שלום במזה"ת דורש הרתעה אמיתית

אירועי השבועות האחרונים עוררו שוב דיון על רקמת היחסים בין המדינה היהודית ליריביה הערבים העוינים. בהכרח, שאלה זו ממקדת תשומת לב למושג "שלום" – היתכנותו, עמידותו ומרכיביו היסודיים.

על מנת להתמודד כראוי עם הסוגיה, יש להבין כי מדובר במילה רודנית ומטעה. היא רודנית משום שבדיוק כפי שלא ניתן להתנגד לרודן, כך לא ניתן להתנגד ל"שלום" – בוודאי אם חפצים להיות חלק מהחברה הנכונה. כמו במקרה של רודן, "שלום" מחייב תמיכה כוללת ומקיפה, ללא גילויי אי-הסכמה או התנגדות.

והיא מטעה משום שניתן להשתמש באותן ארבע אותיות לתאר שתי תבניות פוליטיות שונות ואף הפוכות.  מחד גיסא, המילה "שלום" יכולה לבטא מצב של "הרמוניה הדדית" (mutual harmony) בין מדינות; מאידך, היא יכולה לבטא מצב של העדר אלימות כתוצאה  מהרתעה הדדית.

תנאים שונים קובעים את היתכנות שני סוגים אלו של "שלום". במערכת פוליטית המורכבת ממדינות בעלות משטר דמוקרטי, גבולות פתוחים והחלפה חופשית של מידע ורעיונות, "שלום" מהסוג של הרמוניה הדדית בהחלט יתכן.

אולם במערכת פוליטית המורכבת ברובה ממדינות בעלות משטר דיקטטורי, כגון העולם הערבי וחלק גדול של העולם המוסלמי, הרמוניה כזו אינה מתיישבת עם שלטון בלתי-מעורער.

בתנאי "הרמוניה הדדית" שלום (כלומר העדר אלימות) הוא מצב שווי המשקל הטבעי של המערכת. במקרה של מחלוקת, תהיה נטייה חזקה למצוא פתרון מוסכם בלתי אלים המאפשר חזרת המערכת למצבה היציב.  אולם במקרה האחר, בו העדר האלימות נשמר רק בשל הרתעה מספקת, אין זה המצב.  אם ההרתעה נחלשת לא תהיה נטייה לחזור ליציבות והמערכת תדרדר לעימות לוחמני.

כדי לאפשר הצלחה בבניית שלום או בשימורו, אבחון נכון של המציאות הפוליטית הוא הכרחי. אם התנאים הקיימים מאפשרים רק "שלום של הרתעה", אימוץ מדיניות שנועדה להשיג "שלום של הרמוניה" ייכשל.  הדבר רק יגביר את סיכויי המלחמה, בכך שצד אחד עלול לבצע "מחוות" פשרניות שיפגעו בדימוי ההרתעה.

כפילות זו מתבטאת בהבחנה בין שני מבני מצבי עימות והקשרם. במקרה הראשון, סביר כי מדיניות של פשרה תהיה מועילה בקידום פתרון לעימות. במידה וצד אחד יוזם ויתור ראשוני, הצד כנגד תופס את המהלך כסימן לרצון טוב וחש כי ניתן להיענות בהצעת פשרה מצדו. באמצעות תהליך של פשרות, העימות מתכנס לפתרון מוסכם בלתי-אלים.

במקרה השני ההסתברות היא שמדיניות כזו תבשר אסון. כאשר צד לעימות מתפתה ליזום ויתור התחלתי, אך הצד שכנגד רואה בכך גילוי חולשה. במקום להוביל לוויתור הדדי, הוויתור המקורי מדרבן תביעות חוזרות לוויתורים נוספים. במקום להתכנס לפתרון מוסכם, התהליך מסתעף לעבר פרץ אלימות, או כפיית פתרון בלתי-מוסכם על אחד הצדדים.

גם צד המוכן לגמישות מרבית יגיע בשלב מסוים לקצה גבול הוויתורים. אולם כאשר הוא מגיע לאותו גבול, הוא יימצא במצב חלש בהרבה מזה בו היה טרם הוויתורים המוצעים.

למעלה מעשור התרעתי פעם אחרי פעם כי המדיניות בה נקטה ישראל מונעת ממנה להיכנס למבצע רחב-היקף כדי להכריע את אויביה. היא נרתעה בעקביות מלפעול בעימותים בהם הייתה יכולה לנצח, ובכך הסתכנה למצוא עצמה בעימות בו איננה יכולה לנצח, או יכולה לנצח רק בקושי רב ובמחיר כבד.

היה זה ווינסטון צ'רצ'יל, בכרך הראשון שחיבר אודות מלחמת העולם השנייה, שתיאר ברהיטות את הסכנה ואת התוצאות שהיא עשויה לחולל:  "אם לא תילחם כאשר ניצחונך מובטח ולא יקר מדי, אתה עלול להגיע לרגע בו אתה נאלץ להילחם כאשר כל הסיכויים נגדך והסבירות לשרוד נמוכה למדי".

במאבק המתמשך בין ישראל לשכנותיה הערביות, ניסיונות פשרה התגלו לא רק חסרי תועלת אלא אף הרסניים. למרות סדרת ויתורים מכאיבים, הסכם שלום נראה רחוק מתמיד. הנסיגות לא הביאו לוויתור נגדי מהצד הערבי אלא לתביעות חזרות ונשנות לוויתורים נוספים ומרחיקי-לכת.

בסכסוך הישראלי-ערבי יתכן רק סוג "שלום" אחד – שלום של הרתעה ולא שלום של הרמוניה. זהו שלום שוויתורים ופשרות רק מחלישים ומרחיקים. אם היהודים לא יעבירו מסר חד-משמעי לפיו כל ניסיון לפגוע בעצמאותם המדינית ובריבונותם הלאומית יביא להפעלת עוצמה מוחצת ומכריעה, הם ימצאו את עצמם קרבנות של אותה עוצמה מצד יריביהם.

ד"ר מרטין שרמן שירת כשבע שנים בתפקידים מבצעיים במערכת הביטחון. הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS), חבר בצוות המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', ומשתתף בפרויקט הניצחון הישראלי.