לזכרו של דונלד קגן, ג'נטלמן ואיש ספר

דונלד קגן הלך לעולמו והשאיר מאחוריו מורשת אדירה. ילד המהגרים היהודי משכונת העוני בניו-יורק שהפך בעזרת שקדנות ושאיפה למצוינות לאחד ההיסטוריונים הקלאסיים המשפיעים בדורו

פרופ' דונלד קגן (צילום מסך: יוטיוב)

כאשר ויליאם באקלי כתב אודות אנשים – במיוחד מתוך הערכה או זיכרון – הוא נהג לפתוח עם "הפעם הראשונה" בה פגש אותם. ברוח זו, אבקש להיזכר בפעם הראשונה בה פגשתי את דונלד קגן. הוא סיפר שהוא מחבב את ביקורת המוזיקה שלי – אך הייתה לו תלונה אחת: "אתה נחמד מדי למלחינים מודרניים". בתשובה אמרתי: "זו עשויה להיות הפתעה עבורם". הוא הניד בראשו וצחק בקול.

הייתה לי שאלה עבורו: "האם עדית המילטון הייתה טובה וראויה? האם הערכת את פועלה?". כן, הוא אמר, לחלוטין כן. המילטון (1963-1867) הייתה מחנכת וסופרת אשר פרסמה בשנת 1930 את רב המכר 'הדרך היוונית'. בהמשך היא כתבה נוספים, כולל 'הדרך הרומית'. חוקרים במשרה מלאה נוטים לעתים לבוז לסופרים פופולריים. דונלד קגן לא היה אדם כזה.

הוא היה אחד ההיסטוריונים הקלאסיים המובילים של זמננו. קגן בילה את מרבית הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטת ייל, מ-1969 ועד לפרישתו ב-2013. במשך שלוש שנים הוא שימש כדיקן המוסד. קגן ידע הרבה על רומא אך אהבתו האמיתית הייתה שמורה ליוון העתיקה, ובמסגרת משרתו באוניברסיטה נהנה מן המותרות של לימוד היסטוריה יוונית בלבד. ב-6 באוגוסט 2021 הוא הלך לעולמו בגיל 89.

לפני כשנתיים וחצי נסעתי לבקר בביתו שבפאתי וושינגטון. היה זה יום אביב יפהפה וישבנו בחצר. הקלטנו ביחד שיחה לפודקאסט. להיות במחיצתו של דונלד קגן, כפי שאלפים מתלמידיו יוכלו להעיד, היה תענוג. תענוג מלמד.

***

קגן נולד בליטא בשנת 1932. לאחר שאביו נפטר הוא הגיע לאמריקה עם אמו כאשר היה בן שנתיים. שאלתי אותו כיצד היו נראים חייו אם היו נשארים בליטא. "מוות", הוא השיב מיד. "הם הרגו כל יהודי שמצאו".

משפחת קגן התגוררה בברוקלין, ניו-יורק – בשכונת בראונסוויל ליתר דיוק. זו הייתה שכונת עוני, מורכבת מאנשי מעמד הפועלים, הוא הסביר. רובם היו מהגרים יהודים ממזרח אירופה. כאשר קגן וילדי מהגרים אחרים הגיעו לכיתה ז', הם עברו לבית ספר שהיה 50 אחוזים לבן (לא שיהודים נחשבו "לבנים" בעיני מישהו) ו-50 אחוזים שחור. לא היו הרבה ריבים, הוא אומר. שתי הקבוצות בעיקר הסתגרו בתוך עצמן, מלבד במשחקי הספורט שם התערבבו. "כדורסל היה כמו דת בבראונסוויל", הוא מספר. קגן הקדיש את עצמו למשחק, כמו רבים מחבריו. השחקן הכוכב היה זיגי בנקס (קיצור חיבה לזיגמונד), וקגן מספר שהוא זכה אפילו לשחק באולם הכדורסל המפורסם בעיר, המדיסון סקוור גרדן.

כולם בשכונה היו עניים מרודים. לא היה כסף בכלל. אבל קגן אומר שהם היו הילדים ברי-המזל ביותר בעולם, מכיוון שההורים העריכו חינוך טוב, וזה היה כרטיס היציאה החוצה.

בשיחה בינינו בחצר ביתו, קגן דיבר ברהיטות על חינוך, כפי שדיבר על כל נושא אחר. "אתה תהיה בבעיה קשה ללא חינוך", אמר. "אנשים יכולים לנצח את חוסר הידע שלך". חינוך על פי קגן הוא "הגנה עצמית. כמו לשאת אקדח". הוא הסביר: "כאשר אתה זוכה לחינוך הנכון, החינוך שמתאים לך, הוא מעשיר את חייך בכל כך הרבה דרכים עמוקות, ולכן יהיה זה טיפשי לא לנסות ולהשיג אותו".

דון קגן, הילד מברוקלין, הלך ללמוד במכללת ברוקלין. הוא תכנן להיות מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון. במהלך השיחה איתו חשבתי על היסטוריון מוביל אחר, יוג'ין ג'נובזה. גם הוא גדל בברוקלין, בשכונת דייקר הייטס, וגם הוא למד באותה מכללה. אחד ממוריו החשובים ביותר היה ארתור קול, היסטוריון של מלחמת האזרחים.

קגן זכר את "מר קול", כפי שקרא לו. "הוא היה אחד מהיאנקים הישנים והטובים. בכלל, לא היו הרבה פרוטסטנטים בעולם בו גדלנו". היו שם בעיקר אירים ואיטלקים קתולים. "קול היה אמריקני מהסוג הישן. זה עזר לשבור את הקרח מולי", אמר בצחוק גדול.

הסטודנטים להיסטוריה במכללת ברוקלין היו מחויבים לקחת קורסים בתולדות תרבות המערב שכיסו תקופות שונות ומקומות שונים. הם לא נתנו לך אז אפשרות להישאר בור ועם הארץ, סיפר קגן. אבל בימינו אנו נראה שזאת לא בעיה בכלל. וכיצד הוא הפך להיסטוריון קלאסי של העולם העתיק? התשובה לכך, הוא מספר, מלמדת אותנו דבר או שניים על "תפקיד המזל בחיינו".

עם שלל הקורסים שהוצעו במחלקת ההיסטוריה, מאיפה כדאי להתחיל? דון קגן חשב שעדיף ללכת לפי הסדר: מהעולם העתיק וקדימה. הוא התייעץ עם כמה סטודנטים ותיקים בעניין. האם כדאי להתחיל עם יוון ורומא? "זה בסדר", הם אמרו, "אבל אולי כדאי שתמתין שנה או שנתיים. היא עלולה לפרוש עד אז".

"היא" הייתה מטה אליזבת שוץ, "גברת צעירה בשנות השישים לחייה", כפי שקגן תיאר אותה. היא הייתה מורה קשוחה וישירה, סוג של גרזן קרב. בכל מקרה, קגן האמיץ נרשם לקורס. "הדבר הראשון בו הבחנתי היה שהכיתה גדולה מדי יחסית למספר התלמידים. זה הסתדר עם הדברים ששמעתי עליה". לא היו הרבה סטודנטים אמיצים. מעט מאוד היו מתאימים ללמוד אצל גברת שוץ.

לא היה בה כל רצון להתחבב עליך. היא לא הייתה שם כדי לחבק אותך. היא הייתה מורה מחמירה וקפדנית. היא לא המתינה כדי שתרים את ידך לענות. היא פנתה ישירות אליך, ובמקרה כזה כדאי מאוד שתהיה לך תשובה מוכנה. כאשר אחת התלמידות החלה לענות בגמגום ופתחה ב"ובכן…", שוץ קטעה אותה מיד.

קגן החליט שהוא חייב להיות מוכן. גברת שוץ לא תצליח להביך אותו. הוא למד ולמד, וכאשר פנתה אליו יום אחד הוא נתן ישר ולעניין את התשובה שחיפשה. "נכון", אמרה גברת שוץ ומיד המשיכה הלאה לסטודנט הבא. היא לא חגגה את תשובתו של דונלד הצעיר. היא לא טפחה לו על השכם. היא פשוט ציפתה שתדע את התשובה. זו הייתה הדרישה הנורמלית, ואם לא ידעת את התשובה –  זה היה המצב הלא נורמלי. היא התייחסה לסטודנטים שלה, רובם בני מהגרים עניים, כאילו היו תוצר של בתי ספר יוקרתיים. היו לה סטנדרטים גבוהים (הסטנדרטים הנורמליים לדבריה), והיא ציפתה שתעמוד בהם.

אם נקצר מעט את הסיפור, קגן למד להעריך את אליזבת שוץ הערכה רבה. הוא החליט אז, באותו הסמסטר ממש, שיהפוך להיסטוריון של העת העתיקה. האם כאשר היה כבר פרופסור בעצמו, דרש גם הוא מתלמידיו תשובה מיידית ומלאה? לא, הוא אומר. "לא הייתי אכזרי כמו שוץ". אך היו לו שיטות משלו.

***

מגיבוריו של קגן, פריקלס (מקור: Jastrow)

שאלתי את דונלד קגן לגבי מלחמה ושלום. הוא בילה שנים רבות – קריירה שלמה – במחשבה עליהם. יש שאומרים כי מלחמה היא מצבו הטבעי של האדם, והשלום הוא רק תקופת מעבר בין מלחמות. "זה מתוחכם מדי לטעמי", הוא אמר. "אני חושב שאנו צריכים לראות את המלחמה והשלום כמצבים משתנים של המין האנושי. לא מלחמה ולא שלום צריכים להדהים אותנו".

הוא היה מאמין גדול במוכנות ובהרתעה. האמריקנים, כך הסביר, לא אוהבים להתכונן לדברים. הם לא מטרידים את עצמם במחשבה על האפשרויות האפלות יותר. חלק מהבעיה שלנו, אמר, היא המיקום. "המיקום המבורך", כפי שתיאר זאת ג'ורג' וושינגטון, בין שני אוקיינוסים. וקגן אמר: "קשה להפחיד אותנו באופן רציונלי". זו עשויה להיות בעיה כאשר אנחנו נוטים להיות שאננים.

נזכרתי בציטוט של הפוליטיקאי ג'ק קמפ. הוא נהג לתאר את עצמו כ"יונה" אך "יונה חמושה היטב". קגן גיחך ואמר: "אם אתה חמוש מספיק ומוכן מספיק להשתמש בחימוש הזה, הרי שאתה יכול להרשות לעצמך להיות יונה".

בכל הנוגע למלחמה, הסביר, אסור לשכוח את שאלת הכבוד. גברים יוצאים למלחמה מתוך "פחד, אינטרס וכבוד". אסור לשכוח את האחרון. "אנשים לחמו מלחמות גדולות על פיסת טריטוריה השווה כקליפת השום בגלל חיבור כלשהו שהיה לה במוחו של מישהו  או בהיסטוריה". הוא המשיך: "אנחנו מלאים בזיכרונות. הזיכרון שולט בחיינו במובנים רבים כל כך: טריוויאלי, חשוב, מפחיד, מעודד. מהניסיון שלי עם אנשים, אחד הזיכרונות שהכי קשה למחוק הוא פגיעה בכבוד. כן, אנשים נהנים לזכור כיבודים, אך אנחנו זוכרים הרבה יותר את חוסר הכבוד".

סיפרתי לקגן בדיחה, בדיחה שחשבתי שיש בה מן האוניברסליות. שמעתי אותה לראשונה מאירי-אמריקני: "מהו אלצהיימר אירי? אתה שוכח הכל מלבד הטינה". הוא צחק ואמר: "אנחנו לא יכולים פשוט להתעלם מאנשים שהשפילו אותנו, בדרך כזו או אחרת". לכן כל מי שמתעלם משאלת הכבוד ביחסים בינלאומיים הוא "טיפש גמור".

קגן היה שמרן, לפחות כפי שהבינו את המונח הזה עד שנות ה-70 בערך. "היום קוראים לי שמרן", סיפר. "פעם קראו לי ליברל. אבל אני מבחינתי לא שיניתי כלל את עמדותיי".

ההגדרות עבור "שמרן" ו"ליברל" היו תמיד חמקמקות, ושאלתי את קגן האם הוא יכול לנסות להציע פרשנות למונחים. הדבר הראשון המאפיין כל שמרן, כך אמר, הוא שאינו ליברל. לדבריו, גישתו של השמרן צריכה להיות: מעל הכל, אל תגרום נזק. אל תהפוך את המצב לגרוע יותר. לליברל תהיה ככל הנראה תוכנית; לשמרן לא תהיה. ליברל קם בבוקר עם רשימת דברים שהוא רוצה לעשות כדי לשנות את העולם; השמרן רק יגיד "שיהיה לך יום טוב". השמרן יודע שיש מקום רב לשיפור בעולמנו – אך הוא הוא חושש להעמיס עוד קשיים כחלק מהמאמץ לשפר. כמובן שישנם זמנים בהם אתה חייב להילחם, חייב לעשות שינויים כדי לעמוד מול הרשע. לכן כדאי מאוד שתוודא שהמלחמה הזו היא המלחמה הנכונה.

קגן הוסיף כי ישנם כסילים ובטלנים בשני המחנות, הן משמאל והן מימין. "יש חזירים בשני הצדדים", כך תיאר זאת. הוא חזה מקרוב כיצד האוניברסיטאות נכבשות ברובן בידי רדיקלים שהיו נחושים לשנות אותן "ב-180 מעלות". הקיצונים בקמפוס, כך אמר, הפכו להיות בהדרגה "רבים במספרם, רועשים ותוקפנים". אני משוכנע כי קגן עצמו שימש בתוך כל זה כמגדלור עבור סטודנטים וחברי סגל שחיפשו אחר סביבת לימודים שפויה והוגנת יותר.

***

כאשר נפגשנו בביתו שאלתי האם הוא עדיין מקדיש זמן רב לקריאה. "כאשר אתה במקצוע שלי", השיב, "זה מה שאתה עושה כאשר יש לך פנאי – אתה קורא. בעבר נהגתי לקרוא יותר רומנים מאשר היום, אך אינני מחבב את מרבית הרומנים של ימינו. זה כנראה נובע מזקנה". קגן סיפר כי הוא קורא יותר ויותר היסטוריה. "נראה כי יש לי תיאבון בלתי פוסק לדעת כיצד אנשים חיו, מה הם עשו ומה הם סבלו בתקופות שונות".

כאשר הביקור התקרב לסופו, שאלתי את קגן מי הם אנשי העת העתיקה החביבים עליו. תשובתו לא הפתיעה. הם היו יוונים וקשורים לפוליטיקה. הרומאים ידעו איך להרוג אנשים, הסביר. אבל היוונים – הם הבינו בפוליטיקה, וזו "חשובה יותר עבורי".

השם הראשון: פריקלס. "יותר מכל אדם אחר שאפשר לחשוב עליו", אמר קגן, "פריקלס אחראי להתפתחות של יוון, להצלחתה ולהשפעה שלה". ועוד איזו השפעה: "כאשר בחור צעיר לוקח את הקורס שלי על יוון העתיקה, הוא במובן מסוים לומד גם את ההיסטוריה של אמריקה".

ואחריו? תוקידידס. "אם תשאל אנשים מי המציא את ההיסטוריה, הם יאמרו שהרודוטוס, והם כנראה צודקים". אך תוקידידס משפיע עלינו "באופן מלא וישיר". הוא היה "מלא חוכמה והבנה", והציע "ידע אמיתי ושימושי, בעיקר בתחום הפוליטי" ופחות בעניינים צבאיים. כאשר הוא מדבר על פריקלס ותוקידידס, קגן "לא רוצה להיות לא הוגן כלפי אחרים שאני אוהב מאותו העולם, אבל אני מתחיל להתעייף".

אוקיי, שאלה אחרונה: שחקן כדורסל אהוב? קגן מזכיר את דייב דבושר, ששיחק גם בליגת ה-NBA וגם בליגת הבייסבול הבכירה. מבחינת כדורסל, היו לו "מגוון כישורים", אמר קגן. "הוא היה למשל גדול וחזק" יחסית לתקופה. "זה אמר הרבה כדורים חוזרים, נקודות מתחת לסל, קליעות וו, קליעות מרחוק ומקרוב" ועוד. אך הוא גם "היה יכול להיות רכז". הוא התנשא לגובה 1.98 מ', גבוה למדי בימים ההם, אך היה יכול לקלוע מבחוץ, למסור, לעשות הכל.

דבושר היה בעיקר "פיזי מאוד" לפני שהמשחק עצמו הפך להיות כזה. "זה לא שהוא ניסה להרוג אותך. הוא פשוט לא היה נותן לך לעצור אותו".

זה היה נהדר להקשיב לדונלד קגן מדבר וצוחק. צחוק נפלא ומתפרץ. להיות במחיצתו היה לי "עונג מלמד", כפי שתיארתי בפתיחת המאמר. אם מעולם הביטוי "ג'נטלמן ואיש ספר" היה מתאים למישהו, הרי שזהו דונלד קגן. המילים האחרונות שאמר לי, או אולי כתב לי, היו:  "מי יתן שתזרום לנצח". השבתי לו באותן מילים, ואני חושב שכך אכן עשה ויעשה – יזרום, יזרח, יפרח לעד.

פרופ' דונלד קגן היה היסטוריון אמריקני ממוצא יהודי, מומחה לחקר תולדות יוון העתיקה. הוא לימד במשך שנים ארוכות באוניברסיטת ייל ופרסם שורת ספרים על קורות המלחמה הפלופונסית. קגן הלך לעולמו ב-6 באוגוסט 2021. מאמר זה מאת ג'יי נורדלינגר לזכרו התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. לא יכולתם למצוא תמונה קצת יותר מכבדת?

  2. הלוואי שהאתר הזה, שקורא לעצמו "שמרני", היה שמרני כמו קגן המנוח.