בתחקיר בארי נחשף הכשל התפיסתי של צה"ל

מה שבאמת קרה בקיבוץ בארי לא היה כישלון צבאי להגן עליו ועל יתר יישובי העוטף, שאיפשר, כדברי הרמטכ"ל, את חדירתם של אלפי מחבלים, אלא משהו חמור לאין שיעור שקדם לו בזמן, חמק מעיני הפרשנים הצבאיים, ומבקרי התחקיר לגווניהם, והוא שצה"ל נערך בכלל  לאבטחת הגבול עם הרצועה, במקום להגנת הנגב המערבי ותושביו מפני אפשרות של התקפה צבאית מצד חמאסטן.

משכך, לכוחות ולאמצעי האבטחה שהוקצו למשימה, לא היה שום סיכוי לעצור את התקפת צבא החמאס, אלא לכל היותר לצמצם את מימדי האסון, לו התקבלה ההתראה במועד.

עניין זה מחייב הסבר. הגנה, כפי שידקלם כל בוגר פו"ם, היא החזקה בין צורות הקרב. מטרותיה להחזיק בשטח, להכשיל את התקפות האויב, ולגרום לו תוך כדי כך מקסימום אבידות שייקלו להדוף אותו בהתקפת נגד. תורת הלחימה של צה"ל מונה ארבע צורות הגנה, אך מדגישה שלנוכח הקירבה בין העורף לחזית, לא ניתן  להגן על ריבונות המדינה בשגרה, אלא באמצעות 'הגנה קבועה', שפירושה מערך אבטחה  לאורך הגבול, ומערך אחזקה, הכולל מוצבי לחימה, השולטים באש על מכשולים ושטחי השמדה, בסיוע ארטילריה, חמ"מ ומסקר"ים – בעומק. ולבסוף, כוחות עתודה שיבצעו התקפות נגד וימנעו מהאויב לפרוץ את קו הבלימה ולהגיע לעורף האזרחי.

מיותר לציין שמדובר בתאוריה צבאית שיישומה המעשי בשטח מאתגר בלשון המעטה, שכן חלק מהיישובים כגון נתיב העשרה ונחל עוז, ממוקמים ממש על קו המערכת. שטחי העיבוד החקלאי ביישובים המרוחקים מעט יותר, משתרעים עד לגדר ולכן לא ניתן היה למכשל אותם. מעברו השני של הגבול, הבנייה האינטנסיבית שיזמו הפלסטינים, בסמוך למכשול, צמצמה משמעותית את הטווחים, והותירה דקות ספורות להתראה על התקפה. מדובר ברשימה חלקית ביותר, אך כזו המעידה שהיו סיבות טובות להניח בצד את התיאוריה כפשוטה. ואחרי שאמרנו זאת, נותרת בעינה השאלה האם צה"ל באמת הבין שעל  מנת  להגן על שלמותה הטריטוריאלית של מדינת ישראל ועל ביטחון אזרחיה החיים סמוך לגבול עם חמאסטן, הוא צריך להיערך אחרת מכפי שנערך, ונראה לי שהתשובה לכך שלילית.

רמז לכך ניתן למצוא בדברי דו"צ שכתב בהקדמתו לתחקיר:

"צה"ל לא נערך למתאר חדירה נרחב, הכולל ריבוי מרחבי חדירה על ידי אלפי מחבלים, התוקפים בעשרות מוקדים במקביל כפי שקרה בשבעה באוקטובר. תרחיש הייחוס עסק בחדירות בודדות ונקודתיות. לתרחיש זה התאמנו הכוחות ולאורו נקבעה פריסת הכוחות".

דובר צה"ל מאושש אם כן את הטיעון, שצה"ל נערך לאבטחת הגבול  כדי למנוע חדירות בודדות ונקודתיות, ולא להגנה על ריבונותה של מדינת ישראל מפני התקפה של צבא חמאס. אם היינו שואלים בוגר פו"ם, מה ההבדל בין אבטחה להגנה, הוא היה עונה שאבטחה אינה צורת קרב, אלא מאמץ משני, הכולל סדרת פעולות שמטרתן לסייע לכוח העיקרי במלחמה לבצע את משימותיו, עם מינימום הפרעה מצד האויב, ומוסיף שבתום המערכה, הצורך לבסס שליטה על המרחב ולמנוע פעילות עוינת, הופך את מאמץ האבטחה ממאמץ ממשני לעיקרי, מה שמתבטא בהצבת שמירה על מחנות, מתקנים אסטרטגיים, ויישובים אזרחיים, פטרולים, תצפיות ופעולות ביטחון שוטף נוספות, שייעודן לאתר ולסכל איומים. אבל – היה בוגר פו"ם מוסיף בתוקף – אבטחה, מעולה ככל שתהיה, אינה הגנה, שכן לעולם לא יהיה בכוחה לעצור התקפה צבאית.

צריך  להודות ביושר, שהפעם האחרונה שבה צה"ל נערך למשהו הקרוב להגנה על הנגב המערבי, הייתה טרם ההתנתקות. לאחריה אבד העומק  שהעניקה האחיזה ברצועה. היישובים 'העורפיים' של פעם, מכרם שלום ועד נתיב העשרה, שאובטחו באמצעות גדר אינדיקטיבית ופטרולי בט"ש לאורכה, הפכו מכאן ואילך לקו החזית.

הסד"כ הסדיר שהוקצה לאוגדת עזה לשם ביצוע משימותיה, הצטמצם עקב כך בלמעלה משליש, מפקדת האוגדה, והחטיבות שנפרסו בעבר מרפיח בדרום ועד עזה בצפון, רוכזו משנת 2009 – מטעמים כלכליים ובניגוד לכל הגיון צבאי – בשטח של פחות מקמ"ר במחנה 'רעים', וזאת בהמשך לאותו כשל דוקטרינרי, שהועיד לצה"ל את משימת אבטחת המרחב במקום הגנה עליו, תהליך שהואץ לאחר הקמת 'זוהר דרומי', המכשול שנועד למנוע את חדירת הנוח'בה דרך התת-קרקע, שההסתמכות עליו גרמה להורדת העתודה המרחבית והפיקודית מן הסד"כ, כמו גם להטמעת שינויים ארגוניים ותורתיים נוספים, שלא ניכנס אליהם כאן.

את חותמת הכשרות הסופית לכל האמור לעיל, סיפקה תפיסה בשם 'הגנה רב מימדית'. שפורטה במסמך שחיבר צוות בראשות ר' אמ"ן  האלוף הרצי הלוי בשנת 2020 ('בין הקטבים' 28-30) שקבעה שלנוכח הצורך להגן על גבולות המדינה, ובהיעדר עומק והתראה בעין, כמו גם לנוכח מגבלות הסד"כ – צריך לאמץ קונץ פטנט טכנולוגי שיכלול ליבה מודיעינית אחודה שתסנכרן באמצעות קישוריות גבוהה ובינה מלאכותית הררי מידע שייאספו ממערכות איסוף וניטור מולטידיציפלינריות ביבשה, בים באוויר ובסייבר, יהפכו אותן תוך דקות, באמצעות אלגוריתמיקה מתאימה, לידע שיתורגם למטרות, ולאש הגנה הורגת שימטירו כוחותינו על אויב שינסה לחדור לשטחנו. כל זה, כפי שכותב הרצי: "יכול להעלות את הסיכוי שנהיה מוכנים בזמן, במקום ועם היכולות המתאימות".

ובכן, זה לא קרה. לא משום שהטכנולוגיה, שבה השקענו מיליארדים איכזבה, אלא משום שחמאס איכזב והחליט הפעם לתקוף באמצעות צבאו את הנגב המערבי במקום לבצע 'סתם' חדירה. כדי להבטיח את הצלחתו, הוא ניטרל את שלל המערכות והאמצעים הטכנולוגיים שעלולים היו להקשות עליו, ובמקביל לכך פרץ עשרות פרצות במכשול החכם, חדר עם סד"כ חטיבתי לעומק השטח, חטף מאות חיילים ואזרחים, והגיע קרוב לב"ש. בקיצור – פעל ההיפך ממה שאמור היה לפעול.

לא יהיה זה מוגזם לנחש שגם אילו מפקדת אוגדת עזה לא הייתה מוציאה למעלה משליש מחייליה לחופשת החג, ומכניסה, בעקבות קבלת ההתראה בשלוש בבוקר, את אלו שנותרו 'לכוננות עם שחר', קולטת שתי פלוגות דובדבן ושני צוותי טקילה במקום אחד, ואילו, ואילו, ואילו, גם אז כנראה, ניתן היה לכל היותר לצמצם את מימדי האסון, אבל לא למנוע מחמאס לכבוש את המרחב, משום שעל מנת לסכל התקפת אויב בהצלחה, צריך להיערך להגנה ולא לאבטחה.

חכמה בדיעבד היא חכמה קטנה, אבל לפעמים גם בה יש צורך, לבטח לאור המציאות הנוכחית בצפון, וזו שתלווה אותנו כנראה גם בהמשך. נחזור ונאמר, הכשל בהיערכות צה"ל לאורך הגבול עם חמאסטן נבע מכך שהוא נערך לאבטחת המרחב ולא להגנתו. היערכות להגנה במציאות שקדמה ל-7 באוקטובר ולנוכח האילוצים שנמנו קודם, ובראשם היעדר העומק וקירבת הישובים לגבול, חייבה לנקוט בצעדים אחרים, כמו  בניית מוצבי לחימה נוספים על אלו הקיימים, שילוש סד"כ הטנקים, פריסת סוללות ארטילריה במרחב, העמדת כוחות חי"ר בעתודה לשם ביצוע התקפות נגד, הצבת מסקרי"ם בכוננות של 7 דקות, כיתת חיילים בכל ישוב הקרוב לגדר, עיבוי כיתות הכוננות, ציודן באמל"ח המתאים, ושיפור מוכנותן להגנה על יישובים. חלק מזה מתבצע כרגע – בדיעבד – בשטח.

יש להכיר בעובדה, שצה"ל 'הקטן והחכם' שלנו, היה מתקשה מאוד להגן כהלכה על שטחה הריבוני של מדינת ישראל בצפון, בדרום, ביו"ש ובמקביל להוסיף להתאמן עם מערך מילואים מדולדל, לוחמים המשרתים שנתיים וחצי במקום שלוש, תהליך רב שנתי של ירידה בגיוס ליחידות קרביות, ופטור משירות לכל החפץ בכך, שנבעו מן הלחץ האינטנסיבי והמתמשך על מערכת הביטחון, מצד האליטה הכלכלית, התרבותית, והתקשורתית בישראל, והקיצוצים שכפו 'נערי האוצר' על מנת ליצור, כטענתם, איזונים מתאימים בין צורכי הביטחון הפוחתים (לכאורה) לצרכים האזרחיים הגוברים, אשר שחקו עד דק את העקרון של 'כל העם צבא', ופגעו ביכולת לקיים היערכות הגנתית אפקטיבית לאורך קו גבול נרחב, הכולל כ-120 ק"מ בגבול לבנון, ועוד כ-60 ק"מ נוספים בגבול הרצועה, לאורך זמן.

שלוש הערות לסיכום: הראשונה – עם תקציב של 70 מיליארד ש"ח לשנה, לוחמים נפלאים, ארסנל נשק מתקדם, וסמכויות שאין לשום צבא אחר במדינה דמוקרטית, מצופה היה מקברניטי צה"ל לעשות את הנדרש מהם ולהגן על ריבונות המדינה ועל חיי אזרחיה בדרום בצורה הרבה, הרבה יותר מקצועית. הטענה שהמחדל אירע בגלל ההתנתקות, או 'מזוודות הכסף', שקולה לטענה שמשק כנפי הפרפר ביערות האמזונס הוא שגרם לצונמי ההרסני בדרום מזרח אסיה בשנת 2004.

השנייה – מי שאחראים למחדל, לא פחות מאלו שכבר הודו בכך, הם הלשעברים, המככבים באולפני הטלוויזיה. רמטכ"לים, אלופי פד"מ, ראשי אמ"ץ ואמ"ן משנת 2007 ואילך, אשר יצקו את יסודות תפיסת האבטחה הקלוקלת בתודעה והכתיבו את הפריסה הפגומה של המפקדות ומוצבי הקבע בשטח, שלא ניתן היה לשנותם בדיעבד. אחר שהגיעו למסקנה, שחזרה על עצמה בתכניות העבודה הצה"ליות, ולפיה, אם לצטט מתר"ש 'גדעון' של גדי איזנקוט, את הדגש בהגנה, צריך לשים על הגנה מרקטות לנוכח: "הירידה באיום התמרון לשטחנו, והותרת איום חדירה מוגבלת לשם פח"ע או הישגיים תודעתיים"  כתרחיש הייחוס להגנה.

מכאן להערה השלישית –  בשבועות הקרובים עתידים להתפרסם עוד כ-20 תחקירים צבאיים, בנוגע לאירועים ביתר יישובי העוטף. בכולם מן הסתם תחזור המסקנה שצה"ל כשל בתפקידו משום שהוא לא היה ערוך ל'תרחיש הייחוס' של חדירת אלפי מחבלים. זה המקום להעיר, שברמה הטקטית משתמשים, ולא במקרה, במושג המוחשי 'אויב', ונערכים להגנה מפניו או להתקפה עליו, בהתאם. מי שנערך להגנה על בסיס 'תרחישי ייחוס' מעורפלים, מהמר על כך שהוא תמיד יהיה מעודכן ביחס לעוצמת האויב, כוונותיו, תכניותיו, כמו גם העיתוי בו הוא יבחר לממשן, ויספיק להיערך לקראתם מבעוד מועד. המציאות מוכיחה שזה לא כל כך מצליח, ולכן במקום לסמוך על המזל, עדיף אולי לדבוק בעקרונות התו"ל המוכחים, שהגנה הוא אחד החשובים בהם.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.