המשבר העולמי כבר כאן, גם המלחמה בדרך

התקופה בת שלושת העשורים של שלום לכאורה שהגיעה לאחר התמוטטות ברית המועצות הגיעה לקיצה ב-24 בפברואר 2022, אז כיבוש טריטוריאלי הפך שוב לכלי בידי מעצמה. אך ההיסטוריה, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, מזכירה לנו כי כאשר משברים מתחילים להצטבר, הם נוטים להחמיר את המצב ומובילים להתפרצות אלימות גלובלית.

במובן הזה, הדמוקרטיות בימינו נמצאת במצב המזכיר את שנות ה-30 של המאה שעברה. האיוולת העיקרית שקדמה לאותן שנים לא הייתה בדיוק פייסנות – האסטרטגיה המעניקה לתוקפן מתנות במטרה להשביע את תאבונו – אלא הכישלון לזהות את טבעם הבלתי-נמנע של עימותים ומחלוקות. בדומה, מקור האיום כיום אינו בפייסנות, אלא בהימנעותם של מנהיגים דמוקרטיים מראיית המציאות האסטרטגית. המלחמה תגיע במוקדם או במאוחר ועלינו להתכונן למאבק ממושך. ובדומה מאוד לשנות ה-30, אין לנו את יתרון הזמן.

***

בהתחשב בעמימות הלשונית של מושגי "לחימה", שהפכו לבעלי משמעות משפטית ופוליטית-מוסרית, יהיה שימושי יותר לדבר במונחים של משבר במקום במונחי מלחמה. הרעיון של מלחמת עולם יוצר מסגרת מצומצמת. מה שאנחנו מכנים מלחמת העולם הראשונה כללה קרבות בשטח יבשות שונות, אך מוקד הסכסוך היה באירופה עם קרבות מוגבלים במזרח התיכון ובאפריקה וכמעט ללא פעילות צבאית באסיה לאחר 1915 בשל המשאבים המוגבלים של גרמניה. האם מלחמת העולם הראשונה אכן הייתה עולמית? היו מעורבות בה כל המעצמות בנות הזמן, ויתרה מכך – היא הייתה הסכסוך המודרני הראשון בו השתתפו שתי מעצמות (ארה"ב ויפן) שאינן אירופיות. לכן אפשר להגדירה מלחמת עולם למרות שעיקרה התחולל באירופה.

כל זה מעלה שאלה חשובה לגבי הגדרות – שאלת הזמן. מלחמת העולם הראשונה צמחה ממה שניתן להגדיר כמשבר העולמי הראשון. טרם המאה ה-19, הפוליטיקה הבינלאומית הייתה כמעט שם נרדף לפוליטיקה האירופית, ומהסיבה הפשוטה שההתקדמות הטכנולוגית, המדינית והצבאית ביבשת הפכה את הכוחות בה לדומיננטיים בהרבה על כל כוח אחר במקום אחר.

המלחמות האירופיות שהתרחשו בין המאות ה-15 וה-19, והגיעו לשיא במסעו של נפוליאון לשליטה יבשתית, הביאו עמן השלכות גלובליות. האסטרטגיה רבתי של צרפת הנפוליאונית כללה, לכל הפחות, את אירופה, המזרח התיכון, מרכז אסיה ודרום אסיה. צרפת ביקשה להפעיל לחץ על הקשר בין בריטניה לנכס האימפריאלי החשוב ביותר שלה בהודו, מטרה שמעולם לא הושגה. אך גורל הסוגיה העיקרית במלחמות הנפוליאוניות – קביעת הסדר האירופי ומתוכו הסדר העולמי – נקבע בשדות הקרב של היבשת, באזורי החוף שלה, ובשולחנות הדיונים סביבם עשרות מדינאים אירופים התווכחו על הפרטים הרבה לאחר שוך המלחמה. בראשית המאה ה-20, תמורות בחלוקת הכוח הבינלאומית הפכו את המשבר האירופי למשבר עולמי.

ניתן לסמן את המשבר הזה במסגרת זמנים פשוטה. החל משנות ה-70 של המאה ה-19 התרחשו באירופה מספר מלחמות, אפילו בין מעצמות. פרוסיה נלחמה נגד אוסטריה, ואז נגד צרפת, וניצחה את שתיהן בדרך להפוך לגרמניה. רוסיה האימפריאלית ניהלה סדרת מלחמות נגד האימפריה העות'מאנית הדועכת, כל אחת מהן הסתיימה בשולחן הדיונים שם מעצמות אחרות ניסו לרסן את השאיפות הרוסיות. ב-1905 יפן נלחמה נגד רוסיה ישירות, הביסה אותה ביבשה ובים ותפסה לעצמה מקום בקרב המעצמות. משברים שונים ומלחמות קטנות יותר פרצו בין 1908 ל-1913, כולל קרבות נרחבים בבלקן. אך ראשית האסון הייתה ב-1914, כאשר ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד בחודש יוני הובילה להכרזות מלחמה הדדיות ברחבי היבשת. העות'מאנים והאיטלקים, שנותרו מחוץ למלחמה במשך כמה חודשים, לא היוו גורמים מכריעים. הייתה זו הכניסה של כוחות אירופים אחרים, לצד היפנים באוגוסט, שהוציאו לדרך את מלחמת העולם הראשונה.

בדומה, סיום המשבר העולמי הראשון התרחש פחות או יותר בין נובמבר 1918 ליולי 1919, בין הפסקת האש (האפשרות היחידה עבור גרמניה להימנע ממפלה ומהפכה) לבין אימוץ חוזה ורסאי בוועידת השלום בפריז. ללא ספק, הסכם השלום טמן בחובו את זרעי המשבר העולמי הבא. אך הוא נותר כנקודת ציון היסטורית לסיום המשבר העולמי הראשון.

יתכן כי בשל כך אנו מצפים למתאר ברור של אירועים היסטוריים הנראים ברובם מבודדים אחד מן השני. זו אשליה. ריכוז נקודות החיכוך והתפרצויות האלימות שהגדירו את ניצני המשבר העולמי הראשון, וציר הזמן הנוח למדי עליו הוא הסתיים ב-1919, אינם הנורמה.

המשבר העולמי השני החל זמן לא רב אחרי הראשון. למעשה, זו עוד דוגמה לכך כי חלוקת התקופות ההיסטוריות המסורתית המקובלת באירופה ואמריקה לא רק מטעה אלא גם עלולה להזיק בכל הנוגע לחשיבה אסטרטגית לטווח הארוך.

חוזה ורסאי היה ניסיון להגביל את יכולת הכיבוש הגרמנית. לצדו עמדה אמנת וושינגטון משנת 1922, אחד מהניסיונות המוקדמים למשטר פיקוח על נשק. אך ארה"ב מעולם לא הצטרפה רשמית למערכת הבינלאומית הרחבה לאחר תום המשבר העולמי הראשון, הודות לשילוב כישרונו המדיני המוגבל של הנשיא וילסון עם עוינות כמו-אוטומטית להתחייבויות ארוכות-טווח. ללא ניהול אמריקני של הקואליציה, צרפת ובריטניה חסרו את הפקחות הגיאופוליטית שהייתה נחוצה הן כדי לרסן את עלייתה מחדש של גרמניה והן כדי לבלום את רוסיה הסובייטית.

הסוגיה השנייה היא דוגמה לכישלון ההסכמים שסיימו את המשבר העולמי הראשון. רוסיה וגרמניה היו גורם משמעותי במאזן הכוחות באירופה במהלך המאות האחרונות. כל מערך כוחות היה צריך להתייחס לאפשרות של שליטה גרמנית ביבשת ולשאיפות הטריטוריאליות הרוסית במזרח אירופה ובמזרח התיכון. חוזה ורסאי לא טיפל בחששות האלו באופן הולם, ולא היה יכול לעשות זאת גם בשותפות אמריקנית מלאה. וכך סיום המשבר העולמי הראשון היה בפועל רק דחיה של סכסוך בלתי-פתור.

השקט היחסי בשנות ה-20 נבע בחלקו מן הנזק הרחב של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת חסרו את היכולת לפתוח במהלך צבאי משמעותי. ברית המועצות, למרות ניסיונותיה להתערב באירופה, נבלמה על הוויסלה ב-1920. מרבית האוקראינים אכן נבלעו באימפריה הסובייטית, אך פולין ומדינות מרכז אירופה זכו להפוגה בת שני עשורים מלחץ רוסי. המשבר העולמי השני התעצב במשך שנים לפני שהתפוצץ.

הסימנים הראשונים הגיעו מאסיה. הממשלה האזרחית ביפן איבדה בהדרגה שליטה על הכוחות המזויינים. התוצאה הייתה פלישת הצבא הקיסרי למנצ'וריה ב-1931 והקמת ממשלת בובות שם. היריבות בין המדינות הסלימה ב-1937 כאשר יפן פתחה במתקפת בזק נוספת נגד הרפובליקה הסינית. בכך נפתחה מלחמה בת שמונה שנים שריסקה את האימפריה היפנית.

ניתן למתוח קו ישר בין החלטת הצבא היפני להרחיב את המלחמה בסין ביולי 1937, דרך המתקפה בפרל הרבור בדצמבר 1941 ועד לתבוסה היפנית ב-1945. למרות ניצחונות מוקדמים, יפן גילתה כי כיבוש מדינה ענקית כמו סין דורש הרבה יותר זמן ומשאבים ממה שהייתה יכולה לספק. כך מלחמה אחרת להשגת משאבים הפכה לאפשרות סבירה יותר, בין אם נגד האמריקנים או נגד הסובייטים, וללא התחשבות בעובדה שמן הסתם היא תיצור אויבים חדשים. האידיאולוגיה דחפה את יפן לגרור את אסיה כולה לתהום. ניתן לראות את תחילת מלחמת העולם השנייה כבר ב-7 ביולי 1937 סמוך לבייג'ינג, ולא בפולין שנתיים לאחר מכן.

בינתיים באירופה, ההתדרדרות לכאוס חלה לא בעליית היטלר לשלטון בגרמניה אלא בהרפתקאות מוסוליני ברחבי הים התיכון. הרודן האיטלקי היה ללא ספק המוכשר ביותר מבין מנהיגי הציר, עם הבנה אינסטינקטיבית בסוגיות דיפלומטיות ומאזן הכוחות. עקשנותו של סטאלין, אשר לרוב מפורשת בטעות כסבלנות אסטרטגית, לא השתוותה לאינטלקט של מוסוליני.

אך לכשרונו הדיפלומטי של הדוצ'ה לא צורפה זהירות מדינית והבנה אמיתית לגבי המגבלות הצבאיות והכלכליות של ארצו. משטר מוסוליני רדף אחרי גרסה איטלקית של מעצמה עולמית החל משנות ה-20. צעדו הראשון היה "פירוז" של לוב – מלחמה קולוניאלית אכזרית שכללה שימוש רחב במחנות ריכוז ומתקפות נגד אזרחים. מוסוליני בוודאי הכיר בסיכון אותו הציבו שאיפותיו האירופיות של היטלר: הצטרפות לנסיעה הייתה יכולה להיות אפקטיבית לזמן מה, אך באירופה תחת שליטה גרמנית, בסופו של דבר גם איטליה הייתה נופלת.

התוצאה הייתה סדרת דיונים והסדרים דיפלומטיים בין איטליה לבין בנות-הברית המערביות אשר נוסחו בהסכמי לוקרנו, מה שהיה אמור להוות הבסיס לקואליציה הגיונית מול התפשטות גרמנית. אלא ששאפתנותו של מוסוליני גברה בסופו של דבר על כל מידת זהירות, והובילה בין היתר למשבר אתיופיה ב-1934 שהציב בהמשך את איטליה בצד המנוגד לבעלות הברית. ספרד הלכה וקרסה לתוך מלחמת אזרחים כשנה לאחר מכן, ויצרה שדה קרב לשליחים שונים מטעם גרמניה, איטליה וברית המועצות.

במהלך כל המשברים האלו, ולצד המלחמה האכזרית בין יפן לסין, בעלות הברית יישמו מדיניות של ויתורים אסטרטגיים. הפייסנות, פעם נוספת, היא רק חלק מהסיפור: היא מיוחסת לרוב לטקטיקה הבריטית של הענקת שטחים לגרמניה בציפייה שאלו יהפכו לבסיס של הסדר ארוך-טווח. אך הפייסנות הבריטית לא הייתה מתאפשרת ללא השגיאות האסטרטגיות וההססנות הפוליטית אותן הפגינה צרפת.

לא הייתה זו צרפת אשר סירבה להילחם. ב-1939 וב-1940, החברה הצרפתית והמנהיגות הפוליטית הצרפתית היו מוכנות לשלוח את מיטב בניהן כבשר תותחים ולהביס את גרמניה במלחמה הדומה למלחמת העולם הראשונה. מה שהכשיל את העניינים הייתה המדיניות הצבאית הצרפתית.

צרפת סירבה לשקול כל אפשרות מלבד הגנה אסטרטגית על ידי בניית כוחות ארטילריה גדולים, כאלו שהיו אמורים להשמיד כל צבא גרמני באמצעות כוח אש. לא הייתה שום תוכנית חלופית שכללה מתקפה מוגבלת לשטח גרמניה באמצעות כוחות ממונעים או אפילו חיל רגלים ממונע. יתרה מכך, גם עם כמה אוהדים פה ושם בשטחי 'ההסכמה הקטנה', לצרפת עצמה לא היה כל רצון להתנגד לגרמניה באופן עצמאי. וכך צרפת, בסירובה להילחם לבדה ובסירובה לבנות מדיניות צבאית גמישה יותר, דנה את עצמה לאסון, תוך שהיא משתמשת בדרישות האנגליות להכיל את גרמניה כתירוץ פסיכולוגי נגד כל פעולה עצמאית.

***

מה ניתן ללמוד מדפוס אירועים כזה? ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, לפחות לא במידת דיוק כזו, אך עדיין ישנם קווי דמיון בין מסלול המאורעות של המאה הקודמת לבין המצב כיום.

אנחנו נמצאים בעיצומו של המשבר העולמי השלישי. לא היו שום דיונים או הסכמים רשמיים לסיום המלחמה הקרה, כאלו שיכולים להיות מקבילים לחוזה ורסאי והסכמיו הנלווים עליהם ניתן להצביע כבסיס לסדר עולמי שלאחר המלחמה הקרה. המצב אכן השתנה במהירות בין 1988 ל-1992 שהיו בבירור שנות קו פרשת המים. גרמניה אוחדה מחדש והצטרפה לנאט"ו; ברית המועצות התפרקה לרוסיה ולמספר מדינות קטנות יותר סביבה, החשובה בהן מבחינת הגיאוגרפיה, הדמוגרפיה, המשאבים והזיכרון ההיסטורי, היא אוקראינה.

מדיניות ההתפשטות הגרמנית שלאחר המשבר העולמי הראשון ידועה היטב. אפילו בטרם היטלר, הצבא הגרמני ומשרד החוץ הגרמני היו נחושים לשקם את מעמד המדינה כמעצמה, ככל הנראה דרך סדרת מלחמות מוגבלות נגד פולין, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ואולי צרפת, ובתקווה באמצעות קואליציה שתאזן בין מעצמות מרכז אירופה לברית המועצות. גרמניה מעולם לא השלימה עם ההפסד ב-1918. היא שאפה לחזור לעולם של יוני 1914, עם כמה שינויים קטנים, וראתה את ארבע שנות שפיכות הדמים שבתווך כלא יותר משגיאה טרגית.

מוסקבה נקטה בעמדה דומה מאוד לגבי קריסת ברית המועצות. היא מעולם לא השלימה עם קץ המלחמה הקרה. עמדה זו לא התגבשה בשל מיתוס בסגנון "הדקירה בגב" שרווח בגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, אלא בשל הכישלון הרוסי להכיר במציאות שלאחר 1991, וכישלון אמריקני לכפות על רוסיה את המציאות הזו. אפילו כאשר האימפריה הסובייטית התפרקה לגורמים, מיכאיל גורבצ'וב ראה באיחוד גרמניה סוג של איפוס שיחזיר את אירופה למאזן הכוחות של 1945 במקום שיוביל למערכת חדשה הכוללת אזור ביטחון אירו-אטלנטי ונוכחות אמריקנית מוגברת באירואסיה. עמדה זו דחתה בהכרח את קיומה של נאט"ו ואת עצמאותן של מדינות מזרח אירופה. בוריס ילצין, למרות מערכת היחסים הייחודית שלו עם ביל קלינטון, שמר על השקפת העולם הזו. כמוהו ולדימיר פוטין. מבחינת מוסקבה, לא רק אוקראינה אינה קיימת אלא גם המדינות הבלטיות ובלארוס.

רוסיה גם אינה מכירה בנוכחות לגיטימית של נאט"ו מעבר למה שהיה פעם הגבול הפנימי בגרמניה. זה מסביר מדוע היא רואה בגרמניה שליחה חלקית של אמריקה אשר נותרה תחת "כיבוש". המלחמה הנוכחית באירופה מזכירה את משבר הסודטים ב-1938, מלבד העובדה שבשונה מצ'כוסלובקיה שנמכרה אז בידי המעצמות, אוקראינה מגנה על עצמה וממש נלחמת מול יריב גדול בהרבה.

בדיוק כפי שאותו משבר לא היווה את התקרית האסטרטגית הראשונה בה מעורבת מעצמה תוקפנית בשנות ה-30, גם ההתפשטות הרוסית הנוכחית החלה הרבה לפני הפלישה לאוקראינה ב-2022. כבר ב-2008 רוסיה פתחה במלחמה נגד גיאורגיה ובאמצעות הצדקות כוזבות דומות. בקרמלין ניצלו את ההזדמנות מול תסיסה אוקראינית פנימית ב-2014, וחטפו מידי שכנתם את חצי-האי קרים. אילו ההיסטוריה של המשבר העולמי השלישי הייתה נכתבת בידי אוקראינים, המחבר היה יכול בהחלט לנקוב בפברואר 2014 כתאריך פתיחתו, ובמידה דומה של צדק גם ב-2008 או 2004.

המתקפה הרוסית על אוקראינה לבשה צורה הדומה לכיבוש היפני של סין בשנות ה-30. בשני המקרים, הכוח התוקפן החזיק בהתחלה באסטרטגיה של שחיקה הדרגתית בריבונות הקורבן, וניצול הזדמנויות להסלמה חדה. בדיוק כפי שיפן הניחה כי תהיה מסוגלת לבלוע במהירות את סין ב-1937 אך במקום זאת שקעה במלחמת התשה אכזרית, כך רוסיה מצאה את עצמה מקרטעת באוקראינה בשלהי 2022. ההבדל המשמעותי, כמובן, הוא הגודל היחסי – יפן קטנה בהרבה מסין בעוד רוסיה גדולה בהרבה מאוקראינה גם בשטח וגם מבחינה כלכלית. למרות זאת, בשני המקרים, הכוח התוקפן נתקל במכשולים בלתי צפויים. יפן בחרה להרחיב את המלחמה, ראשית נגד ברית המועצות ובהמשך נגד ארה"ב. רוסיה טרם נקטה בצעד כזה.

ההבדל הבולט ביותר בין משברים עולמיים קודמים לבין המצב הנוכחי הוא שהמעצמה הרוויזיוניסטית הגדולה ביותר כיום, סין, נותרה לעת עתה מחוץ להשתתפות פעילה במלחמות. אך את הכנותיה הצבאיות והצהרותיה על נכונות להשתמש בכוח יש לקחת ברצינות רבה.

ארה"ב עומדת אם כן בפני בחירה, לא בין התחמשות לבין פייסנות, אלא בין אומץ לבין פחדנות. התחמשות מחדש היא חשובה והיא ככל הנראה תגיע בשנים הקרובות, אם כי יתכן שיהיה זה מאוחר מדי כדי למנוע מלחמה עכשווית, כמו במקרה הבריטי לפני מלחמת העולם השנייה. בדומה לצרפת אז, ארה"ב עלולה לנעול עצמה בתוך פרדיגמה מגבילה של הימנעות מעימות בהעדר תמיכת בנות-ברית ויכולת צבאית, ובכך להבטיח התנגשות גדולה בהרבה בהמשך. או שהיא יכולה לבחור לדחוף קדימה כעת, להדגים את יכולותיה ולתפוס מקום מוביל במרוץ לעליונות אזורית ועולמית. כך או אחרת, המלחמה כבר בדרך.

המאמר ראה אור בכתב העת 'נשיונל רוויו'.