חשד להדלפה ביטחונית או מינוי מפוקפק? אין מה לראות כאן, נא להתקדם
לפני כעשור, חבר הכנסת הטרי דאז עמר בר לב הושעה מפעילות בוועדות המשנה של ועדת חוץ וביטחון לאחר שנחשף כי הוא חשוד לכאורה בהדלפת מידע חסוי הנוגע לתקציב הביטחון אשר נאמר בדיון סגור בכנסת, ופורסם בחדשות 12.
החשד החמור לא פגע בהמשך הקריירה של בר לב, שהגיע עד לתפקיד השר לביטחון פנים, וגם במסגרתו הצליח לעורר סערות כאשר גילה בראיון את שמו של חלל צה"ל אשר נאסר לפרסום בידי הצנזורה במשך שנים ארוכות, ובהזדמנות אחרת ציטט בכנסת מידע רגיש מתוך מסמך משטרתי סודי.
לכן כאשר נחשף השבוע כי חבר הכנסת החשוד בהדלפת חלקים מפרוטוקול דיון סודי של ועדת חוץ וביטחון הוא גלעד קריב, נראה כי מדובר בהמשך המסורת המפלגתית. על פי הדיווחים, בדיקה של קצין הכנסת בעניין העלתה כי "האדם היחיד שעיין בפרוטוקול ממנו דלף המידע, מאז הגעתו אל הוועדה לפני כחצי שנה ועד למועד הבדיקה, הוא חבר כנסת, אשר עשה זאת פעמיים, ובסמוך למועד פרסום הכתבה".
עוד דווח כי הבדיקה העלתה ש"מדובר באירוע חמור מאוד שבמסגרתו הודלף מידע בסיווג סודי לאיש תקשורת שאינו מורשה לכך. איש התקשורת נתן פומביות למידע המסווג וזאת בתקופה רגישה ביותר כשמדינת ישראל מצויה במלחמה במספר חזיתות". בהמשך פנה יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ליועמ"ש בבקשה להורות על בירור האפשרות להעמדתו לדין של ח"כ קריב.
כפי שאנו מכירים את הנפשות הפועלות, הסיכוי לכך נראה קלוש כרגע. אם היה מדובר באיש ימין המדליף מידע חסוי לתקשורת בוודאי שהייתה נוצרת סערה, ובמקרה של חשדות חמורים דומים היא הייתה מוצדקת. אלא שכאשר מדובר במחנה השני, ועל פי ניסיון העבר, רוב הסיכויים שהפרשה הביטחונית החמורה לא תפגע בהמשך דרכו הפוליטית של קריב. מי יודע, אולי היא אפילו תוביל אותו למשרת שר בכיר.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה: לחקור את גלעד קריב בחשד להדלפת חומר מדיון מסווג | פרסום ראשוןhttps://t.co/mLQNhPeXH5 | @guypch2news pic.twitter.com/jG7yXOBmUA
— החדשות – N12 (@N12News) February 13, 2024
אשת שמאל אחרת שזכתה השבוע למשרה בכירה היא יו"ר מרצ לשעבר תמר זנדברג, אשר מונתה לכהן בראש 'מכון מדיניות אקלים' באוניברסיטת בן-גוריון, למרות שאין בעברה זכר לרקע אקדמי או מחקרי כלשהו הקשור לתחום, מלבד כהונה קצרצרה כשרה להגנת הסביבה.
תחום בו לזנדברג יש דווקא ניסיון רב הוא כל מה שקשור למינויים פוליטיים. כפי שדיווח עקיבא ביגמן בערוץ 14 לפני כשנה וחצי, בתקופתה כשרה מינתה זנדברג מספר אנשי שמאל קיצוני לתפקידי מפתח ברשות הטבע והגנים, בעוד שד"ר יחיאל שבי, מומחה מקצועי ומנוסה שעבר בהצלחה את כל תהליכי האישור, קיבל בסופם הודעה על ביטול מינויו לדירקטוריון הרשות. זנדברג גם דחפה למינויו של איש מרצ לשעבר יוסי ביילין ליו"ר הרשות, מהלך שבוטל בעקבות הסערה הפוליטית שפרצה בעניין.
אבל השיא היה במינוי חצוף עוד יותר, במסגרתו מונה בן זוגה של זנדברג, אורי זכי, ליו"ר מרכז הרצל – משרה משתלמת שלא קשורה בשום דרך מקצועית לעברו כבכיר בארגון 'בצלם' או לתפקידו האחרון כיו"ר הנהלת מרצ. על פי דיווחים מאותה העת, המינוי המפוקפק נחתם ללא אישור מוסדות המפלגה, והתאפשר בין היתר בהסכמה של יאיר לפיד לבקשת זנדברג להקדים את סבב התפקידים באופן שיטיב לכאורה עם בן זוגה. גם אז, פניה ליועמ"ש בבקשה לבדוק את הליך המינוי נענתה בהתעלמות גורפת.
לכן קשה להתרגש גם הפעם מן הגילויים האחרונים אודות מעללי קריב או זנדברג. מספיק רק לדמיין את עוצמת השערורייה שהייתה פורצת במקרה ההפוך, את הכותרות ואת החקירות הזריזות, כדי להבין את עוצמת הצביעות בסיקור ובטיפול פרשיות כאלו. בממלכת האכיפה הבררנית שנקראת ישראל אין אפילו ציפייה מ"שומרי הסף" לבדוק חשדות נגד אנשי שמאל, בזמן שכל ציוץ מימין מיד נבדק. אין מה להטריח את היועמ"ש הנוכחית בזוטות כמו הדלפת מידע ביטחוני במהלך מלחמה או המשך חגיגת מינויים על חשבון כספי ציבור, ובטח שלא לקוות להשלכות אישיות על המעורבים. אין מה לראות כאן, נא להתקדם.
אם אינכם מגישים עתירות לבג"ץ על עוולות השמאל אזי זה מתפרש כהסכמה לפשעיהם, די להתבכיינות!
אי הגשת עתירות לבג״ץ רק מבטאת את אמת האמון בבג״ץ.
חבל לבזבז על זה זמן וכסף.
המהלך המעשי היחיד הוא המשך ההסברה בתקווה שנשיג מספיק מנדטים בקלפי כדי להגיע ל61 ח״כים ימנים בלי לספור את הימין החלש ואז באמת תעבור רפורמה משפטית ויהיה אפשר להתחיל לתקן פה.
*רמת האמון
אתה מתכוון
אם אינכם מגישים עתירות לבג"ץ על עוולות הבג"ץ אזי זה מתפרש כהסכמה לפשעיהם, די להתבכיינות!
או
אם אינכם מגישים עתירות לשמאל על עוולות ה שמאל אזי זה מתפרש כהסכמה לפשעיהם, די להתבכיינות!
אם אינכם מגישים בדיחות לאתר מידה על עוולות השמאל אזי ימצא מי שיכתוב בדיחות , די להתבכיינות!
לאחר שהפרקליטות הדליפה בצורה שאיננה חוקית כי החשוד לוקה בנפשו, דבר העומד בסתירה לעדויות רבות ולסיפור חייו מבלי להתייחס לפרטים המשמעותיים בפרשייה, הוסר חלק מצו איסור פרסום. הסגן שעל פי החשד התחזה לקצין מודיעין בדרגת סרן, נכנס לחמ"לים והקליט שיחות סודיות. מכתב האישום אין אדם שמגיע לרמת מיידעים אליהם הוא הגיע מבלי שיש לו אינטרס לקבל את המידע הזה. הוא הגיע אליו בתכסיסנות. הוא מקצוען, מכניס אנשים לפיקוד. מדובר בעורך דין, בן של דמות כלכלית רצינית, מתוך כתבה של איילה חסון. אלמוג כהן: אדם שמגיע עם שני טלפונים כאשר באחד יש סים ובשני אין, ואחד מפקיד והשני משאיר בבגדיו, זה לא אדם מתחזה. הטענה שלי אומרת דבר פשוט – אין מפעיל בלי מופעל, אין אדם בלי מניע. כשאני בא ושואל בכיר מאוד במערכת הביטחונית ואני אומר לו 'אתם יודעים למי הוא העביר את המידע?', הרי הוא נחקר בחקירות לא פשוטות בכלל, והוא אומר לי 'לא', זה מדליק לי את הנורות האדומות. אדם שנכנס לאן שהוא הגיע זה אדם שיודע מה הוא עושה, מניפולטור, אמיץ, חכם, מכיר מיידעים מהעבר שפתחו לו דלתות. אל תדברו איתי על שטויות של ימין ושמאל, תתבגרו". מספר שאלות:
1. האם כל אחד יכול להיכנס לחמ"ל סודי
2. אם המתחזה היה מימין, היו ערוצי התבהלה שותקים ולא מבקשים אסור צו פרסום
3. האם סביר להניח שמהמפקד הבכיר שהרשה למתחזה להיכנס הכיר אותו
4. האם המתחזה הורשה להיכנס למקומות מסווגים במסגרת המרד נגד הרפורמה
אילה חסון: אסיר ששהה עם החשוד בריגול חמור שאל חבר לתא "כמה שנים מקבלים על בגידה. אסיר ששהה בתא עם החשוד בריגול חמור מספר שהוא היה נראה בריא בנפשו, והתנהג בסדר לחלוטין. לדבריו הוא שאל אותו כמה שנים אפשר לקבל על בגידה. בנוסף הוא התגאה בכך שהוא עורך דין ושהוא בא ממשפחה מקושרת. הוא ציין במיוחד את הדודה שלו שהיא אישה חזקה. הוא גם סיפר שהוא גם מתח ביקורת חזקה על העובדה שישראל היא כובשת בעזה.
אפשר גם להוסיף את רונן צור (עוד אנטי-ימני ותיק) שהודה בלי שמץ של בושה שיש לו מדליפים בקבינט ובצמרת הבטחונית ולא זומן אפילו לחקירה.
אין לנו שמרי סף – יש לנו שומרים על השמאל
לכל פעולה, תגובה הזהה לה בגודלה והפוכה בכיוונה.
אמנם זהו אחד מחוקי היסוד במכניקה הקלאסית, מתברר שגלויו של ניוטון, רלוונטי גם לסוציולוגיה/פסיכולוגיה אנושיים.
בשנות ה-40 של המאה הקודמת (ב-1947 ליתר דיוק), פרסם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, את הצו הנשיאותי 9835, שהורה על הפעלת תוכנית לביצוע ביקורת בקרב עובדי הממשל הפדרלי, לבדיקת נאמנותם. עובד ממשל היה צפוי לפיטורים אם היה יסוד סביר להאמין, שאינו נאמן לממשלת ארצות הברית. טרומן, איש המפלגה הדמוקרטית, הונע כנראה לפרסום הצו, בשל ניצחונם הסוחף של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס שהתקיימו ב-1946 וחש צורך לתת מענה לביקורת הגוברת מצד גורמים שמרנים ואנטי-קומוניסטים.
כאשר ב-1953, נבחר דווייט אייזנהאואר לנשיאות ארה"ב, חוזקו מבחני הנאמנות ומאידך, צומצמו אפשרויות הערעור של עובדים מפוטרים.
בשנה שלאחר מכן נשלל הסיווג הביטחוני של רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של פרויקט מנהטן (!) ובאותו זמן יועץ לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית. סיווגו של אופנהיימר נקבע ל"סודי ביותר" ב-1947, אך נשלל לאחר שימוע שנמשך ארבעה שבועות באקלים הפוליטי הקשה של 1954.
מבחני ביקורת נאמנות דומים נערכו בגופי שלטון רבים אחרים, בממשלי המדינות ובשלטון המקומי. גם גופים עסקיים פרטיים ערכו מבחנים כאלה. ההערכה היא שעד 1958, בערך כל עובד חמישי בארצות הברית נדרש לעבור בחינת נאמנות מסוג כלשהו. אדם שאיבד את משרתו עקב תוצאות לא טובות בהערכה כזו מצא עצמו במצב בעייתי מאוד וסיכוייו למצוא עבודה אחרת היו נמוכים.
למעשה, היה זה ראש ה-FBI בשנים ההן, ג'יי אדגר הובר, אשר היה המנוע מאחורי תוכנית הנאמנות והביטחון של הנשיא טרומן. בדיקות הרקע (לעיל) של עובדי הממשלה למשל, בוצעו למעשה בידי סוכני ה-FBI.
החשש מפני הקומוניזם, שחשו הובר ורבים בממסד הפוליטי והבטחוני של ארה"ב (אנחנו מתרכזים כאמור, בהובר), וההתייחסות השמרנית פוליטית לעדויות שנגבו על ידי סוכני ה-FBI, הביאה לפיטוריהם של אלפי עובדי ממשלה. הובר עמד על כך שזהותם של המודיעים (שמסרו ידיעות על מי שנחשדו בקומוניזם) תישמר בסוד ומסיבה זו רוב הנחקרים לא היו יכולים לחקור את מאשימיהם בחקירה נגדית ואף לא ידעו את זהותם. יתרה מכך, במקרים רבים לא נאמר להם כלל במה הם מואשמים במדויק.
כפי שכבר הבנתם, אני מדבר על תקופה בהיסטוריה של ארה"ב, אותה נהוג לכנות "מקארתיזם". אך כפי שאתם מתחילים לראות, היה אולי נכון יותר לכנותה "הובריזם".
בדיקות הנאמנות, הלכו וגדלו בתחילת שנות ה-50. השימועים שנערכו לעובדי הממשלה כדי לבחון את נאמנותם היו אמורים להיות חסויים, אך הובר הדליף מהם לוועדות הקונגרס. מ-1951 עד 1955 ניהל ה-FBI "תוכנית אחריות", ובמסגרתה הופצו דיווחים אנונימיים מתיקי הארגון, על השתייכות של מורים, עורכי דין ובעלי מקצועות אחרים לארגונים קומוניסטיים. עובדים רבים שהוצגו נגדם האשמות בדרך זו (שנקראו "מזכרים עיוורים"), פוטרו מיד וללא הליכים נוספים.
הדרכים, בהם השיג FBI את ה"ראיות" להליכים לעיל, היו ה"פגסוס" של הימים ההן (ד"ש לעו"ד עמית מררי): ה-FBI השיג ראיות לכאורה נגד חשודים גם בדרכים לא חוקיות, שכללו פריצה, פתיחת דואר והאזנות סתר (ללא אישור כנדרש בחוק האמריקאי, כמובן)!!! כך למשל, אחת המטרות המועדפות על הובר הייתה אגודת עורכי הדין הלאומית, אשר אנשיה היו בין הבודדים אשר הגנו (סנגור במשפט) על החשודים לעיל. משרדי הארגון, נפרצו לפחות 14 פעמים בין 1947 ל-1951. המידע שהושג בפריצות אלה הועבר לפרקליטי התביעה, כדי שיידעו על אסטרטגיית ההגנה המתוכננת על ידי עורכי הדין של החשודים.
בין שער מעלליו, נהג FBI גם להחדיר סוכנים, לתוך ארגונים אותם סימן כמטרה ולמען הסר ספק, אין כוונתי לקוזה נוסטרה הסיציליאנית בימים ההן. לדוגמא, באמצע שנות ה-50 (דעיכת המקרתיזם ולקראת נאומו של חרושצ'וב ב-1956, בו חשף את הזוועות ברוסיה הקומוניסטית של סטלין, לשם ההגינות ההיסטורית) המפלגה הקומוניסטית כמעט וחדלה להתקיים: מספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות ה-50 לכ-5,000 איש בלבד, כאשר כ-1,500 מתוכם היו סוכני FBI.
אפילו שבית המשפט העליון בארה"ב, פסק מספר פעמים כנגד הפגסוסים של ג'יי אדגר הובר, אלילי המשפט לא הזיזו לאף דמוקרט דגול ב-FBI. בפועל, הובר החל בתוכנית סודית, שקיבלה את שם הקוד COINTELPRO ובמסגרתה הושתלו מסמכים מזויפים שיצרו רושם כאילו איש מפתח בארגון הנחקר הוא מודיע של ה-FBI. לאחר מכן, הופצו שמועות באמצעות מכתבים אנונימיים, הודלף מידע מוטה לעיתונות, הוזמנו חקירות של רשות המיסים בארצות הברית (IRS) ועוד אי אילו "בדיקות". התוכנית המשיכה לפעול עד 1971!
וכאן אנחנו מגיעים אל ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities) ופועלו של הסנאטור ג'וזף מקארתי.
לשיא תהילתה, הגיעה הוועדה כאשר חקרה את תעשיית הסרטים של הוליווד (ד"ש לדיקטטורי המיקרופון, כדוגמת פוליטרוקי החמאס מ"ארץ הנהדרת" של הלוחם הנועז (הנחית מסוקים על מאדים עם רימוני עשן), מולי שגב). החל מאוקטובר 1947 החלה הוועדה לזמן להופעה בפניה תסריטאים, במאיים, מנהלים ובעלי תפקידים אחרים בתחום, כדי שיעידו על השתייכותם למפלגה הקומוניסטית, על קשריהם עם חברים אחרים במפלגה או על תמיכתם בעקרונות הקומוניזם. אחת השאלות בשימועים אלה התפרסמה כ"שאלת 64": "האם אתה כיום, או היית פעם, חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית"? כאן אגב, אנחנו פוגשים את "עשיריית הוליווד", אשר התפרסמו כאשר סירבו לענות על שאלות הוועדה מפאת התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית המתיר להם לדעתם, לא לענות על שאלות הוועדה. הוועדה מצידה, לא קיבלה את עמדתם והם נידונו לעונשי מאסר על בזיון הקונגרס.
ב-24 בנובמבר 1947 אישר בית הנבחרים זימון ל"עשיריית הוליווד" לשימוע לקראת האשמתם בביזיון הקונגרס. יום לאחר מכן הודיע אריק ג'ונסטון, נשיא איחוד הקולנוע של ארצות הברית (Motion Picture Association of America, הנודע), כי חברי "עשיריית הוליווד" יפוטרו (!!!) וכי האולפנים ”לא יעסיקו במודע קומוניסט או חבר של כל מפלגה או קבוצה המצדדת בהפלת ממשלת ארצות הברית…” !!!
זהו תחילתה של הרשימה השחורה של הוליווד. עם זאת, למרות העובדה שמאות פוטרו או נמנעה מהם עבודה בהוליווד, האולפנים לא הודו במשך שנים ארוכות, שקיימת רשימה שחורה כזו.
בשלב זה הפכו מבחני נאמנות וחקירות אנטי-קומוניסטיות לצורך גדל והולך בתחומים שונים, בהם רצו המעסיקים להוכיח שעובדיהם נקיים מחשד. חברות שחששו שעסקיהן רגישים מדי או חוששים לדעת הקהל (כמו תעשיית הבידור בהוליווד), עשו שימוש בחקירות אלה. החקירות החלו להתבצע על ידי גופים פרטיים! גופים אלה, שנשכרו על ידי החברות הגדולות, חקרו מועמדים לעבודה על דעותיהם הפוליטיות והשתייכותם לארגונים שונים. בחקירות של גופים מעין אלה לא הייתה לנחקר זכות לנוכחות של עורך דין מטעמו ולעיתים התבקש הנחקר להגיב להאשמות מבלי שניתנה לו הזכות לחקור בעצמו את המאשים. ארגונים אלה גיבשו רשימות של ארגונים, פרסומים, אסיפות, ארגוני צדקה וכדומה שהיו קשורים או בעלי דעה בשמאל המפה הפוליטית, ובצידם רשימות של אנשים שהיו או נחשדו כקומוניסטים. פורסמו ספרים ועיתונים שעקבו אחרי ארגונים ויחידים קומוניסטים או נוטים לשמאל.
קצרה היריעה כאן, לסקירה מלאה של פשעי המקארתיזם. למרות שגילויים רבים, כמו מסמכי וינונה (אשר בפועל נחשפו, רק בשנת 1995), מוכיחים מעל כל צל ספק, כי המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, אכן נשלטה ישירות ע"י מוסקבה ואכן שימשה כר פורה לפעולות ריגול, הנדסת תודעה וחבלה – רבים מקורבנות המקארתיזם, היו אנשים רגילים מהשורה ולא איזה סוכני על של ה-KGB, אשר פשוט נדרסו ע" מכונה אימתנית, אשר לא היה להם שום סיכוי מולה.
עכשיו, אתה בוודאי שואלים את עצמכם, מהו הקשר בין מה שרשמתי למאמר זה? עם כל הכבוד להיסטוריה של המאה הקודמת, המאמר לו אני מגיב, עוסק במערכת כפולה של חוקים וציניות קיצונית של אנשי האכיפה (רציתי לכתוב, "מערכות האכיפה" אך הייתי רוצה להפנות את הזרקור לאנשים במשרדים אלה – לא לשלט התלוי בכניסה לבניינים), אשר בצביעות רבה מאוד (וזה עוד נוסח עדין), מרשים לעצמם מהמקפצה, את מה שבסבר ישבן דמוקרטי, הם "אוכפים", על בעלי הדיעה הלא נכונה.
אבל הקשר ברור: פעמים רבות, בפורומים רבים בפרסומים מסוג זה, נשמעת דיעה תבוסתנית, נוסח "להם מותר" ו"אלה אנשים אחרים" של הסופר הגאון, חסר תעודת הבגרות.
אז בחרתי להצביע על הוכחה היסטורית, של מערכת דורסנית לא פחות (בארה"ב, עד התפוגגות המקארתיזם, למעט יוצאי דופן בודדים – 3 רשויות השלטון, ישרו קו עם מגמה זו), אשר בעצם במו ידיה, בנתה את קבורתה וזה עוד נוסח עדין, ל-מה שאירע. המינוח "מקארתיזם" היום, הנו שם גנאי לרדיפה פוליטית ע"י מערכת אימתנית, חסרת גבולות ומעצורים (כן, כן, גם אלה שכל תוכי סמולני למד לצטט בשיעורי "איך לנצח את ישראל, באמצעות האשמות "אזרחות").
לדוגמא, הרשימה השחורה של תעשיית הקולנוע כללה יותר מ-300 שחקנים, תסריטאים, במאים ועובדים אחרים. הרשימה השחורה אמנם לא הייתה רשמית, אך אלו שהופיעו בה, לא היו יכולים לעבוד בתחום בארצות הברית! בכל תעשיית הבידור התקיימו רשימות שחורות וכך גם באוניברסיטאות, בבתי ספר בכל רמות הגיל, בתחום המשפטים ובתחומים רבים נוספים. אפילו בנמלי הים, איבדו רבים את משרותיהם: תוכנית לביטחון בנמלים שיזם משמר החופים של ארצות הברית זמן קצר לאחר תחילת מלחמת קוריאה (במטרת למנוע חדירה של סוכנים זרים דרך הים), דרשה שכל עובד שהטעין או פרק סחורה מאונייה אמריקאית או עבד על סיפונה – שיעבור שימוע לבדיקת נאמנותו. השימוע נדרש מכל עובד בכל אונייה, ללא קשר למטען שנשאה או ליעדה. גם בסדרת שימועים אלה, הוסתרה זהות המאשימים ולחשודים לא הייתה דרך לחקור אותם ולעיתים, אף לא לדעת את תוכן עדותם (התוכי הסמולני שלידכם, כבר התחיל לצווח "דמוקרטיה דמוקרטיה דמוקרטיה"?). כ-3,000 ספנים וסוורים איבדו את עבודתם בשל תוכנית זו.
אך המטוטלת כאמור, נעה ל-2 הצדדים. כך, ב-1960, החליטו רבים בתעשיית הקולנוע בהוליווד להפסיק את השימוש ברשימות שחורות: דלטון טרמבו, שהיה אחד מהבולטים ב"עשיריית הוליווד" והוחרם למעשה במהלך שנות החמישים ותרומותיו לסרטים, הופיעו ברשימת הקרדיטים בשם בדוי. ב-1960 השתנה היחס אליו ושמו האמיתי הופיע ברשימת הקרדיטים של סרטים שכתב, "אקסודוס" ו"ספרטקוס".
ב-4 במאי 1970, אירע מה שידוע כ"הטבח בקנט סטייט" באוניברסיטת קנט סטייט, אשר במדינת אוהיו בארה"ב. אירוע, אשר במהלכו ירו חיילי המשמר הלאומי, ירי חי בסטודנטים שסירבו להתפנות (אציין שדיעות חלוקות ועדויות מהאירוע הן דו ו-רב משמעויות) במסגרת הפגנה כנגד השתתפות ארה"ב במלחמת וויטנאם (בפלישה לקמבודיה, ליתר דיוק למקרה זה). רצח (הנפגעים לא היו חמושים ולפחות חלקם, כלל לא השתתפו בהפגנה אלא פשוט עברו בין בנייני הקמפוס, בדרכם אל השיעור הבא) של 4 סטודנטים, היה אחד האירועים המכוננים של תנועת ההתנגדות למלחמה בווינטנאם. תנועת התנגדות, אשר ללא כל ספק (וודאי בעיני רוב קוראי אתר זה), היית בין הניצנים לתנועות הסמול של היום.
ההישג האקדמי המקסימלי, אליו הגיעה תמר זנדברג, היה דוקטורנטית לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. לומר שמינויה לתפקיד בכיר, במוסד שפקולטת האב שלו הינה גיאופיזיקה (זנדברג מעולם לא למדה לתואר במדעים מדויקים, שלא נדבר על תואר מתקדם במקצועות ה-STEM) באוניברסיטה מרכזית בישראל – מריח עוד יותר גרוע, ממינויו של אורי זכי.
המטוטלת נעה ל-2 הכיוונים. לכל פעולה, תגובה הזהה לה בגודלה והפוכה בכיוונה. אך ניכר שאלה היום, אשר overplaying their hand, לא מכירים הסטוריה. זה מה שקורה, כאשר מחליפים מקצוע חשוב כמו היסטוריה, במדעי דשא כמו "אינטרסרקולציה מודרנית של מגדר פלורליסטי אינפיניטסימלי דמוקרטי". ההיסטוריה מוכיחה, שגם אבירי הפגסוס (שוב, ד"ש לעו"ד עמית מררי) ימצאו את עצמם על ספסל הנאשמים. אך כיוון שהחוק השלישי של ניוטון, מחייב תגובה בעוצמה זהה – ט*פשי הסמול, המחייכים היום מעל המקפצה, לא מבינים מה הם מעוללים.
יקח עוד שנה, אולי עוד שנתיים, אולי עוד 15 שנים – והסעיינים של היום, המשתיקים והמגחיכים, ה"חוקרים" וה"מוציאים לפעול", ימצאו את עצמם במחילותיו של סינואר. שם מקומם. אני רושם זאת, כיוון שהיום, מאמרים כמו זה, נראים כמו "מה כבר תעשו לנו?" אך דווקא להיפך – מעוד חשיפה ועוד חשיפה ועוד חשיפה ועוד חשיפה, של התנהלות רוצחי הישראלים אחרי פרסמים מאוסלו, נבנית התגובה אשר נוכלי הסמול מנסים למנוע. וגם אם תחילה, כל פרסום כזה נראה קטן, לא חשוב ובעיקר, לא משפיע – סופם של רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, יהיה זהה לכל דיקטטור שקדם להם.
וכמו כל דיקטטור, הם בונים זאת במו ידיהם. אבל כמו כל אהבל, אשר חשב שכוח, להבדיל משכנוע – הנו לנצח – הט*פשים האלה לא מבינים, שהם בונים את סופם.
לא מקנא במי שיהיה היועמ״ש הימני הראשון.
יום אלרי כניסתו לתפקיד, הימין יגיש לו אלף תלונות שלא נחקרו או נחקרו באופן חפיפניקי. ואז תהיה לו הבחירה בין לאכזב את הימין ללהפוך את עצמו למטרה מס׳ 1 של שנאת השמאל.
הכל נובע מחוסר משילות של הימין כיוון שכל הצמרת בפרקליטות, היועמש, המישטרה והצבא מאויישת ע"י אנשי שמאל – הדיפסטייט הידוע. הכל כמובן בעידוד תקשורת המיינסטרים השמאלנית שהיא הנדבך המשלים ופעמים רבות היוזם של כל מהלכי המרד בשילטון הנבחר. בלי להחליף צמרת זו באנשי ימין נאמנים נמשיך לסבול את כל התופעות המתוארות בכתבה ועוד רבות אחרות
מי סוחט את השב"כ ומה המשותף לאסור פרסום של פרשת המתחזה לכאורה מטעם השמאל עם הדודה המפורסמת, טענת טלי על פגישה לא תמימה בין ראש המוסד ושקמה, תאונה שבה נשרף התיק של רות דוד והמשך ביטול האשמות שלה. שב"כ ללא גבולות בשרות השמאל הקיצוני. רות דוד הייתה פרקליטות מחוז ת"א בזמן רצח רבין. אחרי רצח רבין, הרבה קבלו כוח ויכולים לשנות סדרי ממשל, לבטל תיקים, לתפור תיקים להקים מחלקה מיוחדת נגד מתיישבים …