הזמן לצדנו: המיתוס והמציאות של מלחמה ממושכת

בעקבות נאום נתניהו בקונגרס וטענתו שצה"ל ינצח את חמאס, תהה אחד הפרשנים המובילים בישראל בקול בוכים, איך אפשר לדבר על ניצחון, כאשר כל יום שעובר הוא עוד יום של הפסד לישראל. עסקים קורסים, מחסור בחיילים, מילואימניקים שלא יכולים יותר, עשרות אלפי פליטים בארצם, צפון המכוסה בגשם של רקטות וכטב"מים, וממשל אמריקאי שמעכב אספקת חימושים. צה"ל חייב לחתור לסיום המלחמה בהקדם, קבע בנחרצות, גם בלי להשיג את היעדים שהוצבו לו. והוא לא היחיד, רבים נאחזים בתפיסת הבטחון של ישראל, על מנת להוכיח כי במלחמה הנוכחית כמו בקודמותיה, הזמן משחק לרעתנו. על מנת להבין את ההגיון העומד ביסוד טענותיהם, צריך לחזור לעקרונות תפיסת הבטחון שאותם ניסח 'הזקן' בשנת 1953. ולפיהם מדינה המונה מיליון וחצי תושבים, כפי שהיתה ישראל בימיו, מסוגלת אולי להחטיף סנוקרת צבאית לאויביה כשצריך, אך לא להכריעם איסטרטגית. זאת לנוכח יחסי הכוחות הצבאיים, 1:10 לרעתנו, שחייבו להעמיד צבא מילואים גדול, שגיוסו לאורך זמן עלול היה למוטט את הכלכלה המקרטעת. הערכתו, שמלחמות ארוכות משחקות לידי העולם הערבי, המשופע במשאבים אנושיים, כלכליים ונהנה מסיוע ותמיכה בינ"ל, יתישו אותנו לאורך זמן.

משהו קצת השתנה במהלך 70 השנים שחלפו. ישראל מונה כיום כעשרה מיליון תושבים, והיא מעצמה כלכלית, שהתמ"ג שלה גדול משל כל שכנותיה גם יחד, עניין שנרחיב בו תיכף. יחסי העוצמה בינה לחמאס וחיזבאללה גם יחד, נוטים בבירור לטובתה, למרות הקיצוץ בסד"כ האוגדות המתמרנות. איראן שהחליפה את מדינות העימות משכבר, אינה חונה על הגבול, ומלחמת ההתשה שהיא מנהלת נגדנו באמצעות הפרוקסי שלה, או הטילים שהיא משגרת, נובעים בעיקר מחולשתה ופגיעותה. אשר ליתר, מתוך כ-300,000 חיילי מילואים, שגויסו בהיסטריה בחודשי המלחמה הראשונים, נותרו כיום פחות מ-50,000. הלוחמים ברובם, כבר לא נקראים, כבעבר, לשירות של יותר מחודשיים רצופים. זאת ועוד, בהתבסס על גודלו של מחזור גיוס, והשינוי במדיניות הגיוס המתירנית, שפטרה קודם קרוב ל- 30% מהמלש"בים (רובם אגב, לא חרדים) לצד דיוק תהליך ההכשרה של הלוחמים, והחזרת משך השירות הסדיר ל-36 חודש, ניתן להעריך שהפער בין מצוי לרצוי במצבת הלוחמים הקרביים, יצטמצם באופן משמעותי בחצי השנה הקרובה.

האסטרטג וההיסטוריון האתונאי בן המאה ה-5 לפנה"ס תוקידידיס, קבע: "…שמלחמה היא לא כל כך ענין של נשק כמו של כסף, שמאפשר שימוש בנשק…" ואכן המלחמה הנוכחית היא סיפור יקר. נגיד בנק ישראל העריך בחודש מאי האחרון את עלות המלחמה לשנים 2025-2023 ב־250 מיליארד שקלים. הערכה הכוללת עלויות ישירות (הפעלת מטוסים, תחמושת, דלק, מזון, ימי מילואים, פינוי אזרחים מהצפון והדרום, שיקום פצועים, ודומיהם) ועקיפות (פגיעה בתיירות, פיצוי עתידי לבעלי עסקים, דירות ורכוש שנפגעו). לצד זה ציין הנגיד כי: "…יש לנו 200 מיליארד דולר יתרות, והשוק מבין שיש לנו כמה מחסניות…" ואכן על פי נתוני בנק ישראל, משרד האוצר, הלמ"ס, IVC, IBI חב' הפניקס ואחרים, ששוקללו על ידי ד"ר אדם רויטר, יו"ר חיסונים פיננסים, ונגה קינן, יו"ר פורום ראשי החברות במשק והוצגו בחודש יוני האחרון, עולה כי המשק והכלכלה התאוששו פלאים מפרוץ המלחמה עד היום. התמ"ג (תוצר מקומי גלמי) שלנו עומד כיום על כ-400 מיליארד דולר, כמעט כמו זה שלפני ה-7 באוקטובר. ההוצאה היומית בכרטיסי אשראי, המהווה כ-50% מהתמ"ג, ומעידה בין היתר על יכולת כלכלית של צרכנים, והנטיה השולית לצרוך ((MPC טיפסה בכ-25%. ממוצע התשואות השנתי לפידיון אגרות חוב ממשלתיות, המשקף את ציפיות המשקיעים לרווח, טיפס אמנם ל- 5% כחצי אחוז יותר משיא תקופת הקורונה, אך נעצר שם. ככלל האוצר מצליח גם היום לגייס כספים, וההערכה היא שהמוסדות ייצרו ביקושי אג"ח בהיקף100  מיליארדי ₪, שיזרמו לקופת המדינה השנה. זאת למרות 1.4% פרמיית הסיכון החמש שנתית לישראל, שהציג משרד האוצר האמריקאי אשתקד.

יציאת משקיעים זרים מהבורסה בת"א, שעמדה על כ-34 מיליארדי ₪ ברבעון האחרון של שנת 2023 נבלמה, ועומדת היום על פחות מ- 1%. תיק הנכסים הכספיים של הציבור מתבטא ב- 5.68 טריליון ש"ח, שיא של כל הזמנים. שער הדולר שומר בסה"כ על יציבות. ענף הנדל"ן משתקם ומחירי הדירות חוזרים לעלות. ההכנסות ממיסים בתחילת השנה זהים לאלו של תחילת 2023. הגירעון התקציבי מתקרב אמנם ל-7%, נמוך מ- 12% בתקופת הקורונה שנסגר תוך שנה – סיבה לאופטימיות. שוק העבודה התאושש, והביקוש לעובדים, שירד בשלושת חודשי המלחמה הראשונים חזר כמעט לקדמותו, מה שהחזיר את רמות השכר במשק לרמתן ערב המלחמה. ענף ההיטק המעסיק כ-16% מהשכירים במגזר העסקי ואחראי על כ-58% מהיצוא, ספג 'מכה קטנה בכנף' עוד בתקופת המאבק על הרפורמה, אך ממשיך להוות את הקטר הכלכלי. גיוס ההון בסך 3.5 מיליארד דולר ברבעון האחרון שהסתיים ביוני השנה, הוא הגבוה ביותר מזה שנתיים. לא הכל ורוד, מיליארדים מוזרמים לכיסוי התחיבויות 'קואליציוניות', הגרעון כאמור גבוה, אבל הסך הכל הכללי מאוד מאוד מעודד.

לאיומי פוליטיקאים אנטישמיים באירופה על כוונתם להכריז חרם על ישראל, לא צריך להתיחס ברצינות. שכן הענין מחייב אישור פה אחד של כל 27 המדינות בארגון בכללן גוש וישגרד (4V). החרם בפועל שהטילו טורקיה וקולומביה לא נראה כרגע אפקטיבי, משום שהסוחרים הטורקים מצאו דרך להעביר סחורות לישראל דרך ירדן ובולגריה, תוך עצימת עין של הסולטן. לפחם הקולומביאני, שמוסיף להגיע, למרות האיומים, יש בכל מקרה תחליפים רבים. אשר לאמברגו צבאי- הממשל הדמוקרטי, החושש מהפסד בבחירות, אכן מעכב כרגע משלוח של פצצות 2000 פאונד, פגזי 120 מ"מ לטנקים, חלקי חילוף למנועי מטוסים ופריטים נוספים, במטרה לגרום לישראל להפסיק את המלחמה. עם זאת, יש להניח שהוא יאלץ בקרוב לשחרר את הפקק, על מנת להמנע ממבוכה בסנט, שאישר את חבילת הסיוע. ומכל מקום גם בלעדיהם, ניתן להביס את חיזבאללה (אשר ליתר איומי האמברגו הם בטלים בשישים). אחרון, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמות העולים החדשים לארץ, מאז פרוץ המלחמה ועד היום, גדולה משמעותית מכמות היורדים.

מיותר לציין שמצבנו יכול היה להיות טוב יותר, אבל צריך להודות ביושר שהיעדר משאבים, לוחמים, אמברגו נשק או חרמות ובידוד בינ"ל, אינם סיבה משכנעת לעצור את המלחמה בשלב הזה. כל זה עלול להשתנות כמובן, אם ארה"ב תאפשר למועצת הבטחון לשלוף כרטיס אדום חלילה, אבל זה כבר סיפור אחר. מכל מקום נראה שהקריאות לעצור את המלחמה, עוד קודם שהשמדנו את חמאס, הרחקנו את חיזבאללה מן הגבול, והחזרנו את כל החטופים ואת תושבי הצפון לבתיהם, אינה בהכרח קשורה לתפיסת הבטחון של הזקן, ויתר הנימוקים שמעלים הלשעברים, אלא לעניין אחר לחלוטין, המסתתר תחת פני השטח, והוא היעדר נחישות לנצח. מה שמעורר בזיכרון את קרל פון קלאוזוביץ' הנצחי, שלמרבה הצער זוכרים ממנו כיום רק את הקביעה לפיה המלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, תוך התעלמות מתרומתו הכבירה להבנת מכלול הגורמים והתופעות, המייחדים את המלחמה משאר הפעילויות החברתיות. בכללן אופיה הדיאלקטי, היותה ממלכת אי הודאות, המזל, החיכוך, ומעל, מעל הכל! העובדה, שלא משאבים כלכליים, טכנולוגיות או כלי נשק מנצחים במלחמות אלא… וכפי שקלאוזביץ' עצמו אומר בתוקף, בני אדם.

מה שעוזר לנו להבין כיום, באיחור ניכר, כיצד צבאות תת-מדינתיים, דלי תקציב, אספקה וחימוש הביסו צבאות מאורגנים ומצויידים להפליא בויאטנם, אנגולה, אריתריאה, לבנון, עירק, אפגניסטן ומקומות אחרים בעולם. כל התירוצים לגבי: קשיי האקלים והטופוגרפיה (ג'ונגלים, שטחים בנויים מעל ותחת לקרקע), הקושי לאתר ולהכריע אויב נעלם, המסתתר בקרב אוכלוסייה אזרחית, והתייצבות המשפט הבינ"ל ודעת הקהל לצד החלש… קורסים לנוכח האמת המרה, והיא, שהצד שיצא וידו על העליונה, היה תמיד זה שגילה רצון עז יותר לנצח. מה שמחזיר אותנו שוב לקלאוזביץ', ולקביעתו במגנום אופוס שלו, שמי שמנצח במלחמה הוא מי 'שמשכנע' את יריבו להעדיף כניעה על פני המשך המלחמה. אתגר שהוא נפשי במהותו, ולא חומרי, כלכלי או טכנולוגי לטענתו. משום שכדבריו: "…במלחמה אנו מכוונים את הרצון שלנו לאובייקט חי, המגיב על כך בתורו, בהתנגדות. ולכן הכישורים השכליים והטכניים, המשמשים אותנו בתחומי עשיה אנושיים אחרים, אינם מספיקים כאן.."

הרצון לשבור את רצון היריב להלחם ויהי מה, מדגיש קלאוזביץ', חייב להיות משותף לממשלה, הצבא והעם, טרם יציאתם למלחמה, וביתר שאת במהלכה. היחלשות אחד ממרכיבי המשולש הזה – רצון העם, הצבא או הממשלה – מערער את הרצון הכללי, מה שמסביר את הכישלונות במלחמות שמנינו קודם, כמו גם את התנהלותו הרופסת של נתניהו, לנוכח התגרויות חמאס וחיזבאללה בדור האחרון, ואת החלטתו לאפשר העברת מזוודות כסף והוצאה לפועל של מבצעי ענישה מוגבלים. אך לשלול מכל וכל מלחמת 'ברירה', המנוגדת לרצון העם וצבא העם שאחת דינה – תבוסה! חלק גדול מזה השתנה בעקבות הטראומה של ה-7 לאוקטובר, שהיוותה דֵזָ'ה וּו לחרדה הקיומית ששררה כאן בין השנים 1948-73. זו העלתה לראש סדר היום בישראל את ההכרה, שמדינת ישראל לא תצליח לשרוד במרחב לאורך זמן, בלי להכריע את צבאות חמאס וחיזבאללה המאיימים להשמידה. נתניהו היה הראשון להבין את גודל השעה ואת כובד המשימה, כאשר קבע את מטרות המלחמה ואת סדר העדיפות. השמדת חמאס תחילה, חיזבאללה בהמשך. המטכ"ל שהושפל, מצא שהוא חייב להחזיר לעצמו את אמון הציבור המאוכזב ולמלא את יעודו, נרתם בלב שלם לאתגר. ועמך ישראל, הנהנתן משכבר, שהתמכר פעם למילקי בברלין, והזדעזע ממעללי הנוח׳בה-איזנצגרופן, חשף בנהמה את שיניו, דרך את שרירי הרצון הכחושים, וגילה רוח הקרבה ותשוקה עזה לנצחון, שעוצמתם לא כהתה גם לאחר עשרה חודשי לחימה.

הניתוח והתיאורים דלעיל יכולים להתפס מנותקים מן המציאות משהו, על רקע סבל משפחות החטופים, רשימת השכול והפצועים האינסופית, עשרות אלפי המפונים, החרדה מהמתקפה הצפויה ועוד… אבל אם יש ממש בטיעונים, ולרשות ממשלת ישראל עומדים המשאבים והכישורים הנדרשים לנצחון. אם ביכולתה להתגבר על התנגדותן של קבוצות אליטה בחברה, המעדיפות עסקת שבויים או 'מזרח תיכון חדש', במהדורה סעודית, כתחליף. ואם רוב מניינו של הציבור הישראלי, שהפנים כי מה שאירע ב-7 לאוקטובר אינו אלא ג'נוסייד! יוסיף לתמוך בלב שלם במאמץ המלחמתי והעומדים בראשו. ואם המטכ"ל שלנו ימשיך לגבות את מפקדי האוגדות השוחרים לקרב… כי אז יתכן מאוד שהזמן יוסיף לשחק לטובתנו. נזכיר, לא כלי נשק מנצחים מלחמות, אלא בני אדם. קלאוזביץ' מוסיף גורם נוסף הקשור לעולם האדם… מזל. לא משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל תמיד כדאי לקוות שיהיה לצידנו.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.