשים הצביעו עליו בבחירות.

  3. לקבוע בחוק: סבר היועץ המשפטי שאינו מסוגל להגן על עמדת הממשלה או על החלטתה בפני בית המשפט יתפטר תוך שלושים יום מתפקידו. אין מסמכותו של היועץ לעכב או לאסור כל פעולה עליה החליטה הממשלה. סוף פסוק

    1. ואותו דבר נכון גם ליועצים משפטיים של משרדי ממשלה ועמדת השרים המתאימים.

  4. תרגום לעברית פשוטה:
    ״קשיים משפטיים״ – לא בא לי
    ״מניעה משפטית״ – ככה אני רוצה
    אין קשר בין שני המושגים הללו לבין החוק. שניהם באים להגיד אתם תעשו מה שאני רוצה.
    מה עם שלטון הכנסת הנבחרת? זה משעמם אותו.

  5. אני חושב שהכותב טועה. יש כבר החלטה המבוססת על מידע שקרי של בית המשפט העליון, על החובה המשפטית של הממשלה לציית להחלטות היועץ המשפטי לממשלה מבחינת כזה ראה וקדש:
    דוגמה ל”תום לב” וליושרה של בכירי מערכת המשפט והפרקליטות בעבר: היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יצחק זמיר, קבע בפסקנות כי על פי ועדת אגרנט, המילה האחרונה היא של היועמ”ש והממשלה צריכה לקפוץ לדום ולבטל את דעתה מפני דעתו. ציטוט מדו”ח ועדת אגרנט, שהגדירה בשנת 1962 את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה והתנהלות הממשלה מול המלצות אלו וכך קבעה: “אם כי אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה, כי בדרך-כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של “היועץ המשפטי לממשלה”, ואשר יש לו ההכשרה של שופט בית-המשפט העליון, כאל חוות-דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול-דעתה שלה…” ואיך פרש זאת נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, תוך גיבוי ליצחק זמיר בפסק דינו בפרשת השר פנחסי: “היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת…ופירושו שלו מחייב אותה פנימה…השקפה זאת יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו, מסורת זאת גובשה בדו”ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962). הנה כי כן, דברי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יצחק זמיר ודברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק אינם האמת הצרופה, אפילו לא למצער “אמת לשעתה” וכל הבסיס להפיכת היועץ המשפטי לממשלה לשליט המדינה מבוסס על הטעיית הציבור ואי אמירת אמת של הבכיר בפרקליטות לשעבר והבכיר בין שופטי העליון לשעבר.

  6. במשטר דמוקרטי, הגוף היחיד שרשאי לקבוע האם פעולה של רשות שלטונית עומד בתנאי החוק – זהו בית המשפט,

    הפועל לפי הליכים שיוויוניים (לדוגמא, לא נשלל ייצוג ממי שדעתו שונה מהכלומניק בגלימה) מה *שלא מתקיים* בישראל ומורכב משופטים המייצגים מגוון גדול מאוד של דיעות (מתוך הכלל הבסיסי של דמוקרטיה, לפיו כל הדיעות נכונות וחשובות ואין “דעה נכונה” ו”נכונה עוד יותר”) מה *שלא מתקיים* בישראל, בגלל לדוגמא ועדת השטאזי 2, של דורית ביניש. אך אלה טעויותיהם של הנרקסיסטים בגלימות, לא של דיקטטורי הייועץ.

    לפיכך, כל דיקטטור אחר, המתיימר להסמיך את עצמו לפעול במקומו של בית המשפט (אפילו שטעויותיו של בית המשפט, גדולות עוד יותר) – איננו “יועץ”, כמו שרצוחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו מבקשים לקרוא בחיקוייהם לאל מנאר, אלא דיטטור מהזן הנחות ביותר – כזה שגנב את השלטון ממדינה שהתנהלה לפניו לפי כללי המשטר הדמוקרטי. כזה הוא מערך ה”ייעוץ” – גנב ודיקטטור.

    לפיכך, צריך לפעול כפי שפעלה כל מדינה דמוקרטית, אשר דיקטטור ניסה להשתלט עליה – להעיף את ה”יועצים” חזרה למקטעה ולרכוש ייצוג משפטי פרטי, כפי הפועל כל צד, אשר הנו צד להליך משפטי.

  7. מנדלבליט מחבל בעבודת ממשלת ישראל, מחבל במערכת אכיפת החוק, מחבל במערכת הפוליטית ומחבל במערכת המשפט - נקודה!!! הגיב:

    החל מדקה 34:00

    עורך הדין דניאל כהן, לשעבר היועץ המשפטי של מפלגת העבודה בראיון אצל מתי טוכפלד ב- 11.03.2021 בגלי ישראל:

    עורך הדין דניאל כהן:

    “כדרכו בקודש, היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט (בחודשים האחרונים, זה הקודש, כן?!) חייב להמשיך ולייצר איום על נתניהו במסגרת מסע הציד שלו אחרי נתניהו ולכן הוא עקבי ביצירת חוסר ודאות, מבוכה ובוקה ומבולקה במערכת הפוליטית במדינת ישראל.

    מה שקורה כרגע זה שהיועץ המשפטי מנדלבליט מחבל בעבודת ממשלת ישראל, מחבל במערכת אכיפת החוק, מחבל במערכת הפוליטית ומחבל במערכת המשפט – נקודה!!! זו תהיה מורשתו של מנדלבליט.

    https://soundcloud.com/galey-israel

    Galey Israel – גלי ישראל

    יומן הצהריים עם מתי טוכפלד 11.3.21

    https://rotter.net/forum/gil/27789.shtml#102

  8. את היועץ המשפטי לממשלה נהגו לבחור ממשלות ישראל בעצמן עד שנת 1993.

    במסגרת האסטרטגיה של השמאל להעתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית העביר אהרון ברק את בחירת היועץ המשפטי לידי בג”צ.

    מאז לדברי פרופ’ פרידמן איבדו הממשלות את היכולת למנות יועץ משפטי וזה נזק בלתי נתפש ודבר חמור מאד.

    אנשים רבים תוהים ואף מתרעמים על כך שממשלות ישראל בוחרות לעצמן תמיד יועץ משפטי לממשלה שהוא קילומטרים שמאלה מעמדותיהן האידיאולוגיות.

    זאת משום שהציבור לא יודע שאת היועץ המשפטי לממשלה כופים על הממשלות 15 השופטים שבחרו את עצמם בעצמם לכהן במוסד הפעילות הפוליטית של השמאל – בג”צ.

    אהרון ברק ביצע את ההפיכה השלטונית שלו להשלטת השמאל צעד אחרי צעד.

    אחד הצעדים שלו היה מניעת יכולת הממשלה להמשיך לבחור לעצמה יועץ משפטי כשהעביר את משימת בחירת היועץ המשפטי לידי בית המשפט, כדי שהיועץ המשפטי לממשלה יוכל לשמש ידו הבוחשת של בג”צ בקרבי הממשלה.

    ברק עשה זאת באמצעות “חקיקה” מטעם בית המשפט בפסק דין בעניין אחר, כי זו השיטה.

    כך זה מתואר בויקיפדיה:

    “בעת הדיון במשפט דרעי ב-1993 פסק בית המשפט העליון כי חוות דעתו המשפטית של היועץ היא שמחייבת את ראש הממשלה ואת הרשות המבצעת כולה. בעיני בג”צ היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין. בכך הגדיר בית המשפט העליון ועיצב את דמותו של היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד”.

    מאותו יום הפך תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עוד מינוי שכופה השמאל.

    ממשלת ישראל והכנסת הנבחרת הפכו מאותו יום לבובות חסרות משמעות, שנכנעות לכל הנחתה של היועץ שהפך על פי “חקיקת” בג”צ – “לסמכות המשפטית המכרעת הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד”…

    השמאל בבג”צ השלים את השתלטותו על מדינת ישראל.

    בספרו “הארנק והחרב” מתאר פרופ’ פרידמן את האסטרטגיה של העתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית.

    הנה כך מתאר פרופ’ פרידמן את המהלך הזה:

    “המהפכה המשפטית התרחשה בכל החזיתות. המשפטנים סימנו כמטרה להעביר את השליטה האפקטיבית מידי הממשלה והכנסת לידי בית המשפט העליון, לידי היועץ המשפטי לממשלה ולידי הפקידות הבכירה בפרקליטות”…

    “המאבק היה על כוח”, מסביר פרידמן. “ברור שלבית המשפט יש מגמה ליברלית מובהקת והדבר בהחלט השפיע על ממשלות הימין. נתניהו היה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון. הנזק הגדול ביותר שגרמה החקירה הזו הוא שהוא איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז, הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. ראו מה קורה היום: תפקיד פרקליט המדינה הוא תפקיד כל כך מרכזי ולממשלה אין שום השפעה עליו. לדעתי זה בלתי-נתפש”.

    את כל הדברים האלה חייבים לשנות בחקיקה בכנסת!

    סימוכין:

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/524/203.html?hp=1&cat=402&loc=58#talkback

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%92%D7%A8_(%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%A5_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99_%D7%9C%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94)
    ‏‏
    לעיון האשכול:

    פרופ’ דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג”צ!

    https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

  9. פרופ’ פרידמן המשמש כפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המשפט מאשים את בג”צ ומערכת המשפט בכך שיצרו מצב חוסר משילות בישראל על ידי הפרת איזון שלטונית יוצאת דופן שלא קיימת בשום מקום בעולם.

    הבעיה נוצרה כשהשתלטה הרשות השופטת באמצעות בית המשפט העליון ובסיועם של מוסד הייעוץ המשפטי והפרקליטות על תפקידי הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות המחוקקת (הכנסת), שיתקה אותן והחלה לבצע את תפקידיהן במקומן.

    פרופ’ פרידמן:

    בג”צ ניכס לעצמו את תפקיד שומר המוסר על ידי הגבלת יכולת התפקוד של אלה שנבחרו לשלוט.

    בג”צ אף החליט שזו זכותו להשפיע על הרכב הממשלה וכתוצאה מכך איבדה הממשלה את זכותה למנות למשרות אמון את מי שנראה לה ראוי לאמונה.

    בג”צ רואה עצמו חופשי להתערב בכל מינוי בשירות הציבורי בעילה של חוסר סבירות וחוסר הסבירות הזה עשוי להתבטא בכל עניין שרק ניתן להעלות על הדעת.

    בג”צ פסק שבחירת המועמדים תתבצע אך ורק על ידי ועדה (בראשות משפטנים) לאיתור מועמדים למינויים. ועדה זו חוקרת, בין היתר, תלונות אנונימיות שראויות למשטרים שלא היינו רוצים לחיות בהם.

    סינון מועמדים והגשת מועמד יחיד לאישור הממשלה הפכו לנורמה.

    הממשלה לא יכולה למנות את פרקליט המדינה המתאים לדעתה. פקיד מביא פקיד. פקיד בכיר מביא פקיד בכיר וכאשר השר חולק על הפקידות, הוא מסתכן בכך שעמדתו תהיה בלתי סבירה בעיני יועציו המשפטיים.

    שר שלא מקבל את עמדת הבירוקרטיה, מסתכן בפנייה לבג”צ בטענה שהוא פועל באופן בלתי סביר. קרה אפילו שהיועץ המשפטי מתח ביקורת פומבית על ראש הממשלה. בארה”ב פקיד בכיר כזה היה מפוטר מיד.

    בג”צ פוסל פעמים רבות וללא שום בסיס חוקי, מינויי מנכ”לים למשרדים ממשלתים או מינויים בכירים אחרים, בתואנה שהוא מגן על אמון הציבור במוסדות השלטון.

    מעורבות זו של בית המשפט בהחלטות ממשלתיות פגעה קשה באמון הציבור בבתי המשפט, כיוון שמעורבות בית המשפט נעשית מטעמים שאינם קשורים לחוק כלשהו.

    “משאיבדה הממשלה את סמכותה בענייני מינויים היא איבדה גם את יכולתה למשול”, כותב פרידמן בספרו הארנק והחרב בעמוד 482.

    שופט בית המשפט האמריקני לערעורים, ריצ’רד פוזנר, כתב במאמר ביקורת חריף על בית המשפט של אהרן ברק שלרעיון “שכל החלטה של הממשלה הנחשבת לא סבירה בעיני בג”צ היא גם לא חוקית, אין אח ורע בדין האמריקני”.

    פרופ’ פרידמן מוסיף וקובע שבהתנהגותו הזו “בית המשפט הפך את עצמו לזירה מרכזית למאבקים פוליטיים” ומדגיש כי “אין תופעה כזו בשום דמוקרטיה אחרת”.

    לספרו קורא פרידמן הארנק והחרב על מנת להבהיר שמערכת המשפט אינה יכולה לקנות את אמון הציבור בכסף או באמצעות חרב. מי שלא זוכה לאמון הציבור הודות לתפקודו – אבוד.

    אמון הציבור במערכת המשפט התדרדר לכך ש-36% בלבד נותנים בה אמון.

    סימוכין:

    1.https://mida.org.il/?p=22357

    2.על פי סקר של אוניברסיטת חיפה רק 36% הביעו אמון ברשות השופטת בישראל / מ. גילת

    “רק 36% מהנשאלים מסרו כי הם סומכים על הרשות השופטת בישראל 2013 לאור החלטות שיפוטיות לקויות בתיקים חשובים ועקרוניים”.

    http://www.israelhayom.co.il/article/107807

    לעיון האשכולות:

    פרופ’ דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג”צ!

    https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml

    בג”צ והיועץ המשפטי – ממשלת העל השרשורית של ישראל 2

    https://rotter.net/forum/gil/24319.shtml

    https://rotter.net/forum/gil/27344.shtml#4

  10. כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים הגיב:

    כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים.

    של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג”ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים.

    ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע”י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים.

    המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם.

    בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג”צ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר “הישראלית”, כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה –

    בג”צ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע”י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית. בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן.

    ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן.

    אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים:

    האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור.

    מי הרשה לחולרות האלה להעניק “זכויות” לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?

  11. יש לחסל את בג''צ במתכונתו הנוכחית. אך ורק ממשלות ישראל תבחרנה את השופטים! הגיב:

    יש לחסל את בג”צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש לבטל את כל השיטה הזו.

    את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.

    מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.

    יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג”צ קובע.

    יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.

    אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג”צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.

    אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:

    אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.

    מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

    בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.

    השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.

    ממשלת “ימין” ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ”ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.

    ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.

    לעיון האשכול:

    https://rotter.net/forum/gil/27766.shtml

  12. מי שעומד מאחורי כל מעשי גניבת השלטון האלה הוא אהרון ברק שודד הים המשפטי והדיקטטור חסר המעצורים עליו נכתב כך: הגיב:

    “אהרן ברק שודד-ים” ו”החוק בשבילו הוא רק טיוטה”

    פרופ’ ריצ’רד פוזנר מחשובי המשפטנים בעולם אומר במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי האמריקאי ‘ניו רפבליק’ את מה שכולנו פחדנו להגיד: ”אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית” ו”החוק בשבילו הוא רק טיוטה” .

    … מתברר שככל שעם ישראל מתרחק משתלטנותו ועריצותו של ברק, הולך ומתברר כי הוא פעל על פי מוסר חלול של הפיראטים, שדדו, גנבו, חמסו וגזלו ,והכל מפני שהאנושות התעצלה להלחם בהם.

    ומשהחליטה לעשות זאת עלה בידיה לחסל את התופעה.

    האם ברק הוא פיראט (שודד ים) ששדד, גנב, חמס וגזל מדינה שלמה?

    …מסתבר שזה מה שחושבים עליו לא רק נתינים ישראלים נבערים מתבונה ודעת, בלתי נאורים בעליל, אלא בהחלט בכירי ונאורי המשפט העולמי.

    … אישיות משפטית בינלאומית בכירה כמו פרופ’ ריצ’רד פוזנר, כיום שופט בית משפט הפדרלי לערעורים בארה”ב, מחשובי המשפטנים בעולם, שפרסם בימים אלה באחד מכתבי העת היוקרתיים בארה”ב, ‘ניו ריפבליק’, בקורת נוקבת על ספרו של ברק שהופיע במהדורה אמריקאית: ”שופט בחברה דמוקרטית” והזהיר את מערכת המשפט האמריקאית שלא להיגרר למודל של ברק.

    פוזנר קבע במאמרו כי ”ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית” ומי ש”החוק בשבילו הוא רק טיוטה”.

    שמעתם?

    האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר, הוא, לדעת פרופ’ פוזנר, לא אחר מ… אהרן ברק.

    …המלך, כמו בסיפור העם הידוע, הוא ערום…פרופ’ פוזנר הסיר את המסווה מעל פרצופו של ברק.

    במאמר הבקורתי החריף של פוזנר מזהיר המשפטן האמריקאי שאינו חשוד בהשתייכות לחוגים הדתיים ו/או הלאומיים בישראל: ”ספרו של ברק מוכיח ששופטים אמריקאים צריכים להיות זהירים ביותר בצטטם מתוך פסקי דין של שופטים זרים.

    כשנאמר על ברק שהוא ‘שובר את השיא העולמי בהיבריס (יהירות, גאוה יצירה, בטחון עצמי מופרז) שיפוטי’, זה היה קרוב מאד לאמת.

    ברק יצר יש מאין, עוצמה שיפוטית שעליה לא חלמו אפילו שופטי העליון האגרסיביים ביותר שלנו”.

    פוזנר, בן 68, אחד המשפטנים החשובים הפועלים בתחום המשפט והכלכלה, שמאחוריו עשרות ספרים בתחום תורת המשפט, שימש פרופסור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת שיקגו והוא עדיין משמש בה כמרצה, לצד תפקידו כשופט.

    בביקורתו כותב עוד פוזנר: ”לישראל אין חוקה. רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.

    מדובר ברעיון מדהים: תארו לכם שהקונגרס האמריקאי יחוקק חוק המתיר לכל אזרח להחביא בכליו כלי נשק ובית המשפט העליון שלנו יחליט שלעולם אי אפשר יהיה לבטלו, כאשר החוק המדובר נחקק בתמיכת רבע בלבד מחברי הקונגרס.

    שהרי בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח”כים בלבד”.

    עוד כותב פוזנר: ”ברק איננו מנסה להגן על גישתו השיפוטית באמצעים משפטיים מסורתיים. הוא לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים.

    גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח.

    מערכת משפט הרואה עצמה חופשיה לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה.

    בעבור ברק, המונח ‘פרשנות’ מרוחק מחיפוש המשמעות, אשר לה כיוונו מחברי דבר החקיקה.

    בית המשפט הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא, ביהמ”ש, הופך את החוקים עצמם לטיוטה ראשונה שהוא, בית המשפט, חפשי לשכתבה”.

    המשפטן האמריקאי טוען כי ברק ”פשוט הגדיר מחדש את הדמוקרטיה”

    ומוסיף: ”ברק גם קבע כלל שאין לו אח ורע בחוק האמריקאי, שלא המחוקק אלא רק שופטים אחרים יכולים להעביר שופט מתפקידו;

    ושכל החלטת ממשלה הנחשבת ‘בלתי סבירה’ היא גם מטבעה בלתי חוקית; שביהמ”ש יכול לאסור על הממשלה למנות אדם לתפקיד כלשהו, אם עבר על החוק וגם אם קבל חנינה, או אם קיים חשד שעבר עבירה אתית;

    והוא גם יכול להורות על פיטורי שר בממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום;

    ובשם ‘כבוד האדם’ יכול ביהמ”ש לפעול להפחתת העוני ולמען מחוסרי הדיור;

    ושביהמ”ש יכול להחליט אם לשחרר טרוריסטים במסגרת הסדר פוליטי;

    ושבכוחו לבטל פקודות צבאיות ולהורות לממשלה להזיז את גדר ההפרדה שאמורה למנוע מטרוריסטים מתאבדים לחדור לשטחי ישראל…

    רק בישראל מעניקים השופטים לעצמם את הסמכות הזו, לבקורת שיפוטית מופשטת, מכוח עצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת, מפי הרשות המחוקקת.

    זה מזכיר את נפוליאון שלקח את כתר המלכות מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו”.

    לא רק את הדמוקרטיה הגדיר ברק מחדש.

    גם את המונח המשפטי פרשנות.

    הוא מרשה לעצמו, אומר פוזנר, ללכת לפרשנות מרחיקת לכת, הרבה מעבר לזו שאליה התכון המחוקק, בטענה ש”תפקיד המחוקק הוא לגשר על הפער בין הדין לחברה ותפקיד השופט בפרשנותו הוא לוודא שהחוק אכן מגשר בין הדין לבין החברה”.

    מוסיף פוזנר: ”זה מוזר מאד. האם הוא רק מתווך בין הדין לבין החברה? נראה שברק מתכוון לכך, שכל חוק צריך לקבל פרשנות התואמת את רוח הערכים של מערכת המשפט.

    במילים אחרות: מדובר במערכת אידיאית של השופט, שהרי במערכת המשפט אין מציאות של מיקשה אחת ומערכת ערכים משותפת ורוח אחידה”.

    העובדה שברק פשוט דרס את הדמוקרטיה ואת החלטות המחוקקים בישראל במרוצת שנות כהונתו באה לידי ביטוי על פי פוזנר גם בטענתו ששופט צריך לתת דעתו ל’תכלית האובייקטיבית… לממש את הערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה’.

    אמירה זו נותנת פתח רחב ביותר לשיקול הדעת של השופט, באופן שהוא אנטי תיזה למונח אובייקטיבי…

    ביהמ”ש הוא אם כן זה שמחוקק את החוקים בישראל, כשהוא משתמש בחוקים עצמם כדפי טיוטא ראשונית שאותם הוא חופשי לשכתב כרצונו”.

    בלשון פחות נקיה מהתבטאויותיו של פוזנר, נאמר במאמר שלו שברק פשוט ציפצף על החוק הכתוב ולש אותו כרצונו, באורח אנטי דמוקרטי מובהק, אולי דיקטטורי.

    יכולים נבחרי העם לחוקק מה שיחוקקו, אבל ברק יהפוך את חקיקתם על פיה ויחליט על דעת עצמו, כאילו היה נפוליון מס’ 2, בשביל אזרחי ישראל ומחוקקיה, מה באמת טוב להם.

    פוזנר טוען גם שספרו של ברק רצוף שגיאות…

    http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=9415

    שופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק – מעין שודד-ים משפטי

    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1559062

    פרופסור פוזנר, שופט פדראלי בכיר ומחשובי המשפטנים בארה”ב, תוקף בחריפות את דרכו המשפטית של ברק. שלטון השופט.

    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-21769-00.html

    שופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק – מעין שודד-ים משפטי

    http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?cat_id=22&topic_id=2345203&forum_id=18119

    אהרן ברק (נולד ב-16 בספטמבר 1936), שימש נשיא בית המשפט העליון (2006-1995). …השתמשו במילים חריפות, למשל שהוא הנהיג “דיקטטורה שיפוטית” או “נהג כשודד ים”.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%A7

    * Richard Posner, A review of “The Judge in a Democracy”, The New Republic, April 23, 2007

    ****************

    מאז ימי גנב השלטון הדיקטטור ושדד הים המשפטי אהרון ברק – מערכת המשפט בישראל הפכה למערכת שקר, רמיה, ושלטון גנוב על ידי השמאל במירמה ובעורמה. אם נחטט ייתכן שנגלה שמי שמנחה את מנדלבליט הוא שוב הדיקטטור הערמומי הזה.

    מדובר בגניבת שלטון פושעת כדברי פרופ’ מאוטנר:

    פרופ’ מאוטנר: בג”צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת!

    השמאל הפסיד הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובל הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהוא עושה בעצם, הוא העתיק את הפעילות הפוליטית שלו מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפך אותו למוסד שממנו הוא מנהל פוליטיקה.
    אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה…

    יש לנו משבר חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו.

    כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

    בכך יעסוק האשכול.

    ****

    פרופ’ מאוטנר:

    *באוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון.

    *מנחם מאוטנר הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה.

    *הינו עורך ראשי של סדרת הספרים משפט חברה ותרבות היוצאת לאור על ידי הפקולטה למשפטים.

    *היה מראשוני המבקרים את מהפכת “הכל שפיט” של פרופ’ אהרן ברק, ואת תפיסת בית המשפט כמין כנסייה של מאמינים חילונים.

    לעיון האשכול:

    https://rotter.net/forum/gil/27789.shtml

  13. יש להקים ועדה שתבחן את כל ספרי הלימוד בפקולטות למשפטים בישראל. כל הספרים נכתבו על ידי שודד הים המשפטי והדיקטטור אהרון ברק הגיב:

    יש לשים קץ ללימודי שטיפות המוח מטעמו.

    כל עוד ילמדו את הררי השטויות שהוא פסק ואת הררי העיוותים שהוא יצר וגניבות הדעת תחת כל מיני שמות הסוואה מטמטמים ומטומטמים כמו: סבירות דמוקרטיה מהותית ועוד קשקושים – לא נצא מהשלטון הלא חוקי של הדיקטטורה של בג”צ וכל היועצים האלה מטעמו שהם ידיים בוחשות בקרבי הממשלות והכנסת ומונעים ריבונות ודמוקרטיה וביצוע רצון הציבור הרחב בארץ.

    יש לבטל את חוק כבוד האדם (הערבי והמסתנן) וחרותו (של המחבל) ואת כל הפסיקה המטומטמת שנשענת על רמאויות הזויות שנפסקו הודות לחורי הגבינה השוויצרית של החוק הזה. לבטל לבטל לבטל!!!

    ויש לבטל את שיטת בחירת השופטים באמצעות ועדה מכורה מראש בראשות שלושה שופטים. יש גבול לעבודה בעיניים שהשמאל מבצע על הימין בעודו גונב את השלטון מתחת לאפו.

    את השופטים תבחרנה הממשלות כמו בכל העולם ולאחר שימוע עומק בכנסת!

    ואת ספרי הלימוד יש להחליף מה שיותר מהר.

    ואת היועץ המשפטי תבחר לה כל ממשלה כרצונה והוא ייעץ בלבד!

    המדינה היהודית הולכת להיגנב מאיתנו סופית אם זה לא יקרה ומהר!

    לכן לא ברור לי מדוע הציבור הימני בארץ לא מחליט להצביע רק למפלגה שתבטיח טיפול במערכת גניבת השלטון בישראל המכונה ברמיה: מערכת בתי המשפט.

    מדובר בדיקטטורת בג”צ שהיא ממשלת בג”צ!

    רק סמוטריץ’ הבטיח לטפל בנושא במידה ויהיו בידיו מספיק מושבים בכנסת.

    חישבו על כך ביום הבוחר מאחורי הפרגוד.

    יש לנקות את האורוות באופן בהול.