שקרים לגיל הרך: אסתר חיות מציגה — בית משפט פורמלי

במסגרת המאבק על מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון, פרסמה אתמול הרשות השופטת הודעה על ספר חדש, שמסביר את תפקידה בשפה קלילה בליווי איורים חביבים. על פי ההודעה הפרויקט נולד "ביוזמת נשיאת בית המשפט העליון", ולכן נתייחס אליו כאל ספרה של אסתר חיות.

לצד צוות אנשי מקצוע עם התואר ד"ר או עו"ד לפני שמם, לא מופיע אף גורם המתואר כ"מחבר" הספר, כך שזהו ספר הילדים הראשון שנוצר בידי ועדה, ועוד כזו של משפטנים. אין פלא שהוא לא ממש מעניין, מפתיע או מרגש. חומר נפלא לקרוא לילדים סרבנים לפני השינה.

בספרון הזה יש לכאורה את כל מה שצריך כדי לייצר סיפור בתבנית המוכרת והרגילה. הוא נפתח בילדים המתעוררים בבוקר לקול בשורה מפתיעה מפי אבא: "הַיּוֹם נוֹסְעִים לִירוּשָׁלַיִם!”, ומסתיים בחזרה הביתה אל המקום הבטוח והמוכר, אחרי יום רווי הרפתקאות. במהלכו הילדים הצטרפו לילדה אחרת בשם עלמה, שמלווה אותם בסיור בבית המשפט העליון. אולם לכל אורך הדרך לא קורה שום דבר משמעותי. זו הרצאת יח"צ לבית המשפט העליון מתורגמת לשפת ילדים. סיפור זה לא.

האג'נדה נוטפת מכל עבר. כאשר הילדים שואלים את אביהם "מה יש בירושלים" הוא עונה להם שזו עיר הבירה של ישראל. ומה יש בה? אפשר לחשוב על מספר רב של תשובות, בכל אחת מהן המילים "העיר העתיקה/הכותל המערבי/הר הבית" יופיעו ככל הנראה. אבל לא בספרון של חיות.

אצלה ירושלים היא עיר האדמיניסטרציה של ישראל – "עִיר הַבִּירָה. זוֹ עִיר שֶׁבָּהּ מִתְקַבְּלוֹת הַחְלָטוֹת חֲשׁוּבוֹת עַל כָּל מָה שֶׁקּוֹרֶה בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל”, ויש בה את כל המוסדות החשובים "מִשְׂרְדֵי הַמֶּמְשָׁלָה, מִשְׁכַּן הַנָּשִׂיא, הַכְּנֶסֶת וְגַם בֵּית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן, שֶׁבּוֹ נְבַקֵּר הַיּוֹם”. גם במפת העיר שמופיעה בעמוד הבא, אין זכר להיסטוריה או למעמד הדתי והלאומי המיוחד של המקום, שהילדים הללו כנראה מעולם לא ביקרו בו, והדבר הקרוב ביותר הוא הצריח של מגדל דוד, מסגד מודרני יחסית שבנו הטורקים. כותל? יוק.

הילדים מגיעים לבית המשפט העליון ושומעים מאימם על תחרות בין האדריכלים שנבחרו לבנות את הבניין שהוא "מִבְנֶה מְיֻחָד וְאֵין כָּמוֹהוּ בְּכָל הָאָרֶץ וְהָעוֹלָם". הם מגלים שכל אחד יכול להיכנס למבנה והם נורא מופתעים: "זוֹ בֶּאֱמֶת לֹא טִירָה, אֵין כָּאן חוֹמָה וְהַשַּׁעַר פָּתוּחַ לְכֻלָּם…” אומר הילד איתן, והמסר השקוף ברור. בתוך הבניין אם מגלים חלון הפנורמי נפלא דרכו ניתן לראות את העיר, ואנו למדים ש"הַחַלּוֹן מְיַצֵּג אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין בֵּית הַמִּשְׁפָּט לְבֵין הָאֲנָשִׁים בַּמְּדִינָה". בשלב זה הילדים כבר נרדמו ורק הורה נחוש המשלם דמי חבר ללשכת עורכי הדין ימשיך לקרוא את הפמפלט.

בסיור בהיכל הילדים נחשפים לעבודתם הנפלאה של השופטים. הם נכנסים לאולם דיונים ורואים דיון (שמשום מה מתנהל בו הליך הוכחות, מה שלא קורה בעליון, ותיכף ניגע בזה); הם לומדים על זכויות האזרחים בצורת עציצים אותם משקים השופטים ושומרים עליהם; רואים שופטת בלשכתה ש"קוראת המון ספרים" כדי לכתוב פסקי דין; מסיירים בספריית בית המשפט ובמוזיאון. בכל דף בספר מופיעים אנשים עם עור בצבע מגוון, כהה, חום, בהיר. כיאה וכראוי.

בסוף היום הם נפרדים מהילדה עלמה שליוותה אותם בסיור ופוגשים שוב את ההורים, ובדרך חזרה מגיע השיא מבחינת חיות: "אִמָּא”, הוֹסִיף אֵיתָן וְשָׁאַל בְּהִתְלַהֲבוּת, "יֵשׁ חוּג שֶׁאֶפְשָׁר לִלְמֹד בּוֹ מִשְׁפָּטִים?”. אחחח… כמה נחת מהילד.

הספרון נמנע בכוונה מכניסה אל שטחים שנויים במחלוקת, ובכל זאת ניתן להסיק ממנו כמה דברים. קשה להסביר בשפה פשוטה ולאנשים מן היישוב את האידאולוגיה והאג'נדה שמפעילים את בית המשפט העליון ועוד בשבתו כבג"ץ. כדי לייצר חיבור אל הילדים חיות בוחרת להציג דיון הוכחות, מהסוג שלא קורה לא בערעורים ולא בבג"צים, אלא רק בערכאות אחרות.

את זה אנשים מבינים: יש סכסוך וצריך לברר את העובדות. את הרעיון ששופטים מורמים מעם יושבים לדיון אך ורק משיקולים מופשטים של צדק, סבירות, שיקול דעת וכדומה קשה מאוד לתווך. איתן ומאיה מבינים יישוב סכסוכים. הם לא מבינים "מזג שיפוטי". גם כשמסבירים להם את מבנה הרשויות ואת תפקיד בית המשפט, הספרון בוחר בגישה "רזה" של דמוקרטיה, מה שחיות וחבריה מכנים כל הזמן בזלזול "פורמליזם":

״הכַּנְסֶֶת, שֶׁקּוֹבַעַת חֻקִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר לְכֻלָּם מָה מֻתָּר וּמָה אָסוּר;

המֶַּמְשָׁלהָ, שֶׁמְּבַצַּעַת אֶת הַחֻקִּים;

בֵּית הַמִּשְׁפָּט, שֶׁמְּפָרֵשׁ וּמַסְבִּיר אֶת הַחֻקִּים

וְקוֹבֵעַ אֶת הַתּוֹצָאָה שֶׁלָּהֶם בְּכָל מִקְרֶה וּמִקְרֶה”.

שום דבר על ביקורת שיפוטית, משפט מנהלי, האיזון בין הרשויות, שמירה על הדמוקרטיה, הגנה על ג'ינג'ים מפני רצח עם וכדומה. כשרוצים ליצור אהדה והבנה לבית המשפט, גם חיות מבינה שצריך להיות פורמליסטי וקלאסי.

זה לא מקרי. הפורמליזם הדמוקרטי הוא עקרון חשוב משום שהוא מנטרל את השיח הפוליטי מתוך מוסדות השלטון. איננו מעוניינים שבית המשפט העליון יעסוק בביקורת שיפוטית על חקיקה (בוודאי ללא הסמכה) או יפעיל שיקול דעת רחב וגמיש מדי במשפט המנהלי, בדיוק כדי לשמור עליו ניטרלי ומורם מהמחלוקות הפוליטיות. זו הסיבה שבדמוקרטיה הפרוצדורה היא המהות. הערכים הם נושא לשיח ציבורי ולוויכוח פרלמנטרי. בתי המשפט צריכים לפרש את החוק ולוודא שגם הרשויות נוהגות על פיו, אך לא לפלוש לתחום הערכים והאמונות.

מה שחיות מבינה באינסטינקטים שלה, כשהיא מנסה להסביר את הדמוקרטיה לילדים קטנים, הוגי הדמוקרטיה הקלאסיים הבינו הרבה יותר טוב. כמו שהילדים "יתבלבלו" או יכעסו אם יסבירו להם שבית המשפט נוטל לעצמו את הסמכות להתערב בשיקול דעת ערכי של השלטון, כך גם העם. וכשיש לציבור רחב ביקורת מהסוג הזה על הרשות השופטת, זה החומר ממנו עושים משבר חוקתי.

האמת חייבת להיאמר: אם הספרון הזה היה מתאר מה באמת עושים שופטי העליון שלנו, הוא היה הרבה יותר מעניין, אבל לא היה משרת כמובן את האג'נדה של חיות.

"כאן ילדים, באים היועצים המשפטיים לממשלה כדי לבדוק מה יעבור בג"צ ומה לא, לפני שהם הולכים להכריח את השרים ונבחרי הציבור להסכים איתם איזה חוקים להעביר ואיזה לא. הופה! קחו סוכריה".

"בחדר הזה שופטים של בית המשפט העליון החליטו שאסור להרוס בתים של מחבלים; וכאן ממול הם קבעו שחיילי צה"ל צריכים לסכן את עצמם במקום את השכן של מחבל, זה היה כמה ימים אחרים שהם הודיעו שאסור לירות טילים מונחים על חשודים בטרור.. היי, מי רוצה ארטיק?"

"במקום הזה יש הרבה סיפורים, ילדים, כמו על החוק למניעת הסתננות שהשופטים ביטלו ובגלל זה העיר שלכם מלאה בעבריינות. תחייכו למצלמה זה עולה לסטורי שלנו 😍, או למשל הפעם ההיא שבה הודיעו שמשפחות מחבלים מעזה יכנסו לישראל כדי לציין את יום הזיכרון האלטרנטיבי, בואו יש מתנפחים!"

"וכאן ילדים יושבת נשיאת העליון בזמן שהיא מתכננת איך להדיח ראש ממשלה מכהן באמצעות פסילת חלקים מהחוקה שהתקבלו ברוב חוקי של חברי הכנסת… בעצם לא משנה, תראו שם! יצחק עמית מחלק שערות סבתא!"

חיות יודעת מה היא עושה כשהיא משווקת את בית המשפט האקטיביסטי ביותר בעולם בכסות של צניעות ושמרנות משפטית. אם היו מספרים להם את האמת, מאיה ואיתן בחיים לא היו רוצים ללמוד בחוג למשפטים, רוב הסיכויים שהם היו רוצים לשרוף אותו.