במקום לדבר על איראן, החמאס, ואיומים אמיתיים לביטחון העולם, וועידת מינכן העדיפה שוב את המוסר הכפול ותקפה את ישראל
מזה שנים שוועידת הביטחון של מינכן מהווה במה לקידום מדיניות אנטי-ישראלית. המגמה הזו רק התחזקה עם מינויו של כריסטוף הויסגן, לשעבר יועצה המדיני של אנגלה מרקל ומאוחר יותר שגריר גרמניה באו"ם. הויסגן הוא נציג נאמן של האנטי-ישראליות הנפוצה בממסד הגרמני ובשירות החוץ של האיחוד האירופי, שם כיהן כיועץ של שר החוץ לשעבר, חאבייר סולנה, הזכור לרעה בירושלים.
הויסגן, חבר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית השמרנית, הזיק במודע ובשיטתיות ליחסי גרמניה-ישראל וניצל את כהונתו באו"ם כדי לפגוע במעמדה של ישראל, בין היתר באמצעות השוואה מופרכת ומופרעת בינה לצפון-קוריאה. בוועידת מינכן האחרונה, אגב, השווה הויסגן בעקיפין בין פעולות צה"ל בעזה לרצח העם שבוצע ברואנדה, השוואה לא פחות חסרת בסיס וחולנית.
כזכור, רצח עם היא האשמה נפוצה מאוד כלפי ישראל בפי שונאיה, המנסים להפליל אותה במסגרות משפטיות בינלאומיות ובעיני דעת הקהל העולמית כמפרת החוק הבינלאומי ומבצעת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. לו גרמניה הייתה ידידת אמת של ישראל, הויסגן היה נעלם מקדמת הזירה הבינלאומית. אבל, הויסגן רק זכה לקידום והופקדה בידו האחריות לניהול ועידת הביטחון, אירוע בינלאומי בעל חשיבות רבה, המהווה למעשה כלי לקידום מדיניות החוץ הגרמנית.
מפגן המוסר הכפול
אחרי שנים בהן נדחקו ישראל והעימות האסלאמי-ישראלי לשולי הדיונים בוועידת מינכן, הם הוזנקו למרכז סדר היום בוועידה שנערכה בסוף השבוע האחרון, סביבתו של פוטין דאגה להבטיח שסדר העדיפויות הנכון יישאר על כנו. לולא מותו של מנהיג האופוזיציה הרוסית, אלכסיי נבלני, שעליו נודע באופן לא מקרי ערב פתיחת הועידה, ייתכן שמלחמת ישראל בחמאס הייתה זוכה לתשומת לב רבה יותר ממלחמת רוסיה-אוקראינה.
עדיין, הדיונים הרשמיים והלא-רשמיים בוועידת מינכן יצרו הקשר תמוה ביותר בין שתי המלחמות. השאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב בקרב באי הועידה הייתה: מדוע המערב נוקט גישה של מוסר כפול כלפי מלחמת רוסיה באוקראינה וכלפי מלחמת ישראל בעזה?
מדוע, תהו השואלים, המערב ניצב ברובו ללא הסתייגות לצדה של אוקראינה, תומך בה צבאית וכלכלית ומטיל משטר עיצומים כבד ביותר על רוסיה בעודו מעניק גיבוי למהלכיה הצבאיים של ישראל ברצועת עזה, הגובים מהפלסטינים מחיר גבוה ביותר? השאלה הזו הופנתה בדרכים שונות לנציגיהן הבכירים של המדינות התומכות בישראל – בעיקר ארה"ב וגרמניה, במטרה לייצר חזות של "לחץ ציבורי" אינטנסיבי, שידחק את תומכיה של ישראל לפינה ויחייב אותם למחשבה מחודשת על שינוי מדיניות כלפי ישראל.
מדובר כאן בחלק מקמפיין מאורגן היטב, שנמשך כבר שנים, ושתכליתו להביא את המערב – וארה"ב בראשו, להטיל עיצומים שונים על ישראל – מדיניים, כלכליים, מסחריים וצבאיים, כדי לכפות על ישראל ויתורים מדיניים מרחיקי לכת ובמקרה קיצון להביא לקריסתה של ישראל והיעלמותה.
מאז תחילת העימות הצבאי בטבח ה-7 באוקטובר, מרוכז קמפיין זה בלחצים על הפסקת אספקת הנשק לישראל. נראה, שדיונים בארה"ב על הגבלות שיוטלו על צה"ל בשימוש בנשק אמריקאי בלחימה שעלולה לפגוע באוכלוסייה אזרחית הם פירות ראשונים של קמפיין זה.
חמאס ורוסיה, אותן שיטות
הטענות בדבר מוסר כפול של המערב והקהילה הבינלאומית ביחס לרוסיה ולישראל נועדו גם להכין את הקרקע ליצירת משוואה תעמולתית בין שתי המלחמות ולהציג את ישראל כצד התוקפני, מחרחר המלחמה, הכובש והמפר את החוק הבינלאומי גם במישור ההומניטרי. המשוואה הזו מחוסרת כל אחיזה במציאות: רוסיה היא זו שפתחה במלחמה בעוד שישראל הגיבה על תקיפה צבאית ברברית של החמאס נגדה בשטחה.
רוסיה תקפה מדינה שכנה במטרה מוצהרת לפגוע בריבונותה של זו בניגוד לחוק הבינלאומי. ישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית בהתאם לחוק הבינלאומי. מעבר לכך, ברצועת עזה לא קיימת מדינה ריבונית, אלא מדובר בשטח עליו שולט ארגון טרור.
בעוד שרוסיה אינה בוחלת בתקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית, ישראל עושה ככל שביכולתה למנוע ולצמצם פגיעה באוכלוסייה אזרחית. מי שגורם לרוב הפגיעות באזרחים ברצועת עזה הוא ארגון החמאס, על ידי שימוש באזרחים ומתקנים אזרחיים כמגן אנושי ומוקדי פעילות טרור.
מכאן, שעצם הטענה בדבר מוסר כפול ביחס לשתי המלחמות מהווה בפני עצמה גישה של מוסר כפול: הצד התוקף בעימות בו מעורבת ישראל מוצג באופן שקרי כקורבן. ביקורת הוגנת בעניין מוסר כפול הייתה מציבה את החמאס לצד רוסיה, כיאה וכנדרש, בין היתר מאחר שהחמאס זוכה לתמיכה רוסית מלאה ופומבית.
אך וועידת מינכן, שהפכה ממזמן לכנס של "מתקני עולם" פסאודו-ליברלים ופרוגרסיבים מהמערב שמה לה תחת הנהגתו של הויסגן למטרה לקדם בפועל את רעיון "פתרון שתי המדינות". בבחינת "במינכן ייסדנו את המדינה הפלסטינית".
מי המכשול לשלום?
לצורך זה, נכפה עיוות המציאות כך שהיא תתאים לנרטיב האומללות, המסכנות והקורבנות הפלסטיני העומד ביסוד הדרישה למימוש "זכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני להגדרה עצמית". לא מעט דוברים הדגישו דווקא את "אופייה הקיצוני" של ממשלת ישראל הנוכחית, ובחרו לטעון שהחמאס אינו נציג לגיטימי של הפלסטינים. הטענה השקרית הזו נועדה גם היא לשרת את נרטיב הקורבנות הפלסטיני במקום להציג את הפלסטינים ותומכיהם כפי שהם באמת: המכשול האמיתי לשלום.
העצמת סוגיית "אלימות המתנחלים" ודבריו של מזכיר המדינה האמריקני, בלינקן, על "דה-הומניזציה" הדדית מציגות את הפלסטינים כצד החלש והנפגע בעימות במקום להציגו כפי שהוא: הצד השונא והמסית, הדוגל באידיאולוגיית השמדה גזענית-דתית.
פועל יוצא של גישה מערבית פרוגרסיבית מעוותת זו הוא לא הענשתו של הצד התוקפן, אלא הפיכת הנתקף לתוקף, כדי שניתן יהיה להעניק לצד התוקפן פרס: מדינה משלו.
הפיל האיראני שבחדר
ללא ספק הפעלול המרשים ביותר של יצירת מציאות חלופית בuועידה היה הצלחת המארגנים להעלים באופן מוחלט מסדר היום את התוקפן הראשי במזה"ת: איראן. ההתמקדות בענייני המזה"ת צמצמה את עצמה שוב, כמעט כרגיל יש לומר, לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, תוך התעלמות מהמימד האזורי הגדול יותר של עימות עם איראן, גרורותיה ושלוחותיה – בלבנון, בתימן, בעיראק ובסוריה. גם כאן באה לידי ביטוי הצביעות האנטי-ישראלית המסורתית של הקהילייה הבינלאומית, המשחקת לידי הפלסטינים.
במקום למצות את הדין עם האחראים בטהראן ולגבות מהם את מלוא המחיר על מאמציהם לערעור היציבות במזה"ת, המדיניות הפייסנית כלפי איראן נמשכת, וישראל היא הנדרשת לשלם מחיר. יש להוסיף לכך גם את הכבוד לו זכו בוועידה ראשי המשטר הקטארי תומך הטרור, גם מצד משתתפים ישראלים. גם כאן, גישת המוסר הכפול של המערב הפרוגרסיבי זועקת לשמיים. ליתר דיוק: הצביעות האחידה כלפי ישראל. ולסיבת קיומה של זו יש רק הסבר אחד: אנטישמיות.
איראן נמצאת ככל הנראה,
במרחק של שנים ספורות / אולי אף חודשים (לא 3, נניח יותר בכיוון של 10-15 חודשים), מהיכולת להרכיב ראש קרב גרעיני.
בשנת 2010, צוללת צפון קוריאנית, ירתה טורפדו והטביעה ספינת מלחמה דרום קוריאנית. 46 מאנשי צוותה של הקורבטה "צ'אונן" הדרום קוריאנית, נהרגו בתקיפה זו / שקעו למצולות. אירוע נורא ואיום (כל מוות הוא טרגדיה עצומה).
צפון קוריאה, מכחישה כמובן, כל חלק במעשה ושותפתיה למדינות הציר (אתם לא יודעים, זהו אכן השם לגרמניה הנאצית וגרורותיה, ממלחה"ע ה-2) – רוסיה של פוטלר וסין של הקצב שי – שרות אותו שיר בדיוק.
אך השאלה הנשאלת היא: מדוע בתגובה לרצח חייליה, אקט מלחמה לכל דבר ועניין בחוק בינלאומי, לא דרום קוריאה ולא ארה"ב, לא הגיבו בתגובה הצבאית המתבקשת?
עכשיו, אתם וודאי כבר מבינים את התשובה: מדינתו של התליין קים ג'ונג און, חמושה בנשק גרעיני.
בשנת 2001, צפה התליין קים ג'ונג-און בארה"ב, פולשת לאפגניסטן (אחרי שזו סירבה להסגיר את בן לאדן). בשנת 1999, הוא צפה בכוחות האוויר של נאט"ו (בפועל ארה"ב) מפציצים ללא רחם את צבא יוגוסלביה בקוסובו, **ללא** אישור מועצת הבטחון (אני אישית מסכים עם נימוקי ארה"ב, במיוחד לאור עובדה, שהיו אלה דווקא רוסיה וסין – אשר הטילו וטו על הבקשה המקורית של ארה"ב לעצור את רצח העם בקוסובו). בדרך היו גם ניסיונותיה אל ארה"ב לפזר דמוקרטיה, בעוד אי אילו מדינות בעולם, כמו עיראק.
בקיצור, די קל להבין כיצד משטרו של התליין קים ג'ונג און, הבין שעל מנת לשרוד בשלמותו (לא במערות טורה בורה, נקודה חשובה) בעולם דמוקרטי (תרתי משמע), הוא חייב חימוש גרעיני ויכולת להביא חימוש זה, לכל נקודה בעולם שירצה.
שאיפותיה הגרעיניות של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (שמתם לב, שכל הדיקטטורים קוראים לעצמם "דמוקרטיה"?), הולכות אחורה עוד לתחילתה של המלחמה הקרה אך הזינוק האמיתי, קרה בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת ותחילת שנות ה-2000. את הניסוי הראשון, במתקן נפץ גרעיני, ערך משטרו של התליין קים ג'ונג-און, בשנת 2006.
מאז, רמת שגעונו של "האיש השמן עם הטילים" כפי שכינה אותו טראמפ, רק הלך וגדל. טיבוע הקורבטה "צ'אונן", היא רק חלק קטן מהזוועות שהמשטר הצפון קוריאני מעולל. קים ג'ונג און, עוקף כנראה אפילו קצבים מתחרים אחרים – כמו שי ג'ינפינג או עלי ח'אמנאי. כנראה, כי האנושות מכירה יותר טוב, מה קורה בצידו האפל של הריח, מאשר בצידה האפל של ה"דמוקרטיה" של קים ג'ונג און.
אגב, את הידע המדעי, קיבלו הצפון קוריאנים, מדמוקרטיה אחרת – של עבד אל-קדיר ח'אן, הידוע בכינויו "אבי תוכנית הגרעין של פקיסטן". עולם קטן כזה, של אבירי זכויות הדם.
עכשיו, אתם וודאי שואלים את עצמכם: עם כל הכבוד לתוכנית הגרעין של התליין הצפון קוריאני, מה הקשר בינה לבין מאמר העוסק בקבעונה של וועידת הביטחון של מינכן, בישראל?
אז הקשר פשוט מאוד. אם כי על מנת להבינו, צריך לגעת בשני שלבים:
ראשית, טהרן כפי שציינתי, נמצאת כנראה קרוב או בישורת האחרונה, לקראת ייצורה של מטריית ההגנה הגרעינית. אשר כפי שראינו, מצליחה להגן אפילו על משטרים חשוכים ביותר. הסיבה היחידה כנראה, מדוע ארה"ב לא יצאה עד עכשיו למבצע צבאי, לשם הבאת הדמוקרטיה אל צפון קוריאה, אלה כנראה טילי האסונג הצפון קוריאניים.
עכשיו, לטהראן כפי שכתבתי, טרם יש מטרייה גרעינית שכזו. מה שזה אומר, זה בעוד האייתולות מלקטים מספיק פלוטוניום ע"מ ליצור ראש נפץ קרבי – הגיוני יהיה להיות שקטים יותר מעכברים ונמוכים יותר מים המלח. השלב האחרון בכל תוכנית, הוא תמיד מהפגיעים ביותר.
אתה מתפזר על פני שטחים רבים, הכי הרבה אנשים מאי פעם, משתתפים ב-להוציא לפועל את תוכניותיך. כל אלה, מגדילים את משטח התקיפה הזמין ליריבים פוטנציאליים. כל פגיעה חומרית, יכולה עכשיו לעצור את הפרויקט או להחזיר אותו שנים אחורה. מה שהחבאת באלפי מערות עד עתה, אתה פתאום צריך לרכז במקום אחד – הזדמנות נהדרת לתקיפה אחת, שמחזירה אותך לנקודת האפס. אני מניח שההיגיון ברור.
מה שמביא אותנו למסקנה החשובה הראשונה – תחשבו לרגע *** *** כמה *** *** המערב חלש, אם במקום זאת, הגו האייתולות את שואת 7.10.2023!
כמה המערב חלש, כאשר האייתולות הגו גם את ברד התוקפנות הבלתי פוסקת של נסראללה! וזה עוד טרם דיברנו על הגמלים החות'ים מצנעא, אשר – אם כל הבעיות הקודמות היו "כאב ראש" ישראלי בעיקר. אז הגמלים מצנעא חמושים בטילי שיוט שלא קונים ב"טויס אר אס", משבשים את נתיבי האספקה והספנות, לכל מדינות העולם!!!
מבינים *** *** עד כמה *** *** המערב חלש?
לא רק שהאייתולות לא שקטים יותר מים המלח – הם מובילים לתוקפנות ולאסון, שלא היה כמוהו מאז ימי השואה! כמה ארמיות של צבא ארה"ב מבקרות בחנות לשטיחים פרסיים ולא רק שתוכנית הגרעין האיראנית חוזרת לתקופת האבן. האייתולות יגידו תודה, אם הם לא סיימו כמו סאדם חוסיין. תעצרו וחשבו רגע, על הפרדוקס הזה. זה עד כמה שהמערב חלש.
הדבר השני שאנו צריכים לגעת בו, זו הסיבה לכך.
היסטוריה של בריה"מ מלמדת אותנו, שבשלהי אימפריית הרשע ההיא, הבדיחה הנפוצה היית שתפקידה ההיסטוריה של בריה"מ והחברה הסובייטית, היו – להראות לעולם, מה *** לא *** לעשות.
ואם אנחנו נרד לשורש השיטה הסובייטית, נמצא במרכזה כמובן את וירוס המרקסיזם/קומוניזם. למעשה, בדיוק על כך דיברו לפי מחקר היסטורי, המערכונים הסאטיריים בתקופה ההיא – שאת כל ה"גורמים" שגרמו לכשלונה של כלכלת בריה"מ, הם מצניחים באחת המדינות הקפיטליסטיות ובדרך זו, בעוד כמה שנים, תתפרקנה מדינות אלה באופן זהה לבריה"מ.
אך מה נמצא בלב השיטה המרקסיסטית? אלמנטרי, מה שנמצא בלב השיטה המרקסיסטית ובדיוק אותה טקטיקה אנו רואים היום בשימוש המרקסיסטים בארה"ב (ובאירופה, ע"ע גרטה טומטומברג) – היא הטחת האשמות + חלוקת אנשים לקבוצות.
לדוגמא: זה לא "אתה סיכנת את כספך בהקמת העסק ולכן מגיע לך להנות מהרווח, במידה ויצרת מוצר שאנשים צריכים ו/או קידמת את האנושות בדרך אחרת", אלא "אתה מנצל אוכלוסיות פגיעות (זה תמיד מושגים אמורפיים) ופוגע בהן". זה לא "האם מקור רוב פחמן דו-חמצני באטמוספירה הנו מתחנות כוח פחמיות בסין" אלא "שימוש בדלקים מאובנים בידי המערב, מוביל לאי שיוויון חברתי ופגיעה באוכלוסיות מוחלשות" (זה מדו"ח IPCC אגב). זה לא "חקירת ראש ממשלה אסורה לפי החוק הישראלי, ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה" אלא "אתה בעד שוחד?" (כל דימיון לעוכרי עיתונות קיימים או לא הנו מקרי)
זה אף פעם לא דיון עם נוכלי הסמול. זו תמיד האשמה.
זו בדיוק הדרך, בה יורי בזמנוב הזהיר בזמנו, שבריה"מ מנסה להרוס את ארה"ב מבפנים – ע"י החדרת רעיונות מרקסיסטיים. וכיצד עובדים רעיונות מרקסיסטיים? פשוט מאוד: "האנשים הלבנים אשמים בעבדות", "משתמשי תנורי גז אשמים במשבר האקלים", "אנשים לבנים מונעים מגווני עור אחרים להתקדם". מוצאים הרבה הבדל בין אלה ל"בעלי ההון מנצלים את הפרולטריון"?
רוצים עוד דוגמא? זה הגרעיון התורני _____ (אתם יודעים באיזו עיר) אשר פשוט גרם לי לרסס מנשק אוטומטי (במקרה מצאתי בבוידעם, לא יודע איך הוא הגיע לשם, כנראה הגרעין התורני שמו לי) את בתי השכנים על הילדים והמבוגרים שבהם. זה אף פעם לא הפורעים אשמים במעשיהם – זה הגרעין התורני, זה האנשים בעלי גוון עור בהיר, זה white guilt, זה black sabbath.
התוקפנות המרקסיסטית מנסה לקבוע, את מה שידוע כ"עוגן" בתיאוריית המשא ומתן – זה לא הפורעים בלוד אשמים אלא תוכיח שכל עוד תושבי הקיבוצים בדרום וחוגגי "נובה" (יהי זכרם/ן ברוך ותהי נשמתם/ן צרורה בצרור החיים) נשמו – הם לא השאירו פחות חמצן לתושבי עזה ובאמצעות כך, רצו להרוג את תושבי עזה. לכן שואת 7.10.2023 היא בכלל הגנה עצמית.
וכאן, אנחנו מגיעים אל כת הפלגלנטים במינכן שבגרמניה.
קראו קצת על הכת הזו. חבריה היו מסתובבים בימי מגיפת "המוות השחור" באירופה של ימי הביניים, תוך כדי שהם מכים עצמם עד זוב דם. הם עשו זאת מתוך אמונה, כי "הקרבתם" תאפשר לאל לרחם עליהם ועל מי שהם רוצים בטובתו וע"י כך, לדכא את המגיפה הנוראה.
אך בפועל, פועלם (זוב … דם) דווקא בכלל הקלו על הנגיף להדביק ועצם העובדה, שתהלוכות הפלגלנטים היו עוברות מעיר לעיר … אתם כבר מבינים את ההמשך. אך "הקרבתם" כפי שנראתה בעיני כל הסובבים, נתן להם צוהר למעשים איומים שהם עשו – לחברי כת זו חלק איום באנטישמיות. למשל: לאחר שגווע במרץ 1349 גל הרדיפות הראשון של יהודים שהואשמו בהרעלת בארות, הציתו אותו מחדש הפלגלנטים ביולי של אותה השנה. הם שלהבו את ההמון כנגד היהודים, והשתתפו בהשמדת הקהילות היהודיות בפרנקפורט, קלן, בריסל ומיינץ, שהייתה הקהילה הגדולה ביותר בגרמניה.
אז הט*פשים בני הטיפשעשרה בארה"ב ו/או אירופה, יכולים להיות "שקטים". הם ממש לא הראשונים להדבק בוירוס המרקסיסטי (שכפי שכבר ראינו, היה למעשה קיים עוד לפני מרקס).
אז לסיכום, מה שאנחנו רואים כמסוקר במאמר זה, זו התוצאה של הדבקה בוירוס המרקסיסטי של גרמניה אשר התסמין הראשי של מחלה זו, היא בדיוק ההלקאה העצמית (ע"ע פלגלנטים) ובדיוק, כמו שאנחנו רואים ברחבי העולם המערבי – גם של מי שמעז להרים ראש ולהגן על עצמו (או מהמרקסיסטים או ממי שמנצל את מצב מדינות המערב) והסיבה שאני רושם את זה, היא מעשית לחלוטין – כמו בכל מחלה, נדרש קודם כל ריפוי מלא של החולה המערבי, לפני שיהיה ניתן לסמוך על שיקול דעתו ו/או לצפות להתנהגות עניינית ממנו.
והריפוי לא יהיה קל, בדיוק כפי שחזה יורי בזמנוב. כאשר סין וקטאר, ממשיכות לממן הדבקה בוירוס לא יודע, אשר ההגיע ממדינה לא ידועה. ולא, אין כוונתי ל-SARS-CoV-2 או לווהאן הסינית אלא לנגיף נוסח: ישראלים נושמים את החמצן של החמאס, דנקה שיין.
אלדד כתמיד כותב בצורה בהירה ומדוייקת, מציף את הבעיה ביסודיות וחושף את פני הרוע.
יישר כח לאלדד על הסקירה מאירת העיניים והמשקפת נאמנה את המגמות והלכי הרוח בדעת הקהל הבינ"ל בחסותה של גרמניה ונציגה העויין כאמרגן של האירוע.
נקווה שתוצאות הבחירות בארה"ב בנובמבר הקרוב יחוללו מפנה
שיטרפד את המזימות האנטישמיות כלפי מדינת ארצנו ועמנו.