פרץ ברנשטיין, הליברל הנשכח

אוקטובר 1951, במליאת הכנסת מוצגת ממשלת בן-גוריון החדשה. האולם רחש כולו. יו"ר הכנסת היסה את החברים וקרא לחבר כנסת לדבר.

היום קיים ההכרח לחידוש מה, לשינוי מה, כדי להחזיר למדינה ולעולם אמון בכוח מיוחד, בכוח יוצא מן הכלל, בתכונות בלתי רגילות של המדינה הזאת ושל משטרה. ולעומת זאת אנו מציגים בפני העולם אותה ממשלה בצירופים חלשים יותר ממה שהיו, על בסיס פרלמנטרי כמעט מגוחך, בעוד שבציבור, מחציתו אינו רוחש אמון לממשלה הזאת, ולרבים ממחציתו השנייה, ואני מעז לומר: גם מבין בוחרי מפא"י, אין אמון בממשלה הזאת…

כל אלה שהשתתפו בהכרעה הנוכחית שכחו את המצב שבו נמצאת המדינה כיום. כי לא זו בלבד שהמצב הכלכלי והכספי חמור מאוד, והרבה יותר חמור ממה שהציבור יודע, אלא שאנו בינתיים התקרבנו מאוד מאוד לרמה הציבורית והמוסרית ולאופי המשטר ולאי-יציבות המשטר, כפי שהוא קיים במדינות השכנות"

הדובר היה פרץ ברנשטיין, ראש מפלגת הציונים הכלליים, הגרסה המקורית של המפלגה הליברלית ובהמשך חלק ממרכיבי הליכוד. זו הייתה מפלגה בעלת צביון קפיטליסטי, שבבחירות שנערכו באותו קיץ על רקע הקיצוב והמשבר הכלכלי זכתה להישג חסר תקדים של עשרים מנדטים, תחת הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י".

לרגע היה נדמה שקם למפלגת השלטון אתגר, אך התנועה הליברלית לא הצליחה לתרגם את ההצלחה למומנטום של ממש. בשתי הכנסות הבאות הלך ופחת כוחה מול עליית חרות בראשות בגין; ב-1965 הקימו השתיים את גח"ל כסיעה משותפת, וחמש שנים לאחר מכן את הליכוד כמפלגה מאוחדת.

ברנשטיין נולד בגרמניה ב-1890, והיה לציוני נלהב עוד מנעוריו. הוא נשר מהתיכון בגיל 15 ונשלח להשתלמות במסחר, ולאחר מכן עבר לרוטרדם שבהולנד, שם עבד כסיטונאי והכיר את אשתו, ואף עמד בראש התנועה הציונית במדינה. הוא הצטרף לתנועת הציונים הכלליים ושימש ציר מטעמה בקונגרסים. בשנת 1926 פרסם את ספרו 'האנטישמיות כתופעה חברתית' בו טען כי הפתרון ל"שאלה היהודית" נמצא בארץ ישראל.

בשנות ה-30 עלה ברנשטיין ארצה בעקבות בניו, וכאן היה למשקיע נדל"ן ולעורך עיתון 'הבקר', ביטאון הציונים הכלליים. בהמשך טיפס בסולם המפלגתי והפך לראש מחלקת המסחר והתעשייה של הסוכנות היהודית, ובתפקיד זה העיד בפני ועדת אונסקו"פ על יכולתה הכלכלית של הארץ לתמוך במדינה יהודית, עדות שהותירה רושם על הוועדה, וכן היה לחבר 'ועדת X' של תנועת המרי אשר תיאמה בין המחתרות.

כחבר מנהלת העם, היה לאחד מששת הקולות שהצביעו בעד הקמת מדינת ישראל, ולחותם השישי על מגילת העצמאות. משנת 1949 עמד בראש מפלגת הציונים הכלליים, והוביל אותה במשך חמש כנסות. הוא התמודד פעמיים על נשיאות המדינה, ונחשב חבר כנסת פעיל ומוערך.

"קואליציה במתכונת אופוזיציה"

"פרץ ברנשטיין היה מנהיג מן המעלה הראשונה." מספר השר לשעבר משה ניסים. "הוא היה גם מנהיג פוליטי וגם מדינאי. היה לו שיקול דעת, טוהר חשיבה, אבל הוא לא היה כריזמטי. הוא לא היה נואם אלא מדבר. והדיבור שלו היה מתון ואיטי. אדם כזה לא יכול להלהיט את הציבור למרות שתוכן דבריו היה אמיתי. הייתה לו משנה סדורה בכל נושא. הוא היה אדם שבנה ועיצב והוציא לאור והביא לציבור את הנושא של כלכלה ומשק חופשי, התנגדות לזרמים אוטונומיים והתערבות הממשלה. היה לו קול נמוך ודיבור איטי מאוד".

ניסים כיהן כחבר כנסת מטעם הציונים הכלליים בכנסת הרביעית, ולאחר מכן כשר בטעם הליכוד. הוא צורף לציונים הכלליים בשנת 1959 על מנת למשוך את יוצאי עיראק ברמת גן, וכילד היה קורא את עיתון המפלגה עליו הייתה משפחתו מנויה. "זה היה העיתון שלנו בבית. משם למדתי הכל על המפלגה. ההיכרות שלי עם החיים הפוליטיים הייתה קרובה, בטח ובטח שעם הציונים הכלליים. שום חידוש לא היה לי".

ברנשטיין וניסים נהגו לשוחח בקביעות בשורת נושאים, מדת ומדינה ועד האיחוד עם תנועת החרות הרוויזיוניסטית. "אני לא שמעתי ממנו דעה נחרצת בנושא לפני שהמפלגה הליברלית קמה". אומר ניסים. "כשהיא הוקמה המעמד שלו כבר היה חלש מאוד. הוא היה נשיא המפלגה אבל לא היו"ר. מעמדו היה נכבד מאוד הוא כבר החל לזוז הצידה, ואת ההנהגה תפס הצמד יוסף ספיר ואלימל-שמעון רימלט".

מה הייתה עמדתם בעניין?

"ספיר כמעט התנגד לאיחוד עם חרות. אבל היו דמויות ששאפו להתאחד עם חרות, בהם רימלט ושנאור זלמן אברמוב. אז קמה קבוצה של עשרה ציונים כלליים ואני בתוכם, ונפגשנו עם אנשי חרות והעלינו דרישות והגענו להסכמות. גח"ל אמנם הוקמה ב-1965 אבל הדיונים החלו כבר בשנת 1961, כי המרכיב הציוני הכללי מאוד התאכזב מהפרוגרסיבים. אני רציתי שהאיחוד עם הפרוגרסיבים יהיה רק הצעד הראשון ושיימשך באיחוד עם חרות כי אחרת לא נגיע לשלטון".

הוא רצה להיות ראש ממשלה?

"לא. מעולם לא. הוא לא חשב שיש לו סיכוי. הוא ידע את הגבולות שלו. לא היו לו שאיפות. ברנשטיין עצמו לא עסק בראשות הממשלה, אלא בעיצוב מדיניות בעיקר בתחום הכלכלי. הוא תמיד היה צריך לבחור בין קואליציה ואופוזיציה, ואף פעם לא הלך במאה אחוז לכל צד. לכן היו פעמים שהציונים הכלליים לא היו חברים בממשלה, בניגוד לפרוגרסיביים שישבו בכל ממשלה. כמו שהוא אמר לי פעם – להקים את הקואליציה במתכונת של אופוזיציה".

דיברתם גם לאחר שפרש מהפוליטיקה?

"על ענייני השעה, על התפתחויות שונות. הוא התגורר ברחוב בן-מימון בירושלים בבית חדש יחסית. דווקא בעניין השטחים הוא אמנם לא דיבר אחרי ששת הימים, אבל הוא היה במרכז. לא להחזיר הכל, אבל כן בעד מציאת פתרון שיביא הסכם שלא מחזיר אותנו לגבולות 67".

ברנשטיין פרש מהפוליטיקה ב-1965, לאחר שש עשרה שנים כחבר כנסת, כשדור חדש במפלגה עולה ודוחק אותו הצידה. עוד קודם נפטר ישראל רוקח, בן בריתו-יריבו העיקרי, ואחרים כמו רימלט ויוסף סרלין החלו לתפוס מקום במפלגה. הוא נפטר בגיל 80 בשנת 1971.

"היה יקה גדול"

משה ענבר הוא בן הזקונים של ברנשטיין וגדל במידה רבה בצילה של הסתדרות הציונים הכלליים. החיכוך עם פוליטיקאים היה חלק בלתי נפרד מילדותו.

"ספיר למשל לא היה בא אלינו הביתה, אבל בגלל שהציונים הכלליים הייתה המפלגה של העשירים ועם זאת ענייה מאוד, היה רכב אחד לכל ההנהגה, ונסענו יחד עם ספיר ואחרים, ובכל הנסיעות ספיר היה מנסה לשכנע את אבא לוותר על ראשות המפלגה. ספיר היה חתרן גדול", מספר ענבר.

"פעם בכיתה א' אפילו ביקרתי עם אבא אצל אליעזר קפלן (שר האוצר הראשון וראש מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית ע"א) אז סיפרתי לקפלן שאני אחראי על הקופה של הכיתה, ובשנת 1952 בן גוריון בא אלינו בשביל להקים את הקואליציה. בגלל שהבית היה קטן, אמא ואני ישבנו במפרסת עד שסיימו".

ברנשטיין האב היה "היה יקה גדול": "יקים לא נוגעים, לא מתנשקים, מאוד מכבדים, מאוד רשמיים", הוא מציין. "היה לו חוש הומור ציני מאוד אבל הוא לא נהג להעליב. פעם הוא הרצה ברחובות ואמר "ויצמן מת אבל ויסגל (המזכיר האישי של ויצמן, ע"א) עוד חי", בפראפרזה של היינה על גתה".

אבל עם זאת לדברי ענבר, הוא היה אבא דואג. בזמנים שלא הייתה טלוויזיה, הסלון הקטן של משפחת ברנשטיין ברחוב קלישר 38 בתל-אביב היה שקט מאוד, אבל לא ריק. פרץ ורעייתו ז'ני, גיורת מהולנד, היו קוראים באופן קבוע, וברנשטיין עצמו קרא בעברית, גרמנית, הולנדית, צרפתית ואנגלית.

בבית כמעט לא דיברו על פוליטיקה, לפחות לא בעברית, כשברנשטיין נמצא במרכז הפוליטי ורעייתו לעומת זאת "הייתה ימנית קיצונית, אוהדת של ישראל אלדד שקראה בקביעות את 'סולם' ופעם אפילו אמרה שגאולה כהן כותבת כמו ילדה בת 12. יש לי פה מאמר שכתבה עליה איזו עיתונאית שבה כתוב שיש לה "דעות עצמאיות". כשרבו על פוליטיקה הם עשו את זה בגרמנית. הוא מעולם לא התייעץ איתנו על פוליטיקה", מספר ענבר.

הוא היה אדם מאמין?

"בוא נגיד ככה – ביום שישי היינו עושים קידוש, במוצאי שבת היינו עושים הבדלה, ובשבת בצהריים היינו אוכלים בקפה 'פילץ'. דווקא אמא שהייתה גיורת הייתה מאוד דתית".

הוא רצה להיות ראש ממשלה?

"למיטב ידיעתי לא. אם היה מישהו שלדעתו היה צריך להיות ראש ממשלה, אינני יודע. כשהם קיבלו 20 מנדטים הם העדיפו לשבת עם בן-גוריון. תראה, רוקח למעשה כל הזמן רצה להנהיג, וזה לא הצליח לו. בסוף אנשים העדיפו את אבא שלי. רוקח, סרלין וספיר היו יחד עם אנשי התאחדות האיכרים נגד אנשי הסוחרים שתמכו באבא. הוא עצמו לא רצה לרוץ לנשיאות, אבל הציונים הכלליים תמיד הריצו בתור מחאה".

היו יריבים פוליטיים שהוא העריך?

"אבא ובגין היו ביחסים טובים עוד בזמן המחתרת, אני זוכר שבגין בירך את אבא בחגיגת השבעים, ואמר שגם בזמן הזה דלתו של אבי הייתה פתוחה".

מפלגה של "סתם" ציונים

דרכה של הציונות הכללית נפתלת. אף שהיה להם ארגון גדול וראוי לציון, אשר שלט בשדה המוניציפלי וכלל כמה מהגופים הגדולים במשק כמו התאחדות התעשיינים ואפילו את תנועת הנשים ויצ"ו, הם היו מפוצלים מראשיתם לשתי קבוצות, א' וב'.

א' הייתה שמאלית יותר והעדיפה תמיד את השותפות עם מפא"י, בעוד שקבוצה ב' הייתה אקטיביסטית וימנית יותר, אפילו קרובה בכמה נושאים לעמדות הרוויזיוניסטים. התנועה השפיעה רבות על הכלכלה הישראלית לאורך השנים, אבל לא העמידה מנהיגים גדולים ולא הותירה הגות רצינית כפי שהיה אצל מפא"י והרוויזיוניסטים. בשנת 2020 ראה אור הספר "המפלגה הליברלית בישראל – לידתה, פועלה, וניצחון דרכה" בעריכת פרופ' יוסי גולדשטיין וד"ר אופירה גרוויס-קובלסקי.

גולדשטיין מספר על סוג הפולטיקאי שהיה ברנשטיין. "הוא היה דמוקרט, ליברל בתפיסת עולמו, אבל העדיף את השותפות עם מפא"י מרגע שנהייתה דומיננטית. גם כשהיו לציונים הכלליים עשרים מנדטים הם העדיפו לשבת עם מפא"י. התזה שלו ושל הציונים הכלליים הייתה כלכלה חופשית, ובעוד שזה היה מקובל במיליה שלו, זה לא היה מקובל בחברה דאז. עכשיו בשנות העשרים הציונים הכלליים היו הגוף החזק ביותר בציונות, אבל משנות השלושים מפא"י הפכה לכוח המוביל ומאז הם נדחקים הצידה ויורדים מגדולתם".

לדבריו, "ברנשטיין בהחלט היה מהאנשים המרכזיים שם. הוא בלט בעיקר כעיתונאי וכבר בבוא לארץ הוא היה דמות חשובה. עד מותו הוא היה דמות מאוד בכירה למרות שמשנת חמישים וארבע הוא ומפלגתו היו באופוזיציה כי בן-גוריון החליט שהציונים הכלליים ימניים מדי. מאחר והימין היה מפולג הוא היה פחות חשוב, אף שמבחינה פוליטית הייתה לו השפעה עצומה".

מדוע הוא פרש?

"הוא לא כל כך פרש. הוא הזדקן וקם מולו דור חדש שמרד בו. במלחמת ששת הימים הוא כבר לא חבר כנסת, חרות והליברלים כבר רצו אז יחד. מעמדו במפלגה כבר לא היה כמו פעם".

מדוע המחנה הציוני הכללי לא הצליח לגבש אופוזיציה למפא"י, בעצמו או יחד עם הרוויזיוניסטים?

"שאלה טובה. זה לא שהם לא ניסו. חיים ויצמן היה האיש הכי דומיננטי בתנועה הציונית בשנות ה-20, אבל משנות ה-30 מפא"י כובשת את ההגמוניה ודחקה אותו למעמד יותר סמלי. האיש הבולט בימין הציוני היה זאב ז'בוטינסקי והמאבק בינו לבן-גוריון היה מאבק קשה ביותר. רצח ארלוזורוב הביא ניצחון למפא"י. מי שתמך מאוד בז'בוטינסקי זה קבוצה ב'. קבוצה א' היו יותר מתונים ולכן העדיפו את מפא"י אפילו שנטו לשוק חופשי. היו ביניהם הרבה הבדלים מדיניים ופוליטיים, היה שם גם הרבה אגו, ולכן כל צד חשש שאיחוד יפורר את מנהיגותו. אבל היו גם הבדלים רציניים מאוד ברמה האידיאולוגית. אני לא חושב שברנשטיין הכיר אישית את ז'בוטינסקי, הם מן הסתם נפגשו בקונגרסים, אבל לא הייתה ביניהם ברית דמים כלשהי, למרות ששניהם היו אינטלקטואלים".

בהקשר הזה מספרת גרוויס-קובלסקי: "לרוויזיוניסטים היה דימוי מאוד קיצוני, ומי שתמך בהם היה צריך להיות מאוד אקטיביסט. מי שרצה שקט בראש מאוד התחבר לציונים הכלליים. הצד השני הוא שאמרו עליהם שהם "בלי טעם ובלי ריח". ציוני כללי הוא מישהו שלא נכנס לכל הקרבות שבין מפא"י והרוויזיוניסטים, אלא הוא "סתם ציוני". בלי קיצוניות, רק ציונות".

לדבריה, "בגלל חוסר אחדות הם גם מתפלגים לקבוצה א' וקבוצה ב'. הציונים הכלליים מתארגנים במידה רבה בלית ברירה כי הם הבינו שאחרת לא יהיה להם ייצוג. למעשה הדחיפה האחרונה להתארגנות שלהם הייתה הקמת הצה"ר ששאבה מהם כוח פוליטי רב בתנועה הציונית, ובשנות העשרים כוחם נחלש בגלל ההתארגנות הזאת. אז הכלליים קמו כדי לשמור לעצמם את הכוח הפוליטי. גם אחרי קום המדינה הייתה לציונים הכלליים רתיעה גדולה מאוד מחרות, היה חשש שהיא פאשיסטית ולא דמוקרטית, אז הם לא התקרבו אליהם. לקח הרבה זמן לשני הצדדים להתקרב זה לזה ולהסתגל אחד לשני, וגם בגין היה צריך להתמתן בדרך לאיחוד".

איזה מין אנשים ייצגה המפלגה?

גרוויס-קובלסקי: "מעמד בינוני אפילו קצת גבוה, למרות שהייתה להם אחיזה גם בשכבות יותר נמוכות. אלה היו אנשים מאוד מבוססים, הרבה משכילים. אבל כי מי שתמך בהם לא רצו סטיגמה. אפשר למצוא קרבה מאוד גדולה בינם לבין ז'בוטינסקי מבחינה אידיאולוגית, אבל ז'בוטינסקי מושך את זה לכיוונים אחרים, הוא היה לרוב יותר ציוני כללי מאוד אקטיביסט וכריזמטי".

האמנם דרכה של הציונות הכללית ניצחה?

גולדשטיין: "כן. באיזשהו מקום הם כן ניצחו. היום בישראל יש כלכלה חופשית, אין מפלגה שתרצה שוק סוציאליסטי. אפילו המפלגות הסוציאליסטיות יישמו מדיניות ליברלית. ישראל עברה לשוק חופשי וזה הציונים כלליים ופרץ ברנשטיין".

גרוויס-קובלסקי: "העובדה היא שהיום די מקובל שצריך תחרות כדי להוריד מחירים, וזה דבר מאוד ציוני-כללי. בשנים הראשונות היו סוקלים אותך באבנים על דבר כזה. אז כל הגישה הכלכלית השתנתה מהיסוד".

אז למה לא זוכרים את הציונות הכללית?

גולדשטיין: "היום לא זוכרים אף אחד. זה לא בגלל שהם היו חשובים יותר או פחות. הם היו בתקופה מסוימת מאוד חשובים, עד האיחוד עם חרות. לא פלא למשל שהספר שלנו נגמר ב-1986 כשהמפלגה נגמרה סופית. לא היה להם המשך פוליטי. רק קבורה פוליטית".

גרוויס-קובלסקי: "אתה צריך מישהו שידחוף. זיכרון לא נוצר מעצמו. יש מעט מקרים של זיכרונות מלמטה. אנחנו זוכרים כי יש מי שדאג להכניס את זה לזיכרון. זה חלק מהמשחק הפוליטי, ובמידה רבה הציונות הכללית נעלמה, ואין גורם פוליטי שישאיר אותה בזיכרון. אף אחד לא נלחם על פרץ ברנשטיין. וקבוצה בלי זיכרון קולקטיבי לא תישאר, ואנחנו צריכים את הזיכרון הקולקטיבי".