איבדנו את המטרה בצפון

מאז פרוץ מבצע ״חיצי הצפון״ מול חיזבאללה, אנחנו שומעים ממנהיגינו באופן סדרתי ושיטתי כי מטרות המערכה מוגבלות. המטרה שלנו אינה להשמיד את האויב, אלא להעביר לו מסרים כדי שישתכנע להפסיק את האש ולאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם בביטחון.

כך למשל אמר ראש הממשלה נתניהו:

״ואם חיזבאללה לא יבין את המסר, אני מבטיח לכם, הוא יבין את המסר. אנחנו נחושים להחזיר את תושבינו בצפון בבטחה לבתיהם. אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי להחזיר את הביטחון״.

שר הביטחון גלנט מפזר אמירות דומות:

״אנחנו מעמיקים את התקיפות שלנו בלבנון. רצף הפעולות ממשיך וימשך עד להשגת המטרות שלנו להחזיר את תושבי הצפון בביטחון לבתיהם״.

ולהשלמת התמונה: הרמטכ״ל הרצי הלוי:

״אנחנו נחזיר את התושבים בביטחון לבתיהם. ואם חיזבאללה עדיין לא הבין את זה, גם אחרי השבועיים האחרונים, הוא יקבל עוד מכה ועוד מכה עד שהארגון הזה יבין״.

זה לא רק עניין של הצהרות. גם מטרות מלחמת ׳חברות ברזל׳ עודכנו על ידי הקבינט כך שיכללו בהן ״השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה״.

מטרותיה של ישראל אם כן הן שתיים: הראשונה – ביחס לאויב – לגרום לו ״להבין״ את ה״מסר״; והשנייה ביחס לתושבים – להחזיר אותם לבתיהם.

הגדרת מטרת המלחמה באופן הזה היא בעייתית, והיא זורעת את זרעי הכישלון והתסכול שעשויים להיות מנת חלקנו בסיומה של המערכה. משלושה טעמים. ונמנה אותם באופן מסודר.

ראשית, לא מדובר במטרה צבאית. צבא לא יודע להחזיר תושבים לבתים. זה לא דבר שצבא עושה. צבא נועד לפעולה כלפי האויב, לא כלפי האזרחים של המדינה. בהתאם, מטרות של פעולה צבאית צריכות לעסוק באויב. המטרה יכולה להיות השמדת היכולות של חיזבאללה בדרום לבנון, כיבוש דרום לבנון, טיהור המרחב, השמדת חיזבאללה, כיבוש כל לבנון, שליטה מבצעית על תא שטח מסוים וכדומה. אלו מטרות צבאיות, חלקן ריאליות יותר וחלקן פחות, אבל אלו מטרות רלוונטיות להפעלת כוח צבאי.

תוצר לוואי של עמידה ביעדים מסוג זה יכולה להיות חזרת התושבים לבתיהם. זו בהחלט אפשרות, אך זו לא יכולה להיות מטרה העומדת בפני עצמה.

החזרת התושבים לבתיהם גם אינה תלויה בפעילות צבאית. בהחלט יכול להיות שהנוכחות הצבאית של חיזבאללה בדרום לבנון תושמד ברמה זו או אחרת, ותושבי הצפון לא יחזרו משיקולים שונים. חלקם השתקעו במקומות אחרים, חלק איבדו אמון במערכת הביטחון וחלק חשים טראומה ולא רוצים לשוב לבתיהם. האם זה יהיה כישלון של המערכה?

מנגד, ייתכן שהחיזבאללה לא יושמד ואפילו לא ייסוג מעבר לליטאני, אבל הממשלה תחזיר את התושבים באמצעות מערכה של תעמולה והבטחות. תיאורטית – יציעו לכל משפחה שתחזור ליישוב מיליון שקל במזומן. האם במצב כזה נוכל לומר ש״עמדנו במטרות המלחמה״? ברור שלא. זו פשוט לא מטרה רלוונטית למלחמה.

החזרת התושבים היא גם לא עניין מדיד. מתי אנחנו אומרים ש״התושבים חזרו״? 30 אחוז מהתושבים זה מספיק? או שכמו שצה״ל מגדיר גדוד כ״מפורק״ ב-60 אחוז השמדה, כך יישוב ״חוזר״ יהיה 60 אחוז חזרה? מה בדיוק הקריטריון לבחינת ההצלחה או הכישלון של המטרה הזו? ואם חוזרים רק חלק מהתושבים, וחבל הארץ ננטש בהדרגה ונותרת בו אוכלוסייה מבוגרת ונזקקת. זו הצלחה? כישלון? איך בכלל ניתן לבחון דבר כזה?

קביעת יעד למלחמה שתלוי בהתנהגות של אזרחי המדינה שלנו, ולא של האויב, היא פתח לצרות צרורות וליצירת מסך של תעמולה, שקרים ומניפולציות במטרה לשכנע את הציבור ש״ניצחנו״ גם אם האויב לא בדיוק חושב ככה. תזכרו את נאום הכלניות של בני גנץ בסוף מבצע צוק איתן, זה שבו הוא הצהיר על ניצחון על החמאס, כאשר ימים ספורים לאחר מכן נורו טילים שהרגו את הילד דניאל טרגרמן בנחל עוז. זה נאום שנועד ״לחזק את החוסן״ של התושבים, בידיעה שהפעולה הצבאית לא סיפקה את הסחורה.

הגדרת המטרה שלנו כיום בצפון היא פתח בדיוק לדברים מהסוג הזה.

הבעיה השנייה בהגדרת המטרה הזו היא שאנחנו מצהירים מראש על מטרה מוגבלת מול אויב טוטליטרי. חסן נסראללה סופג בימים האחרונים שורה של מכות רצופות ונמרצות, והמשך הפעלת הלחץ עליו מתוך הבנה שהוא עלול לאבד את הכול, יכול היה באופן תיאורטי למשוך אותו לשולחן הדיונים ולקבל תנאי הפסקת אש קשים מבחינתו.

אם הוא היה חושב שהיהודים מתכוונים ללכת עד הסוף בלבנון, ושעצם קיומו של חיזבאללה מצוי בסכנה, ייתכן שהיה אפשר להגיע לפתרונות טובים. אבל ברגע שאנחנו מצהירים באופן רשמי ופומבי שהמטרות שלנו מוגבלות, שאין כוונה לכבוש את המדינה, להשמיד את חיזבאללה ושאפילו משך המערכה יהיה קצר (כפי שהכריזו בצה״ל אמש), נסראללה יודע שהוא בטוח ומוגן.

למעשה, אנחנו יוצרים בעצמנו מרחבי חסינות לאויב. הוא יודע כעת שלא משנה מה יקרה, הוא יוכל לשרוד. כל שעליו לעשות הוא לחשוק שיניים ולספוג את המהלומה. אז יהיו עוד גלי הפצצות, יהרגו לו עמיתים ומפקדים בכירים, יושמדו מאגרי רקטות. זה לא שום דבר שאי אפשר לבנות מחדש תוך כמה שנים. את הארסנל הזה הוא בנה תוך 15-20 שנה אחרי שבמלחמת לבנון השנייה הוא היה נתון להפצצות בהיקפים דומים, ואיבד שיעור ניכר מיכולותיו. זה לא משהו שהוא לא מכיר ולא יודע לעשות.

נסראללה צריך לשרוד הפצצות של כמה שבועות, ואחרי כן הכל ישוב לקדמותו. הדבר היחיד שהיה יכול להוביל אותו להתנהגות אחרת, הוא חשש אמין שהפעם ישראל מתכוונת ללכת עד הסוף.

בכך צמרת צה״ל והנהגת המדינה טועה בפעם השנייה: גם אם המטרה שלנו היא מוגבלת, ולדעתי זו טעות כפי שהסברתי בחלק הראשון, הדרך להשגתה לא יכולה לעבור בהצהרה פומבית על מערכה מוגבלת. מי שרוצה לדחוף את נסראללה להסכם (במתווה הוכשטיין כנראה) צריך להפעיל עליו מקסימום לחץ ומקסימום איום. אחרת גם המעט הזה לא יקרה.

ועכשיו לנקודה העיקרית: החזרת התושבים לבתיהם אינה המטרה הראויה למלחמה הזו. מאז תחילת שנות ה-90 ישראל מנהלת מול חיזבאללה מערכות מוגבלות. מבצעים כמו דין וחשבון וענבי זעם לוו בתמונות דומות למה שרואים היום. תושבי דרום לבנון בורחים צפונה, כפרים מושמדים, הפצצות מסיביות. אבל החיזבאללה לא מושמד. תוצאות דומות היו למלחמת לבנון השנייה, שהתמקדה בניסיון לטהר את דרום לבנון ולהרחיק את האויב מהגבול.

הניסיונות הללו כשלו, כי החיזבאללה, כארגון גרילה מנוסה, יודע איך להתמודד עם תקופות בהן האויב המדינתי חזק ותקפני: נסוגים למדרון אחורי, מסתתרים במחילות וממתינים עד יעבור זעם. גם אחרי המערכה הזו, במידה והארגון לא יושמד, הוא יחזור להתעצם בהדרגה תוך הפרה איטית אך שיטתית של כל המגבלות שיטילו עליו הסכמי הפסקת האש.

מה ישראל זקוקה לו יותר מכל זו מערכה כוללת, רציפה ועקבית להשמדת החיזבאללה. אין מנוס מזה. זו צריכה להיות הגדרת המלחמה הרשמית הלאומית שלנו, ולאורה יש לגזור את דרכי הפעולה.

אכן, לא מדובר במטרה ריאלית ובת השגה בטווח הקצר. היא מחייבת בניה מחדש של הכוח, רכש רב, התעצמות, ארגון מחדש של מוסדות הביטחון הלאומי וכמובן – יצירת תכניות מבצעיות טובות. בינתיים יש הרבה מה לעשות גם בלי לשלוח את האוגדות המשוריינות: אפשר להמשיך לתקוף את חיזבאללה בדרכים שונות, לפגוע ברשתות הכלכליות של הארגון ברחבי העולם, להפעיל לחצים על איראן (אולי אף לתקוף שם במידת הצורך), ולהכין את עצמנו כהלכה למלחמה יזומה בלבנון במטרה להסיר את האיום הזה באופן יסודי. גד איבגי כתב על כך בהרחבה ב׳מידה׳, ומומלץ לקרוא.

כל הגדרה אחרת של המטרה – ובעיקר המטרה הנוכחית – היא פתח למסגור המערכה הזו כ״סבב״ נוסף, במסגרתו החיזבאללה משמר את כוחו וממשיך לבנות את טבעת האש סביב ישראל, עד הסבב הבא. בזמן שישראל – כדרכה – תהנה מהשקט ותחשוב שאפשר לפזר גם את מעט חטיבות הטנקים שעוד נותרו לה.

מכיוון שהחזרת התושבים היא מטרה לא צבאית בעליל, היא תגרור גם אמצעים לא צבאיים להגשמתה, בדמות הסדר כלשהו בגבול הצפוני, בקווים הכלליים של מתווה הוכשטיין. הסדר כזה, גם אם הוא יביא להחזרת התושבים בטווח הקצר, יתברר כאסון לאומי שקשה להפריז בחומרתו.

קביעת החזרת החטופים כמטרה למערכה בעזה מובילה כעת ללחצים אדירים להשיג זאת באמצעות הסכם. הגדרת החזרת התושבים כמטרה בצפון תכניס את ישראל ואת הממשלה לאותה מלכודת. אתם אמרתם שזו המטרה, יאמרו להם, ואם אי אפשר להשיג אותה באמצעים צבאיים תשיגו אותה באמצעות עסקה.

ישראל צועדת למלכודת בלבנון. ונסראללה, אם שאלתם, מבין היטב את ״המסר״.