ברית הדמים עדיין חזקה

נפתח עם סיפור שממחיש את המקום של דרוזים בפסיפס העדות בישראל:

באוקטובר 1948, שעוד מתחוללים קרבות מול ערבים, כבש צה"ל את הכפר מע'אר בגליל התחתון. המפקד היהודי הורה לכל התושבים בכפר המעורב הזה להתאסף במגרש. התייצבו דרוזים, מוסלמים ונוצרים, בערבוביה. אז קרא המפקד שיסתדרו בנפרד – דרוזים לחוד, מוסלמים לחוד ונוצרים לחוד. והודיע: המוסלמים לירדן, הנוצרים ללבנון – והדרוזים נשארים. ניגש הבן של השייח' הדרוזי למפקד, ואמר: "כולנו שכנים וחיים ביחד, תן לכולם להישאר". כך נקבע גורלו של מע'אר ככפר מעורב – דרוזים, מוסלמים ונוצרים.

הנה מעשה של נדיבות, והסיפור הדרוזי של מע'אר חזר על עצמו בגליל במקרים אחרים במהלך מלחמת העצמאות.

אחינו הדרוזים

העדה הדרוזית, המונה פחות משני אחוזים של האוכלוסייה הישראלית, תופסת מקום הרבה מעבר לגודלה במדינה. היא בולטת, לצערנו על רקע מניין הנופלים, עשרה במספר ב"חרבות ברזל", ולב ישראל כואב את המחיר והקורבן. נוסף לכך, חוזרת על עצמה ללא מענה הולם הדרישה של מנהיגי העדה – המושמעת אפילו בטקסי השכבת המת – לפתור אחת ולתמיד בעיות של בניה וקרקעות, חשמל ותקציבים, שרובצות על הציבור הדרוזי שנים ארוכות מדי. הפער בין רמת השירותים והתשתיות בין ישובים של יהודים לישובים של דרוזים מחייב התייחסות וטיפול ייסודי ונדיב.

ראוי שנסקור היבטים אחדים בקלסתר הפנים של "אחינו הדרוזים". זו עדה דתית שנאבקת על קיומה ואמונתה משך כ-1000 שנה מול כוחות אסלאמיים. הדרוזים פיתחו אתוס לוחמני והתמקמו בפסגות ההרים הרחק ממשטרים עוינים וצבאות של אויבים. בלי שאיפה למדינה משלהם, נהגו לשמור על נאמנות למדינות שחיו בהן. עיקרון-על מחייב סולידריות בין עדת המאמינים לפי הכלל של "שמירה על אחים" כצו ללא גבולות, תרתי משמע.

זהות וישראליות

סוגיית הזהות של הדרוזים דוברי הערבית יכולה לעורר תהייה עם נופח של מסתורין. הם דרוזים בהגדרה לכל דבר ועניין, וגם ישראלים לכל דבר ועניין. ישראל מדינתם, צה"ל צבאם. אין הם מזדהים כפלסטינים, בוודאי אינם מוסלמים ואין בכפריהם מסגד, ותו זיהוי כערבי חמקמק ולוט בערפל. בכפרים המעורבים, כמו שפרעם ואבו סנאן, רוב הדרוזים מצביעים בבחירות הכלליות עבור מגוון מפלגות הישראליות-יהודיות. לעומתם האזרחים המוסלמים ונוצרים משלשלים פתק עבור המפלגות הערביות האנטי-ציוניות למיניהן.

מכאן, ישראל היא הפרויקט הפוליטי של הדרוזים. ליהודים ולדרוזים עבר של  סבל ומאבק, וסוג של "ברית מיעוטים" נרקמה כבר לפני קום המדינה. עמדו ביחד מול כנופיות מוסלמיות משנות ה-30 של המאה הקודמת. נרצחו גם יהודים וגם דרוזים מטרור הערבי שהתפשט בארץ. דת האסלאם מְדַרגת יהודים כנחותים שכפרו בשליחות של מוחמד; והאסלאם מבזה את הדרוזים כעוזבי אמונת המוסלמים. היהודים נידונים להשפלה, הדרוזים נידונים להריגה.

ריבוי של זהויות מתגוששות בנפש של דרוזים. הם דרוזים  לפי הדת, ישראלים לפי האזרחות והמדינה. הערבית כשפת אם יכולה למשוך אותם להזדהות כערבים אבל הניואנסים רבים ומתעתעים. הערביות קשורה אידיאולוגית עם אסלאם כמרכיב בזהות הערבית ההיסטורית. כיוון שהדרוזים אינם מוסלמים, זה עוד מרחיק אותם משיוך ערבי.

בישראל נלחמים הדרוזים יחד עם היהודים ונגד הערבים, ועובדה ניצחת זו מטשטשת או מוחקת כל הזדהות ערבית אצל הדרוזים. כיוון ששאלת הזהות היא חידתית לעדה שנהגה להסתיר את סודות האמונה וקווי הזהות, דומה והגדרתם כדרוזים לפי הדת וישראלים לפי האזרחות היא מפלט נוח ותשובה מוצקה שאין לפקפק בה. לא די להגדיר את הדרוזים אך ורק כאזרחים אלא כפטריוטים נאמנים ואף נלהבים של ישראל.

צבא וחוק הלאום

הזיקה בין יהודים ודרוזים התעמקה עם גיוס חובה לצה"ל ב-1957 שהדרוזים קיבלו על עצמם. עוגן של שותפות וידידות הולידו תחושה של גורל אחד במלחמה נגד כוחות אסלאם וערביים, פלסטינים ואחרים. דרוזים הגיעו לדרגת אלוף בצה"ל, ממלאים תפקידי ביטחון רמי דרג, משמשים נכס יקר בהיותם דוברי ערבית ומבצעים משימות נגלות ונגלות פחות. אפשר למסור להם את המפתחות ל-8200 או הפיקוד על סיירת מטכ"ל ולישון טוב בלילה. היהודים מספקים לדרוזים גב ביטחוני נגד המוסלמים, ומצבם הפיסי משופר מזה בארצות השכנות: מחבלי חיזבאללה שיעיים תקפו דרוזים בלבנון ב-2008, ולוחמי אל-קאעידה תקפו דרוזים בסוריה ב-2015. בישראל כוח ההרתעה וההגנה של המדינה מגונן על דרוזים מפני התנכלויות של ערבים נגד הדרוזים בגליל. לפעמים המתיחות בין דרוזים ומוסלמים מוסתרת, בפעמים אחרות יש לה ביטוי פומבי. כסעיף מהמכלול ישראל דאגה שאתרים דתיים, כמו קבר יתרו/נבי שועייב וקבר סבלאן, יהיו בניהול דרוזי. המדינה דחתה תביעות המוסלמים.

ומצדם, הדרוזים מספקים כפרים חמושים כחומות מגן למדינה. הלוויה של חייל דרוזי היא מחזה מרגש בכל כפר גלילי. ארון קבורה של חלל דרוזי, עטוף בדגל כחול לבן, מסמל הוד ועצב עבור הדרוזים והיהודים ביחד. הנוער הדרוזי סופג מסר חיובי של הזדהות עם המדינה ונשיאה בעול השרות הצבאי. הדור הדרוזי הצעיר מקבל מטען חינוכי ראוי וחיובי, בשונה מנוער ערבי שגדל עם ניכור מהמדינה וריחוק מיעדיה הלאומיים.

אין להתפלא שיהודים לא נופשים באום אל פאחם ולא עושים קניות בסכנין, אך כן מבקרים בפקיעין ומבלים בקניון בירכא. הידעתם שיש מכינה קדם-צבאית בדלית אל-כרמל, פרי היזמה של אמל נסר אל-דין, איש ציבור רב הפעלים והזכויות?

עד כמה שהדרוזים התרעמו על חוק הלאום מ-2018, שהגדיר את המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, הדרוזים כציבור מסכימים שישראל היא במהות ובהגדרה מדינה יהודית. למעשה, החוק פגע ברגש אבל לא במעמד. אין דרוזי שלא יודע שהזיקה למדינה ברת תוקף כתמיד. יחד עם זה ראוי שהמדינה תוסיף או תתקן את החוק על מנת להסיר את המועקה מלב האחים הדרוזים, ואדרבה שהאזרחים הערבים יידעו שהיהודים עומדים ללא סיג בצד תושבי ינוח, ג'וליס, בית ג'אן ועין אל אסד.

עומדת למבחן הממשלה להוכיח במעשים ביצוע מדיניות הוגנת בשלל הנושאים הנוגעים לחיי הדרוזים. עת לשינוי קונצפציה גם בסוגיה זו. מחאות והפגנות לא הועילו עד כה להזיז את הדברים בכיוון חיובי, אבל המצפון והיושר של היהודים יכולים לחולל תפנית בכיוון הרצוי. היחסים המיוחדים בין הרוב היהודי והמיעוט הדרוזי הם ברכה למדינה, ועל כך יש לשמור מכל משמר. הביקור לפני כמה ימים של ראש הממשלה נתניהו אצל משפחות חללי המלחמה הדרוזיות  צריך להוביל לתוכנית מפורטת שתענה על צרכי המגזר. אם לא עכשיו, אימתי?

עקרונות והתמרמרויות

באופן מסורתי שלושה עקרונות הם בגדר ייהרג ובל יעבור בעיני הדרוזים באשר-הם: שהשלטון לא יפגע באדמה שלהם, במשפחה שלהם, ובדת שלהם. על שתי הנקודות האחרונות פעלה המדינה למופת ובכבוד הראוי לעדה. אולם תחושת הקיפוח קיימת לאורך השנים, והתסכול יכול להוליד לתוצאות כואבות למדינה. אמר ראש הממשלה נתניהו בהקשר אחר – "נותנים מקבלים" – ואין ציבור שנותן ומגיע לו לקבל יותר מהעדה הדרוזית.

עד היום היו 440 חללים דרוזים במערכות ישראל כעדות למחויבות ערכית ואומץ-לב בלתי רגילים. הנופלים נפלו על הגנת מדינה יהודית, ומקופלות במשוואה זו המורכבות והפליאה בהרוגי מלכות דרוזיים.

עול האחריות לתקן את המצב, רווי רגשי מרירות, מונחת כולו על כתפי הממשלה. בידיה המשאבים והכלים לנקוט במדיניות מתקנת בנושאים על סדר היום הדרוזי. כמו תכניות מתאר, חיבור לרשת חשמל, בנייה לחיילים משוחררים ודיור לצעירים, ותעסוקה הולמת. מדוע הדבר לא נעשה? תמוה שהמצב לא בא על פתרונו כאשר מנהיגי העדה ודובריה כל כך מעורבים בנעשה בארץ, מעורים בהוויי השלטון, עם בולטות בציבוריות הישראלית. המנהיג הרוחני השייח' מוואפק טריף, היה נדמה לי מזמן, יכול להרים טלפון בבוקר ולהיפגש עם ראש הממשלה אחר הצהריים. מדינת ישראל חייבת להסיר את הכתם והחרפה בנוגע לציבור הישראלי הדרוזי, עכשיו ולתמיד. שיידעו כולם, שמי שהולך יחד עם היהודים יקבל את מלוא הזכויות וההזדמנויות כאזרח שווה, אם לא יותר מכך.

בסיום נשוב להתחלה. הרקע לקשר בין יהודים ודרוזים צף במקרא ובמיתולוגיה, ולדברים אלה משקל בלתי זניח באמון ההדדי בעבר ובהווה. נקשרו יחסי שלום וחיבה בין משה רבנו ויתרו כוהן מדיין, שהוא הנביא הראשי של העדה הדרוזית. לא כדאי להתעלם מעוצמת החיבור הקדום, והמחויבות שנובעת מכך עד ימינו.

התראיין צעיר דרוזי מחורפיש בימי "חרבות ברזל" לפני כמה חודשים, והעלה את הטרוניות הלגיטימיות של בני העדה. "האם זה אומר שלא תלך למילואים"? שאל המראיין. התשובה הייתה חדה וללא היסוס: "מה השאלה?! בטח שאלך". משמעת מוסרית ועקביות דרוזית שאיננה תלויה בדבר.

בן-גוריון, שתמך בכריתת הברית בשנות ה-50 של המאה הקודמת, רצה במדיניות של שילוב והעדפה לטובת אחינו הדרוזים. זהו צו היסטורי שקוים באופן חלקי, טרם במלואו.