מי שגר בבית זכוכית – שלא יאיים לזרוק אבנים

ח"כ אביגדור ליברמן קרא להפסיק את מדיניות העמימות ולפגוע באיראן, אך ישנן דרכים קונבנציונליות יותר לפגוע במשטר האייתוללות

סכר אמיר כביר, צילום: Ziegler175 Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0

בעקבות חילופי אש כבדים בין ישראל לחיזבאללה ב-29 ליוני האחרון, צייץ סעיד אירוואני, שגריר איראן באו"ם כי:

"איראן רואה בתעמולה הציונית על כוונתה לתקוף בלבנון לוחמה פסיכולוגית, אבל אם היא תצא למתקפה צבאית בקנה מידה גדול – תתפתח מלחמת השמדה. כל האפשרויות, כולל מעורבות מלאה של כלל חזיתות ההתנגדות, נמצאות על השולחן".

השאיפות האיראניות להשמדת ישראל אינן חדשות. בכירים איראניים הצהירו על כך בפומבי עשרות פעמים בעשורים האחרונים. בכיכר פלסטין בטהרן הוצב עוד ביוני 2017 שעון דיגיטלי ענק, הסופר לאחור את  תאריך היעד 1.1.2040 להשלמת המשימה, וזאת בהמשך לקביעתו של המנהיג העליון האייתוללה עלי חמינאי ולפיה:

"עד תחילת שנת 2040 לא יישאר כל זכר למדינת ישראל"

אסור לזלזל באמירות ואיומים, לבטח כאשר הללו מגובים במעשים. כפי שלמדנו ממטח טילי השיוט והכטב"מים, ששיגרו האיראנים ושותפיהם בליל ה-14 באפריל 2024 לעבר מדינת ישראל. העלאת רף האיומים בעקבות ההסלמה בצפון, מעידה שחמינאי ואנשיו חוששים מאוד שישראל מתכננת לחיזבאללה, בן חסותה, עתיד קודר לא פחות מזה של חמאס, ולכן הם מפצירים בנו לקחת אותם ברצינות.

יש אצלנו  כאלה שנכנסו קצת להיסטריה מהעניין. אחד מהם הוא ההיסטוריון הנודע פרופ' בני מוריס, שהמליץ להנהגה הישראלית לאמץ:

"את האפשרות הגרועה, אבל לא הגרועה מכל[…]להשתמש ביכולותיה הלא קונבנציונליות של מדינת ישראל" על מנת להנחית על איראן  מכה אסטרטגית במידת הצורך.

ח"כ ושר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, היה מפורש לא פחות, וצייץ באותו הקשר כי:

"הגיע הזמן להפסיק את מדיניות העמימות, אין יותר זמן לאמצעים קונבנציונאליים."

מפתיע שליברמן, הידוע באמירותיו הנחרצות, לא חשב על רעיון קצת יותר מתקבל על הדעת, כמו למשל מיטוט סכרים. רעיון שהעלה בשנת 2001 במטרה לגרום למצרים לחסום את מנהרות ציר פילדלפי. ואיום שאם הם לא יעשו זאת, ישראל תמוטט את סכר אסואן.

ליברמן פגש מן הסתם את ראש זירת איראן בחטיבת המחקר בתפקידו כשר ביטחון, אבל גם אם לא, שיטוט מהיר בגוגל היה מגלה לו שאיראן היא אחת המדינות המובילות בעולם במספר הסכרים לקמ"ר: פועלים בה היום 647 סכרים, ועוד 683 נמצאים בתהליכי בנייה. כמות הסכרים הזו, החורגת מכל פרופורציה, נובעת בעיקר מבעיית המחסור במים שאיראן מתמודדת עימה מזה למעלה מדור, ושהגיעה בשנים האחרונות לרמות קריטיות.

סוכנות הידיעות האירנית החצי רשמית ISNA פרסמה ב- 7 ליולי 2023 דו"ח חמור, שייחס את המחסור הזה לשילוב בין הפחתת גשמים בהשפעת שינויי האקלים, לצרכי האוכלוסייה המונה 90 מיליון נפש ומוסיפה להתרבות במהירות. חיזוק לעניין זה מתקבל ממסמך שפרסם ארגון המים של האו"ם ב-22 מרץ השנה, הטוען כי איראן חווה "משבר מים חריף במיוחד". עדות לחומרת המשבר ניתן למצוא בקרבות המרים שפרצו בשנה החולפת בין כוחות משמר הגבול האיראניים לאפגניים, סביב מפעל ההטיה של הנהר חירמנד (Hirmand), הזורם מהרי כוש למחוז בלוצ'יסטן באיראן שהסתיימו בחללים מזה ומזה.

הדיווחים הרשמיים מאיראן מצביעים על כך שהמחסור במים התפשט לרוב רובם של 31 האסתאנים (אסתאן הוא מחוז בפרסית, מ.ב.ד) במדינה, אך הבעיה המרכזית מתמקדת במפותח והעשיר שבמחוזות – מחוז טהרן, בדגש על העיר עצמה בת כ-8 מיליון תושבים, וממנה מנהלים האייתוללות את המדינה. לפי סטטיסטיקה ממשלתית רשמית, נפח המאגרים בחמישה מסכרי טהרן המזינים את העיר, חווה השנה ירידה חדה של 31 מיליון מ"ק, מה שהוביל את מוחסן ארדקני ((Ardekani, מנכ"ל חברת המים של המחוז, לפנות בחודש יוני האחרון לתושבי המחוז ולהפציר בהם להפחית לפחות 10% בצריכת המים שלהם כדי להבטיח אספקת מים בת קיימא.

מדובר על אוכלוסייה המונה למעלה מ-13 מיליון נפש, המקבלת למעלה מ-50% ממי ההשקייה והשתייה שלהם מסכר האמיר כביר (Amir Kabir) המכונה גם סכר קראג'. זהו החשוב בסכרי מחוז טהרן, המחזיק 154 מיליון מ"ק מים, וממוקם בהרי אלבורז, כ-60 ק"מ מערבית לעיר. מדובר בסכר רב-תכליתי, המספק לצד מים, גם כרבע מצריכת החשמל של טהרן באמצעות טורבינות ענק המייצרות אנרגיה הידרואלקטרית.

ייצור החשמל הכולל של איראן עומד לפי הסטטיסטיקה הרשמית של משרד האנרגיה (2023 (על כ-390 טרה-וואט לשעה ((TWh. כרבע מזה מוקצה למחוז טהרן בלבד. תחנות כוח הידרואלקטריות כמו זו של סכר האמיר כביר, מייצרות בסה"כ 3.5% מן הסך-הכל הכללי של החשמל באיראן. אך חשיבותן עלתה במיוחד בשנים האחרונות, לנוכח העובדה שאיראן לא הצליחה לעמוד ביעדי הגידול המתוכננים של ייצור חשמל מטורבינות גז, או אנרגיות חלופיות,  מה שיצר מחסור בחשמל בעיקר בחודשי הקיץ הלוהטים, הגדיל את השריפה של מזוט וסולר בתחנות הקיימות, וגרם לזיהום אוויר בלתי רגיל בערים, בדגש על צרכנית החשמל הגדולה ביותר במדינה – עיר הבירה.

הלחץ מכיוון האליטה הפוליטית הפועלת ממנה, אילץ את מנכ"ל חברת המים של המחוז, מוחמד רזא באחטיארי (Reza Bakhtiari) להגדיל את קצב הזרימה בסכרים, בכללם סכר האמיר כביר, על מנת לייצר יותר חשמל הידרואלקטרי, ואכן כמות החשמל ההידרואלקטרי גדלה בשנה החולפת (2023) ב-57% והגיעה ליותר מ-17 טריליון וואט-שעה, אך כמות המים במאגרים פחתה בהתאמה לכך, והחריפה את משבר המים החמור ממילא.

מיותר לציין שקריסת סכר אמיר כביר תהיה אירוע קטסטרופלי עבור המשטר האיראני. ההשלכות הפוטנציאליות כוללות הצפות בעיר קאראג', המרוחקת רבע שעת נסיעה מן הסכר, בה מתגוררת העלית השלטונית, הצבאית והכלכלית של הרפובליקה האסלאמית שבחרה בה בשל מיקומה בהרים ואקלימה הנוח. על כך יש להוסיף גם את ניתוק הבירה טהרן מ-11 המחוזות המערביים של המדינה למשך חודשים, שכן שתי הדרכים היחידות המאפשרות תנועה כזו עוברות דרך צירים הרריים תלולים בהרי אלבורז' (Alborz) שיהרסו כנראה בשיטפון.

אך הנזק העיקרי ייגרם בשל אובדן מקור מי השתייה העיקרי של העיר. טהרן מקבלת אמנם מים ממקורות אחרים, כמו מאגרי הנהרות ג'אג'רוד (Jajrud), דארקן (Daraken) ודארבנד (Darband) שמצפון לה, ופה ושם גם מי תהום ומים ממוחזרים. ועם זאת,  למאגר אמיר כביר אין תחליף, ופגיעה בו עלולה לדון מיליונים למוות בצמא.

האייתוללות מודעים לסכנות הכרוכות בקריסת סכר אמיר כביר, שבנייתו הסתיימה בשנת 1961, והם פועלים לצמצום ההשלכות ההרסניות של אירוע כזה על ידי שיפור עמידותו בפני רעידות אדמה, ותכניות לפינוי תושבים מן האזור במקרה אסון – מצד אחד, וטיהור מי שפכים, הגדלת הזרמת המים ממאגרים חלופיים כמו מאגר לאטיאן (Latian), ומים מותפלים (בעתיד) מן הכור בבושהאר, שיקטינו את התלות במאגר מן הצד השני.

עם זאת, גם אם יינקטו כל הצעדים הדרושים, קריסת סכר אמיר כביר עדיין תהיה אירוע שהשלכותיו קטסטרופליות. מאגר המים הנזכר מכיל כאמור כ- 160 מיליון מ"ק, נפח קטן בהשוואה למאגרים אחרים בעולם, אך גורמים גיאוטכניים והנדסיים, בכללם מיקומו של הסכר על רכס הרי אלבורז, מבנהו הייחודי, והלחץ ההידרוסטטי הגדול בנקודת הבסיס שלו בסך 1.5 מגה פסקל (MPa למ"ר), מקטינים את עמידותו בפני התקפה אווירית שתכליתה למוטטו.

אנשי חקר ביצועים שלנו בחה"א, מסוגלים לחשב בקלות כמה פצצות JRDM במשקל 940 ק"ג (מן הסוג שהאמריקאים מעכבים כרגע, ושמטוס F35 מסוגל לשאת צמד מהן) יידרשו למשימה, ולפרט גם מאיזה מרחק יש להטיל את הפצצות כך שיצברו מקסימום תנע כאשר הם פוגעים במרכז הסכר, מעל נקודת המפגש שלו עם מי המאגר בזווית הנדרשת לשם יצירת פיצוץ תת ימי, שישלב חדירת בטון עם גל הלם חזק, ויאפשר למוטט את הסכר.

פיצוץ סכרים אינו המצאה חדשה. חייליו של הנסיך ויליאם מאורנג' מוטטו סכרים והציפו כפרים הולנדיים, בין השאר ליד העיר ליידן (Leiden), והצליחו לשבש בכך את התקפות הצבא הספרדי של פיליפ השני שבו מרדו. הניצחון שהושג הודות לכך ב-3 אוקטובר 1574 נחגג עד היום בהולנד. יורשיהם הבלגים יישמו את אותה שיטה ופוצצו באוקטובר 1914 את הסכר על הנהר איסר ליד העיר מכלן, ועצרו בכך את 'המירוץ אל  הים' של הארמייה הרביעית הגרמנית בפיקוד אלברכט דוכס וירטנברג במלחמת העולם הראשונה.

מנהיג הקוומינטנג (המפלגה הלאומנית הסינית, מ.ב.ד) צ'יאנג' קאי שק פוצץ ביוני 1938 סכר ענק על הנהר הצהוב בדרום מזרח סין, ליד העיר חְווָאיְוֵּאנְקוֹאוּ, במטרה לעכב את התקדמות הצבא היפני שפלש לארצו וגרם לאסון ההומניטרי הגדול ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם, בו קיפחו את חייהם כמיליון סינים. ידוע ממנו הוא סיפור הפצצת סכרי נהר האודר, שטייסת 617 ביצעה בליל ה-16 במאי 1943, בהוראת צ'רצ'יל, שהסתיים בהצפת עמק הרוהר, ומחיקת יותר מ-125 מפעלים תעשייתיים שסייעו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית. אחרון ברשימה חלקית זו הוא פיצוץ סכר נובה-קחובקה (Kakhovka Dam) על נהר הדנייפר באזור חרסון ביוני 2023 המיוחס לרוסים, ושהוגדר על ידי וולדימיר זלנסקי כשקול להפעלת פצצת אטום, הגם שלא גרם לאובדן חיי אדם ונסתיים "רק" בהצפות כבדות ופגיעה זמנית באספקת מי השתייה.

כמה משפטים לסיכום. פיצוץ סכרים הוא אירוע הרסני שיכול להוביל לאסונות הומניטריים, ולכן הוא אסור על פי המשפט הבינ"ל. סעיף 56 (1) של הפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נבה משנת 1977 קובע:

"עבודות ומתקנים, בכללם סכרים[…]לא יהפכו יעד להתקפה אפילו אם הם משמשים לתכלית צבאית, אם הם יובילו לאבדן חיים חמור של אוכלוסייה אזרחית"

מיטוט סכר האמיר כביר בידי חיה"א, לא יגרום להצפות נרחבות ולמותם הישיר של אזרחים, אך תוצאותיו העקיפות, בכלל זה קריסת מוסדות השלטון המרוכזים בבירה טהרן ומוות מצמא של מאות אלפי תושביה בהמשך, אינו מוטל בספק, לבטח אם במקביל יותקף גם הסכר הקטן "לאטיאן" הסמוך, שכן ודאי הדבר שאין ביד שלטונות איראן שום פתרון זמין שיאפשר להם לספק מי שתיה עבור רובם המכריע של 13 מיליון תושבי המחוז במועד הנדרש.

ועדין, פעולה 'בלתי חוקית' כזו יכולה להיתפס סבירה לחלוטין בנסיבות שבהן ישראל תיאלץ להגיב על שיגור אלפי טילים וכטבמ"ים לעבר מרכזי האוכלוסייה שלה. מכל מקום, המהלך המוצע עדיף לאין שיעור על ההצעה ההזויה שהעלה אביגדור ליברמן בנוגע להפעלת נשק לא קונבנציונלי לשם פתרון הבעיה. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, שרצוי לפזר כבר בזמן הקרוב בשמי טהרן עלונים, עם תמונת הסכרים אמיר כביר ולאטיאן והכתובת: מי שמתגורר בבית זכוכית – שלא יאיים לזרוק אבנים. (בפרסית זה נכתב   کسانی که در یک خانه شیشه ای زندگی می کنند، تهدید به پرتاب سنگ نمی کنند מ.ב.ד) ייתכן שזה יעורר את האייתוללות לשקול אם שווה להם לנסות להוציא מן הכוח את הפועל את איומיהם ביחס לישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. אירן מדינה עצומה בגודל של חצי יבשת עם אוכלוסיה של כמעט מאה מיליון איש.
    ככל שמדובר במלחמת התשה לא כדאי להיכנס למשחק הזה.
    אפילו במלחמה אטומית אין מולם Assured Destruction.
    לא כדאי להשניא את עצמנו על האוכלוסיה העצומה הזאת ולהצמיא מיליון איש.
    עדיף להוריד את ראש הנחש – לחסל את המשטר החומייניסטי של הטרוריסט העליון ומשמרות המהפכה שלו, השופרות שלו בתקשורת ובאקדמיה וכו' בלי נזק היקפי רחב מידי.