שלום במזה"ת דורש הרתעה אמיתית

במאבק המתמשך בין ישראל לשכנותיה הערביות, ניסיונות פשרה התגלו לא רק כחסרי תועלת אלא אף הרסניים

דובר צה"ל

אירועי השבועות האחרונים עוררו שוב דיון על רקמת היחסים בין המדינה היהודית ליריביה הערבים העוינים. בהכרח, שאלה זו ממקדת תשומת לב למושג "שלום" – היתכנותו, עמידותו ומרכיביו היסודיים.

על מנת להתמודד כראוי עם הסוגיה, יש להבין כי מדובר במילה רודנית ומטעה. היא רודנית משום שבדיוק כפי שלא ניתן להתנגד לרודן, כך לא ניתן להתנגד ל"שלום" – בוודאי אם חפצים להיות חלק מהחברה הנכונה. כמו במקרה של רודן, "שלום" מחייב תמיכה כוללת ומקיפה, ללא גילויי אי-הסכמה או התנגדות.

והיא מטעה משום שניתן להשתמש באותן ארבע אותיות לתאר שתי תבניות פוליטיות שונות ואף הפוכות.  מחד גיסא, המילה "שלום" יכולה לבטא מצב של "הרמוניה הדדית" (mutual harmony) בין מדינות; מאידך, היא יכולה לבטא מצב של העדר אלימות כתוצאה  מהרתעה הדדית.

תנאים שונים קובעים את היתכנות שני סוגים אלו של "שלום". במערכת פוליטית המורכבת ממדינות בעלות משטר דמוקרטי, גבולות פתוחים והחלפה חופשית של מידע ורעיונות, "שלום" מהסוג של הרמוניה הדדית בהחלט יתכן.

אולם במערכת פוליטית המורכבת ברובה ממדינות בעלות משטר דיקטטורי, כגון העולם הערבי וחלק גדול של העולם המוסלמי, הרמוניה כזו אינה מתיישבת עם שלטון בלתי-מעורער.

בתנאי "הרמוניה הדדית" שלום (כלומר העדר אלימות) הוא מצב שווי המשקל הטבעי של המערכת. במקרה של מחלוקת, תהיה נטייה חזקה למצוא פתרון מוסכם בלתי אלים המאפשר חזרת המערכת למצבה היציב.  אולם במקרה האחר, בו העדר האלימות נשמר רק בשל הרתעה מספקת, אין זה המצב.  אם ההרתעה נחלשת לא תהיה נטייה לחזור ליציבות והמערכת תדרדר לעימות לוחמני.

כדי לאפשר הצלחה בבניית שלום או בשימורו, אבחון נכון של המציאות הפוליטית הוא הכרחי. אם התנאים הקיימים מאפשרים רק "שלום של הרתעה", אימוץ מדיניות שנועדה להשיג "שלום של הרמוניה" ייכשל.  הדבר רק יגביר את סיכויי המלחמה, בכך שצד אחד עלול לבצע "מחוות" פשרניות שיפגעו בדימוי ההרתעה.

כפילות זו מתבטאת בהבחנה בין שני מבני מצבי עימות והקשרם. במקרה הראשון, סביר כי מדיניות של פשרה תהיה מועילה בקידום פתרון לעימות. במידה וצד אחד יוזם ויתור ראשוני, הצד כנגד תופס את המהלך כסימן לרצון טוב וחש כי ניתן להיענות בהצעת פשרה מצדו. באמצעות תהליך של פשרות, העימות מתכנס לפתרון מוסכם בלתי-אלים.

במקרה השני ההסתברות היא שמדיניות כזו תבשר אסון. כאשר צד לעימות מתפתה ליזום ויתור התחלתי, אך הצד שכנגד רואה בכך גילוי חולשה. במקום להוביל לוויתור הדדי, הוויתור המקורי מדרבן תביעות חוזרות לוויתורים נוספים. במקום להתכנס לפתרון מוסכם, התהליך מסתעף לעבר פרץ אלימות, או כפיית פתרון בלתי-מוסכם על אחד הצדדים.

גם צד המוכן לגמישות מרבית יגיע בשלב מסוים לקצה גבול הוויתורים. אולם כאשר הוא מגיע לאותו גבול, הוא יימצא במצב חלש בהרבה מזה בו היה טרם הוויתורים המוצעים.

למעלה מעשור התרעתי פעם אחרי פעם כי המדיניות בה נקטה ישראל מונעת ממנה להיכנס למבצע רחב-היקף כדי להכריע את אויביה. היא נרתעה בעקביות מלפעול בעימותים בהם הייתה יכולה לנצח, ובכך הסתכנה למצוא עצמה בעימות בו איננה יכולה לנצח, או יכולה לנצח רק בקושי רב ובמחיר כבד.

היה זה ווינסטון צ'רצ'יל, בכרך הראשון שחיבר אודות מלחמת העולם השנייה, שתיאר ברהיטות את הסכנה ואת התוצאות שהיא עשויה לחולל:  "אם לא תילחם כאשר ניצחונך מובטח ולא יקר מדי, אתה עלול להגיע לרגע בו אתה נאלץ להילחם כאשר כל הסיכויים נגדך והסבירות לשרוד נמוכה למדי".

במאבק המתמשך בין ישראל לשכנותיה הערביות, ניסיונות פשרה התגלו לא רק חסרי תועלת אלא אף הרסניים. למרות סדרת ויתורים מכאיבים, הסכם שלום נראה רחוק מתמיד. הנסיגות לא הביאו לוויתור נגדי מהצד הערבי אלא לתביעות חזרות ונשנות לוויתורים נוספים ומרחיקי-לכת.

בסכסוך הישראלי-ערבי יתכן רק סוג "שלום" אחד – שלום של הרתעה ולא שלום של הרמוניה. זהו שלום שוויתורים ופשרות רק מחלישים ומרחיקים. אם היהודים לא יעבירו מסר חד-משמעי לפיו כל ניסיון לפגוע בעצמאותם המדינית ובריבונותם הלאומית יביא להפעלת עוצמה מוחצת ומכריעה, הם ימצאו את עצמם קרבנות של אותה עוצמה מצד יריביהם.


ד"ר מרטין שרמן שירת כשבע שנים בתפקידים מבצעיים במערכת הביטחון. הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS), חבר בצוות המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', ומשתתף בפרויקט הניצחון הישראלי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. לא נתאושש מהטראומה אלא אם כן נכה באויב בכח, באכזריות, ללא חמלה

  2. אולי מספיק כבר עם "השלום במזרח התיכון" ???
    אין שלום אצל ערבים אין להם דבר כזה. אם אתה רוצה שקט מערבים, הם צריכים לפחד ממך. נקודה. אין דרך אחרת.

  3. א) גם היום ישראל מנצחת בקלות ולו הצבא היה בכוננות כל הטבח היה נמנע.

    ב) אנחנו לא חיים בוואקום. הוויתורים או "מחוות הרצון הטוב" שנתניהו עשה לאבו מאזן היו תחת לחץ אמריקאי. לא ניתן להתעלם מזה ולהתנהג כאילו הבחירה לחלוטין בידינו כאשר אנו תלויים בנשק אמריקאי. אי אפשר גם להעמיד פנים שלאובמה לא היתה כוונה לכפות על ישראל "הסדר" באו"ם, מהלך שנבלם כי נתניהו גייס את ממשל טראמפ הנכנס והם סידרו איום בווטו של רוסיה. אבל אי אפשר להעמיד פנים שהתוכנית האמריקאית לכפות עלינו מדינת טרור באו"ם לא התקיימה ולא יכולה לחזור ולעלות בכל ממשל שמאלני בארה"ב שלא מרוצה מהקפאון. אי אפשר להתעלם מכך ש"בת בריתנו הגדולה ביותר" נוהגת לעיתים כמדינת אוייב. ואם כך חושבת ונוהגת בת בריתנו הגדולה ביותר, מה על שאר העולם? גם אם בישראל השמאל ישתכנע סופסוף שאין פרטנר בצד השני ושכל מחוות שלום נתפסת כביטוי לחולשה שרק מעודד תוקפנות בשאר העולם עדיין מאד רחוקים מן ההבנה הזו. ואנחנו לא מצליחים אפילו לשכנע את השמאלנים שלנו.

    ג) צריך להחליף את האליטות או לפחות את הרעיונות שלהן. כל עוד האקדמיה, התקשורת והממסדים הבטחוניים שבויים ברעיון אוסלו אין לצפות מהממשלה למדיניות שונה באופן רדיקלי. אל תשכחו שאותן אליטות שמאל, אלה השולטים בתקשורת ובאקדמיה, הם גם אלה שמשדרים את הנראטיב לעם ולמערב. רק עכשיו בעוד התותחים עדיין רועמים כבר רצו עמי איילון ועוד כמה לחו"ל לכתוב שצריך להחליף את נתניהו כי מה שישראל צריכה זה פתרון שתי מדינות ונתניהו לא יכול לספק את זה. הם לא מסוגלים להתפכח. זו דת משיחיסטית. שום עובדה לא תסדוק את אמונתם שזו הדרך לשלום. צריך קודם כל שהאליטות הישראליות יהיו משוכנעות.

  4. השאלה היסודית היא מדוע ישראל והיא בלבד מוותרת והתשובה היסודית והאמיתית בעיני היא פחד פיזי פשוט מאלימות הרוב הערבי העצום העוטף אותנו המאיים על קיומנו.
    זה היה המצב השכיח בקרב היהודים לאורך 2000 שנות גלות שעשו הכל כדי לפייס את הגוי האלים ולהרגיע את צימאונו לדם יהודי.
    לדעתי יש כאן ממש הסתגלות אבולוציונית של חלק גדול מהיהודים שפיתחו את הגן ההישרדותי הזה במשך אלפי שנות גלות.
    את הפירות הבאושים של הסתגלות זו אנו מקבלים היום בצורת מצב בו רוב האליטות שלנו, לרבות הצבאיות מורכבות מאנשים שאצלם הגן הזה הוא דומיננטי וגורם לפייסנותם הקיצונית כלפי הערבים

    1. חלק גדול משכנותינו דווקא בקשר מצוין איתנו ולא יתמכו בפלסטינאים נגדנו.
      החשש הוא לא מהם אלא מאובדן ה׳חברים׳ בארה״ב ובאירופה. אבל זו תוצאה של אותה ההסתגלות שהזכרת והפירות שלה אכן באושים.

  5. מי שמפחד מעימות מקבל בחזרה עימות בתוספת השפלה. ובגלל שפחדנו מעימות קיבלנו קודם את ההשפלה הכואבת ואחכ את העימות בעצימות גבוהה

    1. אני מאשים את בג"צ ואת שופטי העליון בכל הכאוס היום במדינת ישראל, בהשחתת מוסדות השלטון, ביצירת מפלצת רקובה הפרקליטות בנפוטיזם ,בגזענות , בהפליה, בטיוח פרשת רשות המיסים ופרשת רות דוד, פרקליטת מחוז ת"א בזמן רצח רבין. בבג"צ אוהבים לראות את ישראל כנועה על הברכיים. אהרון ברק: התפאר שבפסיקותיו הוא לא נותן לצה"ל לנצח. בפסקי הדין של העליון הוקרב והופקר הדרג הלוחם ואזרחים תמימים