הקרב על המים בין איראן לטאליבן מגיע לרתיחה

כתבה זו התפרסמה לראשונה באתר Radio FreeEurope ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

***

מערכת היחסים העדינה בין טהרן לבין הטאליבן הולכת ונסדקת, כאשר במוקד הסכסוך נמצא המאבק על מקורות המים. מה שהחל בהחלפת הצהרות מאיימות הגיע לאחרונה למתיחות שיא עם עימות קטלני במפגש הגבולות בין אפגניסטן לאיראן, בו שני הצדדים ספגו אבדות. כעת נציגי שתי המדינות ממשיכים להתחפר בעמדותיהם, ובשטח נרשמת פעילות צבאית מוגברת.

הקרב המדובר התרחש ב-27 במאי באזור הגבול המשותף בדרום-מזרח איראן ודרום-מערב אפגניסטן, אך טרם ברור מי גרם להתלקחות. סרטונים שהופצו ברשתות החברתיות הראו שיירות של הטאליבן בדרך לגבול במחוז קאנג, שם דיווחו המקומיים על חייל אפגני הרוג ועוד מספר פצועים מחילופי אש. בתקשורת האיראנית דווח על שלושה חיילי משמר הגבול שנהרגו, ועוד מספר פצועים במחוז סיסתאן-בלוצ'סתאן.

בעקבות התקרית, בטאליבן הדפו שוב טענות איראנית על כך שאפגניסטן אינה עומדת בתנאי ההסכם שנחתם בין שתי המדינות ב-1973 והיה אמור להסדיר את המחלוקות על משאבי המים. "אפגניסטן רואה בדיאלוג את הדרך לפתרון כל בעיה", אמר דובר מטעם משרד ההגנה בהצהרה ב-28 במאי. "חיפוש תירוצים לפתוח במלחמה ובפעולות שליליות אחרות אינו האינטרס של אף אחד מהצדדים".

איראן מצדה המשיכה בקו התקיף, כאשר מפכ"ל המשטרה אחמדרזה רדאן אמר באותו היום כי "כוחות משמר הגבול יגיבו בנחישות לכל השגת גבול או תוקפנות, והרשויות באפגניסטן ישאו באחריות לצעדים חריגים המנוגדים לעקרונות בינלאומיים". אך גורמים אחרים באיראן הדגישו גם הם את הצורך בפתרון דיפלומטי. מוחמד חוטארי, בכיר בממסד הביטחוני, הגדיר את הסכסוך כ"ריב בין ילדים שגרים באותו הבית", ודחה את האפשרות לפעולה צבאית.

מים הם מצרך יקר מאוד הן בדרום-מערב אפגניסטן, אחד מאזורי החקלאות החשובים במדינה, והן בדרום-מזרח איראן, אחד האזורים הצחיחים במדינה שכבר חווה כמה גלי הפגנות בשל מחסור במים. אפגניסטן שולטת למעשה במעלה הנהר המהווה את מקור המים לאגמים ולמישורים שבשטח איראן, וכך הטאליבן מצא בידיו כלי נדיר להפעלת לחץ במסגרת היחסים עם טהרן.

הבעיה – או הפתרון לבעיה, תלוי מאיזה צד מסתכלים – נובעת מהקמת מספר פרויקטים גדולים של סכרים באפגניסטן, דבר אשר בשילוב עם בצורת ועם גורמים אחרים מגבילים את זרימת המים אל תוך אגן סיסתאן. זהו אזור התלוי בזרימה מתמדת של מים שבעבר הציפו את מה שהיה מעין נווה מדבר של חיי בר סביב אגם האמון, שכעת מורכב משלושה אגמים עונתיים קטנים יותר – הלמנד וסאברי בשטח איראן, ופוזאק הנמצא בשטח שתי המדינות.

סוגיית חידוש המים באגן סיסתאן עלתה מוקדם יותר החודש, בעקבות דברים שאמרו בכירים בטהרן. שר החוץ האיראני עבדאללהיאן, בשיחה עם עמיתו בטאליבן, דרש מהרשויות האפגניות לפתוח את סכר קאג'קי האוגר את מימי הנהר הלמנד, כך ש"שני העמים" יוכלו ליהנות מהמים.

זמן קצר לאחר מכן, הנשיא האיראני ראיסי הזהיר במהלך ביקור במחוז סיסתאן-בלוצ'סתאן ב-18 במאי כי "שליטי אפגניסטן צריכים לתת לנו לאלתר את זכויות המים שלנו". הוא הוסיף כי עדיף לטאליבן שלא להתעלם מדבריו, ולקחת אותם "ברצינות".

בטאליבן דוחים את ההאשמות לפיהן הארגון אינו עומד בהסכם המים מ-1973, ואומרים כי אפילו אם סכר קאג'קי היה נפתח, בנהר אין מספיק מים כדי שהזרם יגיע עד לשטח איראן. יומיים בלבד לאחר דבריו המאיימים של ראיסי, הטאליבן הכריז על פרויקט השקיה חדש הכולל את השלמת הבניה של סכר בכשבאד על נהר הפראח, המזין את אגן סיסתאן מצפון.

על פי ההסכם מ-1973, אפגניסטן התחייבה לחלוק את מי הנהר הלמנד עם איראן, בכמות של 26 מטרים רבועים לשנייה, או 850 מיליון קוב בשנה. אך ההסכם גם מאפשר אספקה של כמות נמוכה יותר במקרים של מפלס מים נמוך, המושפע מבצורת מתמשכת ומבניית סכרים חדשים באפגניסטן, כולל סכר קמאל חאן שהוקם על נהר ההמלנד ב-2021, זמן קצר לפני ההשתלטות המחודשת של הטאליבן על קאבול.

סגן נשיא ממשלת הטאליבן והאחראי על ענייני הכלכלה, עבדול גאני ברדר, אמר בחודש מאי בשנה שעברה כי הארגון "מחויב בידי ההסכם אך לא ניתן להתעלם מן הבצורת הקיימת באפגניסטן ובאזור כולו". הוא הוסיף: "הכאב של אנשי סיסתאן-בלוצ'סתאן הוא הכאב שלנו. ליבנו יוצא אליהם כפי שהוא יוצא אל תושבי אפגניסטן, אך גם אנחנו סובלים ממחסור במים".

מתיחות גוברת בין הטליבאן למשטר האייתוללות: באיראן מדווחים על נפגעים מקרב משמר הגבול מחילופי אש עם הכוחות האפגניים. אמש, הטליבאן פרסמו סרטון מאיים כלפי טהרן, היום חילופי אש והובלת תגבורות לאורך הגבול. על סיטואציות כאלו איחל בגין בהצלחה לשני הצדדים 🇦🇫🇮🇷#Afghanistan #Taliban #Iran pic.twitter.com/MYK9lq9YGK

— Dean Shmuel Elmas (@ElmasDean) May 27, 2023

שיתוף הפעולה בין המדינות בסוגיית המים נחשב בעבר לסימן ליחסים המעמיקים בין איראן השיעית לבין הטאליבן הסוני. בחודש ינואר בשנה שעברה, הטאליבן שחרר מים מסכר קמאל חאן אל נהר הלמנד, ובהמשך הזרימה אל אגם האמון. גם ההתנגדות המשותפת לממשלת אפגניסטן שנתמכה בידי ארה"ב והמערב בעשורים האחרונים, קירבה בין שני הצדדים שבעבר היו אויבים.

מאז שובו של הטאליבן לשלטון, הארגון ביקש לבנות קשרים כלכליים וביטחוניים עם טהרן. למרות שאיראן אינה מכירה באופן רשמי בממשלת הטאליבן, היא מצדה ביקשה לעבוד מולה בסוגיות הפליטים האפגניים החיים באיראן ובבעיית הברחות הסמים בגבול. בחודש פברואר האחרון, איראן מסרה באופן רשמי את השגרירות האפגנית בטהרן לידי הטאליבן.

אלא שכעת משבר המים מאלץ את שתי המדינות להציג עמדה נחושה, הן מבחינת צריכת המים המקומית והן במטרה להגן על אינטרסים לאומיים של כל צד. אך מומחים מעריכים כי היתרונות של שיתוף פעולה עדיפים על החמרת הסכסוך.

מרווין וויינבאום, ראש המחלקה ללימודי אפגניסטן ופקיסטן במכון המזרח התיכון בוושינגטון, אומר כי "אף אחת מהמדינות לא זקוקה בשלב הזה לגבול עוין". לדבריו, "עבור שתיהן זה עניין כלכלי – הפוטנציאל הכלכלי במחוז הלמנד לא קיים ללא המים שנאגרים על ידי הסכר, ומעט מאוד מהם מגיעים לאיראן. האזור שבדרום-מזרח איראן הוא אחד היבשים בעולם".

הוא מוסיף כי שתי המדינות חייבות להראות עוצמה בסוגיית מחסור המים. "ככל שמזג האוויר מתחמם כך המחסור יהיה חמור יותר", הוא מסביר ומסכם כי "הקשרים הכלכליים הם הדבר החשוב ביותר", לצד שיתוף פעולה בנושאים אחרים כמו מניעה מגורמים קיצוניים הקשורים לדאע"ש להשיג דריסת רגל באזור.

באופן אירוני, ימים ספורים לאחר האיומים של ראיסי וההכרזה על השקת סכר חדש באפגניסטן, משרד ההגנה של הטאליבן הודיע כי הגיע להסכם עם איראן לשיתוף פעולה בסוגיות ביטחון בגבול. מוקדם יותר באותו יום בו פרץ קרב היריות שהותיר הרוגים בשני הצדדים, נציגים של שתי המדינות נפגשו כדי לדון בסכסוך על המים, ולאחר התקרית הקטלנית נפגשו פעם נוספת כדי לברר את מקור "המתיחות".

מפעלי בניית הסכרים, בהם גם איראן וגם אפגניסטן משקיעות באופן נרחב, וההשפעה שלהם על זרימת המים, היו בין הגורמים העיקריים בשיחות. "מה באמת מצית את הסכסוך?", שואל וויינבאום. "בוודאי שבניית סכרים מגבירה את המתיחות, מכיוון שהיא גורמת להפחתת הזרימה".

פרשנים אחרים סבורים כי הסכם המים הוותיק, אשר בהפרתו כל צד מאשים את השני, הוא התשובה לפתרון הסכסוך. ההסכם מ-1973 מאפשר לזרימת המים מהצד האפגני להיות נמוכה יותר בנסיבות מסוימות, כולל כאמור בצורת ושינוי אקלים, אשר לגביהם טוען הטאליבן כי הם מגבילים את אספקת המים. ההסכם גם מחייב את הצדדים לפעול על פי מתווה מוסכם במקרה של מחלוקת לגבי פירוש הסעיפים שבו: מגעים דיפלומטיים, תיווך באמצעות צד שלילי ובמקרה הצורך גם בוררות בינלאומית.

***

Copyright (c)2022 RFE/RL, Inc. Used with the permission of Radio Free Europe/Radio Liberty, 1201 Connecticut Ave NW, Ste 400, Washington DC 20036.