ההיסטוריון הרוויזיוניסט הראשון

פרופ' דונלד קגן היה היסטוריון של העת העתיקה שהתמחה בחקר תולדות יוון. הוא חיבר מספר ספרים בנושא ושימש כמרצה באוניברסיטת ייל במשך כארבעה עשורים. קגן הלך לעולמו ב-6 באוגוסט 2021.

מאמר זה פרי עטו ראה אור בכתב העת 'קומנטרי' בחודש מאי 1988. אנו מודים לצור ארליך ולד"ר עמית ברץ על עזרתם באיתור הטקסטים בעברית.

***

כותרת המאמר הזה מתייחסת להיסטוריון היווני תוקידידס ומעלה מספר שאלות. הראשונה היא מי היה תוקידידס ומדוע עלינו להתעניין ביצירתו כמעט אלפיים וחמש מאות שנה לאחר שנכתבה? שאלה נוספת היא מהו היסטוריון רוויזיוניסט וכיצד ניתן לראות את תוקידידס ככזה למרות שנחשב לאדם הראשון שחיבר את תולדות המלחמה בה עסק? לבסוף עלינו לשאול, האם ניתן להגדירו כגדול הרוויזיוניסטים, לאור התחרות בתחום מצד רבים אחרים שנשאו את התואר הזה?

תוקידידס היה אריסטוקרט אתונאי שגדל בימי שיא זוהרה של העיר תחת שלטון פריקלס. הוא נולד בסביבות שנת 460 לפני הספירה, וטרם חגג שלושים כאשר פרצה המלחמה הגדולה בין אתונה ונתיניה האימפריאלים מצד אחד, לבין הספרטנים ובני-בריתם הפלופונסים מנגד, מלחמה הנודעת בשם המלחמה הפֶלופונֶסית. למעט הפוגה קצרה ואחת ארוכה יותר של הפסקת אש בת כשש שנים, המלחמה נמשכה 27 שנים והותירה את יוון מרוסקת, עניה וחלשה מתמיד. היוונים לא היו עוד אדונים לגורלם, וכמה עשורים בודדים לאחר תום המלחמה נפלו טרף לעוצמה המקדונית, איבדו את עצמאותם ואת האוטונומיה שלהם. מלחמה זו הייתה נושא המחקר והכתיבה העיקרי של תוקידידס.

אך מדוע מלחמה בין ערי מדינה ביוון העתיקה צריכה לעניין אותנו כיום? התשובה טמונה בהגדרתו של תוקידידס את משימתו ובמיומנות בה ביצע אותה. "ואפשר", כך כתב,

שסיפור מאורעות, שאין בו כלום מן המיתוס, לא יהא בו כדי לענג את השומעים. אך כשלעצמי דייני, אם ימצאו בו תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים, כמותם או כיוצא בהם, כמקרה אשר יקרה את בני האדם. כי ספר זה נתחבר כקניין לדורות, ולא לשם שעשוע לשעה כוונתו"[i]

וציפיתו של תוקידידס לא הייתה לשווא, מכיוון שיצירתו שרדה ועדיין נשפטת כשימושית עד לעצם היום הזה. למעשה, היא כנראה משפיעה כיום יותר מאשר אי פעם. לא תמצאו באף אוניברסיטה שום קורס ביחסים בינלאומיים או בתולדות הלחימה בלעדיה. ההיסטוריה של תוקידידס מהווה חלק מרכזי באקדמיה הצבאית ובבית הספר לממשל בהרווארד. כאשר קצין מבטיח מקבל את הבשורה לפיה התקבל למכללת הצי הנחשקת בניופורט אשר ברוד-איילנד, צעד חשוב בסולם הדרגות של כל איש צבא בכיר, הוא מקבל ביחד איתה עותק של תוקידידס, הספר הראשון בתוכנית הלימודים. ההנחה שבבסיס כל זאת היא שישנם, למעשה, היבטים מתמידים של התנהגות אנושית וחברתית, במיוחד תחת הלחץ האדיר שגורמות מלחמות, ושיצירתו של תוקידידס מאירה עליהם זרקור בעל ערך.

מהו, אם כן, רוויזיוניסט? במובן מסוים כל ההיסטוריונים הם רוויזיוניסטים, מכיוון שמלבד העובדה שהם מספרים את אותו סיפור ישן במילים אחרות, כל אחד מהם מנסה לתרום תרומה חדשה לשינוי ההבנה שלנו את העבר. אך כאשר אנו משתמשים במונח "רוויזיוניסט" אנחנו מתכוונים בהגדרה למשהו בסיסי יותר; אנחנו מתכוונים לכותב המנסה לשנות באופן משמעותי את דעת הקורא לגבי אירועים בעבר, כותב שאינו מסתפק בתיקון כמה טעויות או הוספת גוון חדש לתמונה, אלא מנסה לספק פרשנות חדשה אשר תשנה את ראייתנו לגבי הנושא כולו.

הפעם הראשונה בה נעשה שימוש במונח הזה, ככל שאני מודע לכך, הייתה לאחר מלחמת העולם הראשונה. האנשים שחיו במדינות ההסכמה במהלך המלחמה היו בטוחים שמעצמות המרכז נושאות באחריות לפרוץ המלחמה ולכן גם צריכות, במידה מסוימת, לשאת בעונש. אלא שזמן לא רב לאחר תום הקרבות החלו אחרים לטעון כי לא כך המצב, ושגרמניה ואוסטריה אינן אחראיות למלחמה יותר מאשר רוסיה, צרפת ואנגליה, ואולי אף פחות מהן. עד מהרה הצטרפו אליהם היסטוריונים שכונו "רוויזיוניסטים" והשמיעו טיעונים אקדמיים שתמכו בעמדה הזו. אלה הצליחו לתפוס בזריזות אחיזה במחשבתם של מלומדים באנגליה ובארה"ב. אפילו כמה צרפתים השתכנעו; בנוגע לממשלה הבולשביקית ברוסיה, היא לא הייתה זקוקה לשכנוע רב בדבר טבעו המרושע של משטר הצארים.

מאז הפכה התופעה לנפוצה. כמה כותבים, א. ג'. פ. טיילור הבולט שבהם, ניסו לערוך רוויזיה לדעה הרווחת לפיה היטלר היה אחראי למלחמת העולם השנייה, ונהנו מהצלחה מסוימת בטרם גל הראיות והמחסור בקהל נלהב קברו אותה. בעת החדשה יותר, המלחמה הקרה והמלחמה בווייטנאם עברו טיפול דומה. ניסיונות השינוי האלה הם יותר ממחלוקת נידחת בין חוקרים ופסבדו-חוקרים; יש להם חשיבות מעשית רבה. מה שהתרחש בעבר, וחשוב מכך – מה שאנחנו חושבים שהתרחש, נושא עמו השפעה עצומה על האופן בו אנו פועלים ומגיבים לבעיות שלנו כיום. אם כן, ישנה חשיבות רבה למה שהיסטוריונים ואחרים אומרים שקרה והמשמעות שהם מעניקים לכך.

המחלוקת סביב מלחמת העולם הראשונה מדגימה היטב את הנקודה. אמריקנים והאנגלים במיוחד החלו לחוש כי גרמניה זכתה ליחס לא הוגן בחוזה וורסאי. האמריקנים השתמשו בכך כהצדקה עיקרית לדחיית החוזה ולנסיגה הבדלנית מענייני העולם. האנגלים לא יכלו ללכת כל כך רחוק, אך אמונתם כי גרמניה הואשמה שלא בצדק הקלה על התעלמותם או אישורם להפרות החוזה מצד היטלר. רגשות אשמה סייעו לתמיכה במדיניות הפירוז, חוסר המוכנות למלחמה והפייסנות. המשורר האנגלי ו. י. אודן, בתגובה לפלישת היטלר לפולין ב-'1 בספטמבר 1939', חשף עד כמה עמוק שקע הרעיון, וכמה זמן הוא שרד למרות הכל[ii]:

מחקר מדקדק מסוגל

לחשוף את הפשע כלו

שהביאה מאז ימי לותר

תרבות עד טרוף

ולגלות את אשר התרחש

בלינץ. וכיצד אל פסיכוטי

עלה מנבכי האימגו,

הצבור ואני יודעים את

שכל ילד לומד בבית ספר,

מי שעולה לו נגרמת

ישיב בעולה"

מחקר עדכני יותר הראה לשביעות רצונם של מרביתנו כי דעת אנשי התקופה הייתה נכונה, הוכיח כי האשמה הגדולה ביותר למלחמת העולם הראשונה מונחת לפתח דלתה של גרמניה, ובהתאם רגשות האשם הבריטיים היו לא במקומם. אך זה היה מאוחר מדי. ההיסטוריונים הרוויזיוניסטים עשו את מלאכתם נאמנה והשתלבו היטב באקלים הדעות של שנות ה-20 וה-30, עד שהצליחו לתפוס את דמיונו של דור שלם וסייעו לו לנוע בכיוון בו רצו שינוע.[iii]

***

תוקידידס, יותר מכל כל אדם אחר, האמין בחשיבות המעשית של ההיסטוריה, ולכן ניתן לצפות שיהיה נלהב לתקן כל שגיאה שמצא בעובדות או בפרשנות. רוחו הביקורתית ניכרת לאורך כל היצירה. "קשה לתת אמון בכל עדות ועדות", הוא אומר לנו, "כי דרכם של בני אדם לקבל זה מפי זה את השמועות על קורות העבר בלי חקירה ודרישה וללא הבחנה, ואפילו אם המדובר הוא במאורעות שאירעו בארצם הם". האתונאים למשל טועים, אומר תוקידידס, לגבי האופן בו הטיראנים גורשו מהארץ. יוונים אחרים טועים גם הם לגבי עובדות היסטוריות, כמו פרטי החוקה הספרטנית.

באבחנות אלה נראה כי תוקידידס מביע ביקורת על אביו הקדמון הרודוטוס, היסטוריון המלחמות בין יוון ופרס, על כך שהיה רשלן ותמים. בניגוד לכך הוא מתאר את שיטת העבודה שלו:

ואשר למעשים שנעשו במלחמה הזאת, לא מצאתי לנכון לרשום כל שמועה כפי שהגיעה לידי ואף לא כפי שהיה את נפשי, אלא ביררתי כל דבר לפרטיו במידת הדיוק שבגדר האפשרות גם במאורעות שהייתי עד ראייה להם, וגם באותם ששמעתים מפי אחרים. והשתדלות זו גרמה לי יגיעה מרובה, כי אותם שנכחו במאורעות השונים לא סיפרו אותם דברים עצמם על אותם מעשים עצמם, אלא כל אחד ואחד סיפר לפי חיבתו לאחד הצדדים ולפי כוח זכרונו"

ברור אם כן כי תוקידידס היה היסטוריון ביקורתי ומתוחכם, המוכן לתקן טעויות עובדתיות בכל מקום בו נתקל בהן. אך נטיותיו הרוויזיוניסטיות ניכרות בקנה מידה רחב יותר מאשר פרט עובדתי בודד. לכן הוא משתמש למשל בראיות של הומרוס כדי להוכיח כיצד המשורר הדגול הגזים בהיקפה של מלחמת טרויה, וטוען כי תוצאותיה נחרצו פחות בגלל האומץ הטרויאני ויותר בגלל דלות הכוח היווני שהותש במצור מתמשך.

אז לתוקידידס היו האינסטינקטים של רוויזיוניסט. אך אם יצירתו הייתה למעשה ההיסטוריה הראשונה של המלחמה הפלופונסית, איזה צורך היה ברוויזיה שלה? התשובה דומה לאותם מקרים אחרים שהזכרתי: דעותיהם של בני הזמן אשר לא נוסחו או נכתבו עד הסוף. בזמנים המודרניים דעות כאלו ניתנות לשחזור בקלות. חלקנו עדיין זוכרים אותן, ובכל מקרה הרוויזיוניסטים המודרניים תמיד התעמתו איתן או טענו נגדן. השיטה של תוקידידס שונה מן היסוד. הוא כותב בגוף שלישי, ובסגנון מרוחק ומתנשא, כמעט אולימפי.

הוא אינו מתווכח עם אף אדם ולא מציג השקפה חלופית, אפילו כדי לסתור אותה. הוא מעניק לקורא את העובדות והמסקנות הנחוצות לאחר שזיקק אותן באמצעות מחקר ומחשבה קפדנית. הוא היה מוצלח כל כך עד שבמשך יותר מ-2,400 שנים, מעט מאוד קוראים בכלל היו מודעים לקיומן של דעות אחרות. אך קריאה עמוקה של תוקידידס עצמו ושל כמה מקורות עתיקים אחרים הזמינים לנו מראה כי דעות שונות היו קיימות בזמנו, ושיצירתו ההיסטורית מהווה משקל נגד עוצמתי ויעיל כנגדן. עבודתי שלי במשך שני העשורים האחרונים עסקה ברובה בניסיון לשחזר את אותן דעות נשכחות של בני הזמן ולהשוות בינן לבין פרשנותו של תוקידידס. אני סבור כי התוצאות מאירות באור מעניין את הלך מחשבתו של תוקידידס ואת החשיבות של יצירתו.

עצם הרעיון לפיו התרחשה מלחמה אחת אשר נמשכה משנת 431 ועד לשנת 404 לפני הספירה, והייתה ראויה מנקודת מבט אתונאית להיקרא "המלחמה הפלופונסית", נראה כמו חידוש של תוקידידס. אחרי הכל, המלחמה נקטעה בידי הפסקה בת שנה אחת ב-423 ובהמשך בידי חוזה השלום של ניקיאס ב-421. כמה מבני התקופה ראו בבירור את העשור שבין 431 ל-421 ואת התקופה שהחלה עם מסע המלחמה האתונאי לסיציליה ב-415 וחידוש הקרבות על אדמת יוון ב-414 כשתי מלחמות שונות. תוקידידס מצדו סבר אחרת:

שש שנים ועשרה חודשים נמנעו שתי המדינות מלצבוא זו על ארצה של זו , אך מחוץ לגבולותיהן לא הייתה שביתת הנשק שלמה והן הוסיפו לחבל זו בזו ככל שיכלו. אך לסוף הוכרחו לבטל את הברית, שנכרתה לאחר עשר השנים הראשונות, ולהתגרות זו בזו במלחמה גלויה.

גם את המאורעות האלו כתב אותו תוקידידס עצמו, איש אתונה, על סדרי זמניהם, אשר בקיץ בקיץ ואשר בחורף בחורף, עד הזמן, שבו השביתו הלאקדימונים ובעלי בריתם את שלטונם של האתונאים ולכדו את החומות הארוכות ואת פירייאבס, בסך הכל ארכה המלחמה עשרים ושבע שנים. ואם מישהו סבור, שאין זה מן הראוי לקרוא לתקופת שביתת הנשק שבינתיים בשם מלחמה, אין דעתו נכונה"

המשפט האחרון מצביע בבירור על המטרה הפולמוסית בדיון הזה.

***

מחלוקת מעניינת בהרבה עוסקת בגורמים למלחמה ובאחריות לפריצתה. עבור אתונאי מן השורה היה בוודאי נדמה כי המלחמה פרצה בשל שורת תקריות החל משנת 436 לפני הספירה, סביב העיר הנידחת אפידאמנוס, כיום באלבניה. מלחמת האזרחים שפרצה שם הובילה במהרה לסכסוך בין קרקירה, עיר מדינה נייטרלית ומבודדת אשר שכנה באי קורפו והחזיקה בצי עוצמתי, לבין העיר קורינתוס, בת-ברית חשובה של ספרטה. הריב ביניהן איים לערער את השלום היחסי, וכאשר אתונה כרתה ברית עם קרקירה, היא הציבה עצמה באופן טבעי מול ספרטה וקורינתוס.

בחורף של 433-432 הקורינתים סייעו להצית מרד בפוטידאיה, אחת מהערים שהיו נתונות לשליטה אימפריאלית אתונאית, ושלחו חיילים כדי להתנגד לצבא המצור של אתונה. במהלך אותו חורף אתונה פרסמה צו האוסר על תושבי מגארה, עיר נוספת שהייתה בברית עם ספרטה, מלהשתמש בשוק האתונאי ובכל נמל בשטחי האימפריה, צעד שיצר מתח רב נוסף. היו אלה בעיקר אנשי מגארה וקורינתוס אשר שכנעו את הספרטנים כי אתונה מהווה איום ממשי על השלום, ובהמשך דחקו בהם לפתוח במלחמה. ישנן ראיות ברורות לכך שדעת הקהל האתונאית התמקדה בצו המגארי כגורם המרכזי לפרוץ המלחמה, וראתה בפריקלס האחראי הן לפרסום הצו והן למלחמה אליה הוביל.

בשנת 425, משורר הקומדיה אריסטופאנס הציג מחזה בשם 'האכארנים'. באותה עת המלחמה כבר נמשכה שש שנים ארוכות וכואבות, וגיבור המחזה דיקאיופוליס החליט לחתום על חוזה שלום עבור עצמו ומשפחתו. הצעד מרגיז כל כך את שורת המקהלה הפטריוטיות והששה אלי קרב עד שהגיבור נאלץ להסביר שלא היו אלה הספרטנים שפתחו במלחמה:[iv]

אנשים, ולא משל עירנו

כי אם חדלי אישים, חסרי כל ערך,

אסימונים קצוצים, טבועים בנכל, בני־בלי־שם

הלשינו על גלימות בני מיגרה

ומקום אשר ראו קשוא, ארנבת,

חזיר או ראש של שום או גוש של מלח,

אמרו: של מיגרה הם והחרימום מיד"

ואז, הוא ממשיך, כמה אתונאים שיכורים גונבים אישה מגארית ובתמורה, כמה מגארים גונבים שלוש יצאניות מבית אַסְפָּאסְיָה, פילגשו של פריקלס. בהמשך, שליט העיר הזועם

חקק חקים משנים כשירי היין:

"בני מיגרה לא ישארו בארצנו,

בשוקינו, על פני ים, על פני היבשה".

בני מיגרה רעבו ללחם והתחננו

אל אספרטה להעביר גזרה זו,

שנגזרה עליהם בשל שלש זונות.

ואנו לא נעתרנו לרב תחנוניהם.

אחר כך בא נקוש המגנים עלינו"

מן הסתם, שימוש בקומדיה אתונאית כראיה להבנת האירועים הפוליטיים בני הזמן הוא עסק מורכב. דמיינו לכם אדם שרק ינסה להבין בעוד אלפיים שנה מעכשיו מונולוג של ג'וני קרסון או מערכון ב'סאטרדיי נייט לייב'. אריסטופאנס שאב בבירור שעשוע מהחיבור בין הצו המגארי, אשר ידע כי נתמך בידי פריקלס, לבין אונס נשים אשר על פי הומרוס פתחו במלחמת טרויה, ועל פי הרודוטוס גרמו גם לפרוץ המלחמה בין היוונים לפרסים. ועדיין, המשורר הופך את הצו המגארי ואת הסירוב האתונאי לסגת ממנו לעמודי תווך בבוא המלחמה, גם במחזה הזה וגם בקומדיה אחרת, 'השלום', שהוצגה בשנת 421. שם הוא גורם להרמס להסביר לאיכרי אתונה העייפים ממלחמה כיצד השלום אבד מלכתחילה[v]:

זה התחיל בכך שפידיאס הסתבך בצרות,

ופריקלס חשש שזה יהיה גם גורלו;

הוא פחד מטבעכם, ממזגכם הנשכני;

ולפני שלו עצמו יקרה דבר נורא, הצית

את העיר, הטיל בה גץ קטן, ההחלטה בדבר מגרה"

הקונטקסט המלא חושף כי הקשר בין ההתקפות על פִידִיאַס, חברו ושותפו של פריקלס, לבין הצו המגארי היה פרי מוחו הקומי של המחבר. אך כותבים עתיקים כמו דיודורוס מסיציליה ופלוטרכוס לקחו זאת ברצינות וככל הנראה שיקפו ביצירתם את ההאשמות שהטיחו אויביו בני הזמן של פריקלס. הגרעין הקשה המשותף לכל אלה היא האמונה כי הסיבה למלחמה נעוצה בצו המגארי ולכן פריקלס הוא האחראי לפריצתה.

תהא אשא תהא חשיבותו של הצו, עמדה זו היא בוודאי הפשטת יתר, וכל היסטוריון הגון היה דוחה אותה כהסבר מספק. תוקידידס עצמו מעניק לצו תשומת לב מועטה ביותר, אינו מזכיר אותו במקומו הטבעי בסיפור ואינו מצביע בדיוק מתי הוא נוצר, מה הייתה מטרתו וכיצד הוא יושם בפועל. הוא אינו מגלה את העובדה לפיה ספרטה התנתה את הסכם השלום בביטול הצו, או את הפיכתו למרכז הדיון באתונה. דרכו של תוקידידס להפריך את הדעה הרווחת, אותה ראה כשגויה, לא הייתה להתמודד עמה ישירות אלא לרמוז על חוסר חשיבותו של הצו באמצעות המקום הצנוע שהקדיש לו בסיפורו.

אך תוקידידס אף הולך רחוק יותר בדחייתו את ההשקפה המקובלת, ומכחיש לא רק את חשיבות הצו המגארי אלא גם את כל הסכסוכים הקשורים אליו שקדמו למלחמה. הפרשנות שלו מייצגת רוויזיה גורפת של ההסברים הרגילים:

ואני אקדים ואכתוב את הסיבות, שגרמו לביטול הברית ואת דברי הריבות שביניהם, כדי שלא ישאל אדם לעולם, מפני מה התרגשה ובאה מלחמה כזאת על היוונים. אך האמיתית שבעילות, אם כי לא נאמרה בפירוש, היתה, לדעתי, התעצמותה של אתונה, שהפילה פחד על הלאקדימונים ואילצתם לצאת למלחמה"

תוקידידס חוזר פעמיים נוספות ובמילים אחרות על ההסבר הזה בתיאורו את מקורות המלחמה, ולמעשה הספר הראשון כולו מאורגן בקפידה כדי לתמוך בפרשנות שלעיל. זו נכתבה בכישרון ועוצמה כה רבים, עד ששכנעה את מרבית הקוראים במשך מאות שנים. ההשקפה הרוויזיוניסטית הפכה במהרה לאורתודוקסיה המקובלת.

***

מחלוקת נוספת סובבת סביב האסטרטגיה בה נקט פריקלס בניהול המלחמה, שהייתה למעשה מאוד לא שגרתית. פריקלס סיפר לאתונאים כי ינצחו במלחמה אם רק "ישבו בשלווה, ישקדו על תקנת ציים, לא ישאפו להוסיף שלטון על שלטונם כל עוד מלחמה בארץ ולא יעמידו בסכנה את עצם קיומה של העיר".

היישום המעשי של התוכנית הזו דרש כי האתונאים כולם, אשר רובם היו חקלאים באזורי הכפר של חבל אָטיקָה, ייסוגו אל בין חומות העיר ונמל פיראוס, ימנעו מלחימה יבשתית ויאפשרו לספרטנים לגרום כאוות נפשם נזקים לאדמתם ולבתיהם. האתונאים יצאו למתקפה רק בפשיטות קומנדו בחצי-האי פלופונס, וגם שם לא יסתכנו בקרבות נרחבים. הם יוכלו לעשות זאת מכיוון שעירם הייתה בטוחה מאחורי החומות, מכיוון שצי הספינות שלהם שלט בימים ויוכל להבטיח אספקת מזון, ומכיוון שהחזיקו באוצר גדול מספיק כדי לממן את המלחמה. ההנחה הייתה כי הספרטנים ובני בריתם יבינו במהרה כי אינם יכולים לגרום לאתונאים להילחם וגם לא להיכנע, יתעייפו מן הקרבות חסרי הטעם, ויגיעו להסכמה על שלום בתנאים מקובלים.

אך הדברים לא התרחשו לפי התוכנית, והספרטנים לא הגיעו למסקנות ההגיוניות. בשנה השנייה למלחמה פרצה בעיר האתונאית הצפופה מגפה נוראה, אשר קטלה לבסוף כשליש מהאוכלוסייה. פריקלס מת בשנה השלישית למלחמה, אך האסטרטגיה המקורית שלו שרדה במשך שלוש שנים נוספות ללא הצלחה. האוצר הלך ואזל ומרד פרץ באימפריה. גורלה של אתונה השתנה לטובה רק כאשר קליאון, יריבו ומבקרו של פריקלס, גרם לאתונאים לנטוש את אסטרטגיית המלחמה הכושלת ולאמץ במקומה גישה נועזת ותוקפנית יותר.

באופן טבעי, הביקורת הייתה רבה, אפילו בשנה הראשונה למלחמה. פלוטרכוס מספר לנו כי ידידיו של פריקלס הפצירו בו לצאת למתקפה, ויריביו, ביניהם קליאון, השתלחו בו כאשר לא עשה זאת. משוררי הקומדיה תקפו אותו במרץ: "ומקהלות שרו שירי לעג וחרפות עליו וגינו את תכסיסיו בתכסיסי רך לב המפקיר הכול לאויבים".[vi] כך למשל נכתב באחד מהם:

ואתה, מלך כל הסטירים, למה־זה תסרב

להניף את הרומח בעוז, ואתה רק מכביר

רב מלים אמיצות ונאות על דבר מלחמה,

ואולם נשמתך באמת נשמתו של טליס היא?

ופגיון כלשהו כי יושם עלי אבן משחזת

לחדדו את שניך מיד תחרק כמו לו

נשכך אויבך, זה קליאון הנוצץ, איש השחץ"

תוקידידס עצמו מאשר באופן כללי את דיוק הגרסה הזו. מראה שדותיהם העולים באש היה יותר מדי עבור אתונאים רבים, במיוחד הצעירים שבהם, שרצו להתגייס מיד ולהילחם. "העיר", כך הוא מספר,

נתמלאה תרעומות מתרעומות שונות, והם התעברו בפריקלס, ולא זכרו כלום ממה שיעץ להם תחילה, אלא חירפו אותו על שאינו מוציאם למלחמה עם היותו מפקדם, וראו אותו חייב בכל סבלותיהם"

כה גדולה הייתה תשוקת האתונאים עד שפריקלס לא סמך על התהליך הדמוקרטי הרגיל אלא השתמש בהשפעתו הרבה כדי למנוע כינוס של כל אספה עממית. אך בשנה שלאחר מכן המגפה הגדולה פרצה בעיר, ופריקלס לא הצליח עוד לרסן את האנשים. תוקידידס מספר לנו כיצד

נשתנתה דעתם של האתונאים עליהם, שכן הושחתה ארצם בשנייה והחולי והמלחמה כאחד העיקו עליהם. הם גינו את פריקלס על שפיתם להילחם והאשימוהו בכל הפורענויות, שבאו עליהם. נפשם נכספה להשלים עם הלאקדימונים ואף שלחו מלאכים אליהם, אך העלו חרס בידם. וכיוון שנתייאשו מכל תקווה, נטפלו לו לפריקליס"

פריקלס הגיב עם נאום מבריק ואופייני, שזכה להצלחה חלקית בלבד. האתונאים חדלו מלבקש שלום אך שמרו את טינתם כלפי פריקלס. הם הדיחו אותו מתפקידו והטילו עליו קנס כבד. לאחר שהרגשות העזים התפוגגו מעט, האתונאים בחרו בו מחדש למצביא העליון אך הוא נפטר מספר חודשים לתוך הכהונה. בעת מותו האסטרטגיה שהוביל נחשבה לכושלת; עירו הייתה תחת מצור וכרעה תחת עול המגפה, שדותיה נבזזו, אוצרה התרוקן ועתידה נראה עגום. כפי שציינתי, רק היפוך האסטרטגיה הזו בדחיפת יריבו של פריקלס קליאון הובילה לניצחון משמעותי בקרב פילוס ארבע שנים לאחר מכן, ואפשרה לאתונאים להמשיך במלחמה.

זו גרסת האירועים אותה ניתן להבין מקריאה זהירה ובררנית של תוקידידס, וזו הייתה בוודאי גם השקפתם של רבים מאנשי אתונה, אם לא רובם המוחלט. אך זו ודאי אינה התמונה העולה עבור רוב קוראי יצירתו ההיסטורית. במקום זאת עולה התמונה הבאה: אספסוף דמוקרטי הפכפך ונבער, המושפע ברגע אחד מתקווה וברגע הבא מפחד, הופך לקורבן של תשוקותיו וחסר כל בינה, ריסון או אופי; מזועזעים מן האסון, ההמונים דוחים את היציבות והאומץ של מנהיגם, רק כדי לבקש אותם שוב כאשר חלף הרגע הגרוע מכל.

***

תוקידידס בסיפורו אינו משאיר ספק כי פריקלס צדק בכל מובן. בעודו מותקף בידי אלה שרצו לצאת ולהילחם, הוא מנע את אסיפת העם מכיוון ש"חשש שאם יתכנסו, ידונו בדבר מתוך רוגז יותר מאשר ביישוב הדעת". בשנה הבאה, כאשר האתונאים היו חוששים ומדוכאים מספיק כדי לבקש שלום, פריקלס

ראה שהם כעוסים על אשר הגיע אליהם ושהם עושים כל מה שציפה שיעשו, כינס אותם לאספה… וביקש לעודדם ולהסיר את הכעס מלבם, לרכך מזגם ולהפיג פחדם"

באשר לניצחון הגדול שנחל קליאון בפילוס בשנת 425, ניצחון שגרם לספרטנים לבקש שלום לאלתר, תוקידידס מייחס אותו לסדרה של אירועים ממוזלים, שהסתיימו בלכידת אסירים ספרטנים ובבקשה לשיחות פיוס. "הבטחת קליאון נתמלאה", הוא כותב, "אף על פי שהייתה הבטחת טירוף". אך מול הטענות כי אסטרטגיית פריקלס הייתה לקויה, תוקידידס אינו מגביל את עצמו להפרכה עקיפה. במקום זאת, במה שמהווה את ההצהרה הישירה והארוכה ביותר של דעה אישית בכל יצירתו, הוא פורס הגנה מלאה:

פריקלס חי שתי שנים ושישה חדשים אחר פרוץ המלחמה ולאחר מותו נתברר עוד יותר עד כמה היטיב לראות מראש את כל ענייני המלחמה… אך הם עשו היפוכם של דברים אלו ואף מעשים אחרים, שאין, לכאורה, ביניהם לבין המלחמה ולא כלום, לכבוד עצמם ולשם ריווח ביתם, וביצעו לשם העיר דברים, שנמצאו רעים לעצמם ולבעלי בריתם. כי הם הכניסו ראשם במפעלות, שהרבו כבודם ועושרם של יחידים כל עוד עלו בידם. אך הזיקו נזק גדול לעיר בכל מהלך המלחמה, משנסתיימו בכשלון. וטעמו של דבר הוא, כי פריקלס, שהשפעתו היתה גדולה בשל חשיבותו ורוחב דעתו והיה מפורסם בנקיון כפיו, עצר בעם כבן חורין, והוא הנהיג אותם יותר משהנהיגו הם אותו.

הוא לא קנה לו את השפעתו באמצעים מגונים ולא היה צריך להחניף להם, אלא יכול היה גם להתנגד להם ולהטיח דברים קשים כלפיהם בשל החשיבות היתירה, שהיתה נודעת לו. על כל פנים, כשהיה מרגיש, שהם מעיזים מגודל לבב לעשות דבר שלא בעתו, היה מדכדכם בנאומיו ומטיל אימה עליהם, וכשהיו שרויים בפחד שווא היה מחזק לבם בדבריו ומעודדם. וכך אירע, שהשלטון, שהיה דימוקראטי לפי שמו, היה למעשה נתון בידי הראשון שבאזרחים.

אך הבאים אחריו היו כולם שקולים זה כנגד זה, ומתוך שכל אחד מהם שאף להיות הראשון במעלה, היו מוכנים למסור לידי הדימוס גם את עסקי המדינה, שיעשה בהם ככל העולה על רוחו. ומכאן הטעויות המרובות והשונות שטעו, שעל כן אירעו הדברים בעיר גדולה, ששלטון ניתן לה גם על אחרים, ובכללן גם המשלחת לסיקליה. ולא שנפלה כאן טעות באומד כוחם של האויבים, שעליהם אסרו מלחמה, אלא שהנשארים בעיר לא נתנו דעתם לצורכי הצבא היוצא, ובסכסוכיהם האישיים, מי ומי יעמוד בראש העם, הקהו את פעולות המלחמה והטילו לראשונה מריבה בינם לבין עצמם על עסקי העיר.

ומשנכשלו בסיקליה ואיבדו יחד עם כלי מלחמתם את מרבית האניות, ובעיר גדל פירוד הלבבות, החזיקו בכל זאת האתונאים מעמד במשך שמונה שנים בפני אויביהם מאז, ובפני אנשי סיקליה שנספחו אליהם, בפני בעלי בריתם שרובם פשעו בהם, ובפני כורש בן המלך, שנוסף עליהם אחר כך והמציא כספים לפילופונסים לבניין ציים; ולא הוכרעו, עד שכשלו זה בזה בסכסוכיהם האישיים ונפלו. כל כך מרובה היה שפע האמצעים, שעמד אז לרשותו של פריקלס, שעל ידיהם צפה מראש שאתונה תנצח במלחמה על נקלה את הפילופונסים לבדם"

אין פלא אפוא כי ניתוח כה רהוט ועוצמתי הצליח לשכנע דורות רבים בננסיותם של מבקרי פריקלס, והכחיד את כל טיעוניהם.

***

הרשו לי להציע דוגמה אחרונה, למרות שישנן נוספות, לניסיונו של תוקידידס לבצע רוויזיה לדעה הרווחת בזמנו. אני מתמקד בפסקה מתוך הציטוט הארוך שלעיל:

וכך אירע, שהשלטון, שהיה דימוקראטי לפי שמו, היה למעשה נתון בידי הראשון שבאזרחים. אך הבאים אחריו היו כולם שקולים זה כנגד זה, ומתוך שכל אחד מהם שאף להיות הראשון במעלה, היו מוכנים למסור לידי הדימוס גם את עסקי המדינה, שיעשה בהם ככל העולה על רוחו"

יתכן כי קביעה זו הייתה מנוגדת אף יותר לדעה הרווחת באותה העת. פריקלס החל את הקריירה הפוליטית כסגן לאפילאטס, האיש ששם קץ לשלטון השמרני של קימון ומועצת האצילים של האראופגוס, ופתח את הדלת לדמוקרטיה מלאה. פריקלס עצמו היה הראשון לקבוע תשלומים למושבעים בבתי המשפט, צעד חיוני בהתפתחות הדמוקרטיה וכזה שזכה לביקורת הרבה ביותר מצד אויביו.

אריסטו מספר לנו כי "יש התולים בו בשל כך את האחריות לקלקול המידות, ואמנם מאז היו תמיד בני העם הפשוט להוטים יותר להיבחר בגורל כשופטים מאשר האזרחים המהוגנים. גם שיחוד השופטים החל אז…".[vii] בתיאורו הדו-מפלגתי של הפוליטיקה באתונה, אריסטו מונה את פריקלס בקרב הדמגוגים לצד אנשים כמו קליאון וקליאופון.

גם תיאורו של אפלטון את פריקלס דומה במידה רבה. בדיאלוג המכונה 'גורגיאס' הוא שם בפי סוקרטס את הטענה "שהרי אני שומע דוקא, שעשה פריקלס את האתונאים עצלים ומוגי־לב ומרבי־להג ואוהבי־בצע, משום שהיה הראשון שהנהיג את קבלת־השכר".[viii] אלו הן, כמובן, השקפותיהן של אויבי הדמוקרטיה האריסטוקרטים והגיעו כמאה שנים לאחר מות פריקלס, אך הן עדיין מבטאות ודאי את הביקורת שהושמעה נגדו בימי חייו. אלא שפריקלס המצטייר מכתביו של תוקידידס הוא אדם אחר לגמרי. כבר בהופעתו הראשונה הוא מוצג כ"ראשון בין האתונאים בימים ההם, שכוחו היה גדול גם בדיבורים וגם במעשים". הוא פנה אל בני העיר כפי שמעט מאוד פוליטיקאים פנו בעבר אל קהלם: באומץ, בגאווה ובאומנות. בתגובתו לטענה לפיה ניתן היה למנוע את המלחמה עם ביטול הצו המגארי, פריקלס אומר לאתונאים:

אני מחזיק תמיד באותה דעה עצמה, שאין לוותר לפילופונסים, אף על פי שיודע אני שאין הלך רוחם של בני האדם, כשהם מתפתים למלחמה, דומה להלך רוחם בשעה שהם נתונים בה, אלא דעותיהם מתחלפות לפי המסיבות… ואני מחייב את אלו מכם, שדברי ישדלום, לתמוך בהחלטות, שנחליט עליהן במשותף, ולהתמיד בהן, אף אם ניכשל בדבר מן הדברים; ואם לאו — אל יתבעו לעצמם חלק בעצה הנבונה, אם נצליח"

ישנו כאן רמז לקריאה להקרבה שנמצאת למשל בהתייחסותו המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל ל"דם, יזע, עמל ודמעות", אך ישנה גם נימה של תוכחה ותיגר שאפילו צ'רצ'יל לא העז להשתמש בה. מדהימה לא פחות היא תגובתו של פריקלס להתקפות עליו בשנה השנייה למלחמה:

גילויי כעסכם באו עלי, כשאני מצפה להם, כי מכיר אני את עילותיו. ולפיכך קראתי לאספה זו כדי להזכיר לכם את החלטותיכם ולגנותכם, אם אתם מתמרמרים עלי שלא כראוי או נכנעים לפורענויות שלא כשורה… ולא לעשות מה שאתם עושים עכשיו , שמתוך שאתם בהולים על עסקי הבית הרעים שלכם, אתם מניחים ידיכם מתשועת הכלל ומאשימים אותי, שהמליץ על המלחמה, ואת עצמכם אתם, שהסכמתם על ידי"

אין לנו סיבה להטיל ספק בדיוק דיווחיו של תוקידידס, לפחות לגבי הטון הכללי של דברי פריקלס, ועלינו להסכים עמו נגד אפלטון, אריסטו ובני הזמן שאת דעותיהם הדהדו. אלו הן לא מילותיו של דמגוג אלא של מנהיג יוצא דופן ובעל איכויות הרבה מעבר לפוליטיקאי הדמוקרטי הממוצע.

ועדיין, הרוויזיה שמבצע תוקידידס לדעה העוינת הולכת רחוק מדי. לא משנה עד כמה נמתח את העובדות, הרי שלא ניתן לקרוא לאתונה של פריקלס עיר שבה השלטון "היה למעשה נתון בידי הראשון שבאזרחים". זה יהפוך את אתונה לדומה מאוד לרומא של אוגוסטוס, אך עצם הזכרת האנלוגיה הזו היא הודאה מיידית בשקריותה. משטר אוגוסטוס נשען על שליטתו המוחלטת בכוח הצבאי היחידי בעולם הים-תיכוני. לא ניתן היה להדיחו מהשלטון אלא באמצעות התנקשות. פריקלס, מנגד, היה תלוי לחלוטין בתמיכה החופשית והמתמשכת מצד אנשי אתונה. ההוכחה לכך היא שבמהלך המלחמה האתונאים היו יכולים לדחות את עצת פריקלס, להדיחו ואפילו להטיל עליו עונשים, והוא לא היה יכול לעשות דבר כדי למנוע זאת. כאן אנו מוצאים את הפרשנות המחודשת הקשה ביותר לעיכול מפי תוקידידס, ואכן רק מעטים מבין החוקרים המודרניים מקבלים אותה.

***

תקוותי היא כי הצלחתי להדגים שלושה מקרים שנויים במחלוקת בהם ניסה תוקידידס לבצע רוויזיה לדעה המקובלת. עמדתי שלי היא כי בכל שלושת המקרים, ובמיוחד באחרון, השקפת בני הזמן הייתה קרובה יותר לאמת מאשר השקפתו של תוקידידס. כדי להבין מדוע זה כך יש לשאול מדוע הוא חש את הצורך להיות רוויזיוניסט.

עלינו לזכור כי באותה העת מקצוע ההיסטוריה לא היה קיים עדיין, לא היו בנמצא מועמדים לדוקטורט שלחוצים למצוא רעיון מקורי, ולא חולקו משרות פרופסור יוקרתיות כדי לפתות היסטוריונים לומר משהו שונה ואמיץ. המחקר העדכני שם דגש על מה שקוראים זהירים ידעו תמיד – מאחורי הסגנון המרוחק והאנליטי של תוקידידס ישנו אדם הכותב על האירועים החשובים ביותר בימי חייו, על גדולתה של עירו שלו ועל חורבנה.

עלינו לזכור עוד כי תוקידידס היה משתתף פעיל באירועים אותם הוא מתאר. צעיר בדור מפריקלס, הוא העריץ אותו בוודאי על פני כל מדינאי אחר. הוא היה אריסטוקרט בעל דם כחול אשר חי בנוחיות בדמוקרטיה האתונאית, ולמעשה פרח ברגעיה הקשים ביותר, כאשר התמנה למצביא בשנת 424, חמש שנים לאחר מות פריקלס ובשיא כוחו של קליאון. ועם זאת מכתביו עולה בבירור כי חש בוז כלפי המערכת הדמוקרטית של אתונה.

גישה זו קלה יותר להבנה כאשר אנו זוכרים כי במהלך השנה שבילה תוקידידס בתפקיד המצביא, המושבה האתונאית החשובה אַמְפִיפוֹליס, אשר הגנה עליה הייתה בין תפקידיו כראש הצי, נפלה בידי הספרטנים. האתונאים ראו בו אחראי לכישלון ודנו אותו לגלות במשך שאר תקופת המלחמה. בעשרים השנים הבאות חי תוקידידס בקרב זרים וגולים אחרים, כולם היו עוינים לדמוקרטיה. הם בוודאי תהו, ייתכן שבקול, על הפרדוקס של אדם כמו תוקידידס, אציל הבז לדמוקרטיה, שחי ושגשג בדמוקרטיה הגדולה ביותר והעריץ את המנהיג הדמוקרטי הגדול ביותר. אני טוען כי ספרו אודות המלחמה היה התשובה – לא רק היסטוריה של תקופת חייו אלא גם כתב הגנה עליהם.

מטרתו הייתה להוכיח כי הדעה הרווחת שגתה בכל המובנים החשובים. פריקלס לא היה אחראי למלחמה אלא ראוי לשבח משום שזיהה כי היא בלתי נמנעת והתכונן בחוכמה בהתאם. בניגוד לטענה כי האסטרטגיה שלו הייתה מקור הסבל והתבוסה של אתונה, היא הייתה למעשה נכונה ועשויה להוביל לניצחון אלמלא מת בטרם עת וגישתו נהפכה בידי יורשיו הכושלים. לבסוף, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר, פריקלס לא היה דמגוג ואפילו לא דמוקרט, אלא מדינאי דגול ששלט בעמו ולא נשלט על ידו.

זו הייתה, לדעתי, הסיבה בגינה נדרש תוקידידס לפרש מחדש את האירועים הגדולים של חייו, אם כי יש להוסיף שזו כנראה לא הייתה הסיבה היחידה. הדבר היחיד בו אני בטוח לאחר שלושים שנה של ניסיון להבין את אחד האנשים המורכבים ביותר הוא שכל הצהרה פשטנית אודות תוקידידס תהיה בוודאי שגויה.

אך כעת הגיע הזמן להצדיק את טענתי כי תוקידידס לא היה רק הרוויזיוניסט הראשון אלא גם הגדול שבהם. הסיבה הראשונה לכך נעוצה בכתיבתו שהייתה כל כך משכנעת עד ששלטה לחלוטין בדעת הקהל מאז שהופיעה ודחקה לשוליים כל עמדה אחרת. הסיבה השנייה היא שבמהלך הכתיבה יצר תוקידידס יצירת אומנות כה מרתקת שחרטה בזיכרונות הקוראים תמונה נצחית של אתונה בת הזמן. לבסוף, כאשר תוקידידס כתב על ימי חייו מתוך צורך רגשי מיידי, הוא חיבר בה בעת מחקר ניתוחי חד של בני האדם וחברתם בזמן אסון ולחץ קיצוני, מחקר אותו אנו מוצאים מאיר עיניים ובעל משמעות גם כיום.

בדרשת הלוויה שלו, פריקלס התגאה בכך שגדולתה של אתונה דיברה בעד עצמה:

באותות גדולים אנו מוכיחים את עוצמתנו, ואין היא חסרה כלל עדות, ולפיכך ישתאו עלינו גם בני דורנו וגם הדורות הבאים. ואין אנו צריכים לא להומירוס לשבחנו ולא לפייטן אחר, המענג את שומעיו לשעה קלה, אלא שהאמת סותרת ומכחישה את סיפוריו"

אך כאן אני סבור שהוא טעה. אפילו ההוכחות המוחשיות לגדולת אתונה של פריקלס הנמצאות במקדשים באקרופוליס מעומעמות ולא מספקות. תהילת העיר תחתיו נותרה בת אלמוות בעיקר הודות לכותב אחר, יריב מודע להומרוס שהגנתו על פריקלס שלטה בתודעה במשך מאות שנים והפכה את אתונה שלו ל"קניין לדורות".

***

[i] כל קטעי תוקידידס מובאים מתוך 'תולדות מלחמת פילופוניס' בתרגום א.א. הלוי, הוצאת מוסד ביאליק, 1959.

[ii] תרגומו של אריה סתיו מתוך 'שבעה שערי שירה', הוצאת תמוז,2005.

[iii] ראו את מאמרי בעניין מכתב העת 'קומנטרי' בסתיו 1987.

[iv] הקטעים מתוך 'האכארנים' מובאים מן האסופה '11 קומדיות לאריסטופנס' בתרגום יצחק זילברשלג, הוצאת מסדה 1967.

[v] מתוך 'השלום – קומדיה', בתרגום זיוה כספי ובהוצאת מאגנס, 2005.

[vi] קטעי פלוטרכוס מובאים מתוך 'חיי אישים: אנשי יוון' בעריכת ש.ה. ברגמן ובתרגום א.א. הלוי, הוצאת מוסד ביאליק, 1986.

[vii] קטעי אריסטו מובאים מתוך 'מדינת האתונאים', כפי שמופיע בנספח ל'אתונה בימי גדולתה' מאת אלכסנדר פוקס, הוצאת מוסד ביאליק, 1957.

[viii] קטעי אפלטון מובאים מתוך 'גורגיאס או על הדברנות' בתרגום צבי דיזנדרוק, כפי שמופיע באתר 'פרויקט בן יהודה'.