אליטה מנותקת מתרסקת בסחרור

דוקטור לשם קיצון

השמש עלתה בתחילת השבוע על הארץ, הציפורים צייצו, המים זרמו, נהגי המוניות הפריחו את הערכותיהם המלומדות, אך מתחת לפני האידיליה, מסתבר, מתרחשת זה דרמה של ממש (!!!) בין כותלי האוניברסיטה העברית. מדובר לכל דבר במלחמה לחיים ולמוות, להיות או לחדול, המאבק שעליו יקום וייפול כל מבנה המשטר הדמוקרטי בישראל, לא פחות. ומה הנושא שבשלו מתרחשת מלחמת גוג ומגוג שכזאת? שבו פן תיפלו, שכן כל מי שישמע תיצלנה שתי אוזניו, היות ובסוף נובמבר האחרון החליטה הנהלת האוניברסיטה העברית בכבוד ובהדר להעניק תואר "דוקטור לשם כבוד" לנשיא המדינה יצחק הרצוג.

מן הסתם ישאל את עצמו הקורא הממוצע מה בהענקת תואר דוקטור לשם כבוד לנשיא המדינה, ועוד לנשיא כמו הרצוג, כה מרתיח ומרים בריקדות? על מה יצא קצפם של אנשי הסנאט בעברית שהם כה מתנגדים להענקת פרס שהוענק לכל הנשיאים הקודמים על ידי המוסדות להשכלה גבוהה? רק בשנים האחרונות קיבל רובי ריבלין ד"ר לשם כבוד מאונ' בר אילן ב-2015, ממכון ויצמן ארבע שנים אחר כך, ובתום כהונתו גם מאוניברסיטת אריאל, וגם קודמיו של ריבלין זכו לכיבודים אקדמיים דומים. אז מה קרה?

מה שקרה הוא שהרצוג העז לשבור את שורת המקהלה של השמאל המנותק והיהיר. במכתב שפרסמו מתנגדי הענקת הפרס, ושעליו חתומים מאות אנשי סגל נכתב כי "הכתרת הנשיא הרצוג בתואר הכבוד של האוניברסיטה עלולה להתפרש כמתן הכשר לעמדה אדישה לגורל הדמוקרטיה ולגורל החטופים ולהכשר משתמע להפקרתם על-ידי ממשלת ישראל". עוד הוסיפו החותמים, כי:

"הכתרת איש ציבור בתואר לשם כבוד אמורה לבטא הערכה כי המועמד 'הגדיל לעשות' למען הכלל. תיתכן עמדה שעל הנשיא מוטל להתעלות לגודל השעה, להיות נכון לשלם מחיר אישי, ובכלל זה לאיים בהתפטרות, לאור מחדלה של הממשלה להביא לסיום המלחמה לשם שחרור החטופים ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. משמעותה של עמדה זו שהנשיא הרצוג אינו ראוי להוקרה אלא לביקורת."

המכתב השערורייתי הזה, מאשים את הרצוג בעצם על כך שאינו יורד לקפלן כל ערב עם דגל ובנדנה, כי ככה זה בממלכת החשיבות העצמית המתקראת האקדמיה הישראלית, מי שלא רץ בתלם, שובר את השורה. עצם נכונותו של הרצוג לארח את המשא ומתן על רפורמה מוסכמת במערכת המשפט, מתפרשת אצל כותבי המכתב כחטא חמור ביותר, שהרצוג רק מוסיף עליו בפשעים כשהוא מסרב לנהל מלחמת חורמה נגד הממשלה. ובכל זאת, כנראה שאיש מן המוחים והחותמים לא נתן את הדעת על הנזק שייגרם למחאה מהמהלך הזה, כי הציבור רואה ושומע, ובמקום שהאקדמאים המכובדים בעברית רואים חזית אידיאליסטית למען החטופים והאומה, הציבור הכללי רואה מחאה מנותקת ונפוחה שנמצאת בתחרות עם עצמה מי מקצין יותר, ומוציאה את זה על הנשיא, סמל השלטון הבכיר ביותר.

אבל לא רק באקדמיה מדמיינים שהעולם מסתובב סביבם. בזמן שבעברית נלחמים על נפש האומה מול הרצוג המרושע, התקשורת החופשית מנהלת את המלחמה שלה על הדמוקרטיה – בדיוק באותו סגנון נפוח.

תרופה ושמה תקשורת

מכותלי הר הצופים לכותלי גבעת רם. כי לחשיבות העצמית יש פנים רבות, וכולן תמיד נעדרות מודעות עצמית. במקביל למאבק האיתנים נגד הרצוג שמתנהל בעברית, כינסה השבוע האופוזיציה בכנסת התוועדות חירום בהשתתפות עיתונאים ופוליטיקאים תחת הכותרת המפוצצת "עצירת הפגיעה בחופש הביטוי בישראל", על רקע יוזמת שר התקשורת קרעי להפריט את תאגיד השידור הציבורי. את האירוע יזם וניהל לא אחר מאשר ראש האופוזיציה לפיד, שפתח במילים הבאות: "זה כנס חירום כי אנחנו במצב חירום. הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה."

לפי לפיד ושאר באי הכנס, חלקם עיתונאים בכירים וחלקם אף עובדים בשידור הציבורי, הממשלה המרושעת שמושלת בנו מנסה להשתלט על כל התקשורת החופשית. למי אכפת שהפרטת התאגיד דווקא תשחרר אותו משליטה ממשלתית, למי אכפת שהממשלה דווקא רוצה לבטל רגולציה על תקשורת ולפתוח תדרים, מארגני הכנס כבר מיפו את ההשתלטות מהשינוי במדיניות מדידת הרייטינג וכלה ב"ניסיון" למנות את יוליה שמאלוב ברקוביץ' לתפקיד מנכ"לית ערוץ 13 (ועל הפארסה הזאת בחלק הבא). בזה אחר זה עלו לדבר עיתונאים וכתבים, במפגן של מגוון דעה, במחאה לכאורה נגד השלטת דעה יחידה.

לפיד פתח בלא פחות מנבואת חורבן:

"הממשלה הזו לא רוצה איזון, היא רוצה תקשורת כמו בהונגריה, כמו ברוסיה – מרוסנת, מבוהלת, כנועה. זו התקפה שלא רק מתוכננת ומתוזמרת – היא גם מגיעה הכי מלמעלה. פעם אחר פעם רה"מ נתניהו עולה על דוכן הכנסת כדי לדבר על 'ערוצי התבהלה', ככה הוא קורא לכם."

מירב בטיטו מידיעות אחרונות קראה לקרעי לעצור אותה באופן אישי כי "איפה שמסמנים עיתונאים על עמדותיהם הפוליטיות יגיעו גם למעצרים", אבל הגדיל לעשות עודד בן עמי, עיתונאי שחצה את הקווים כדי להיות יועץ תקשורת, ואז הוצנח לתפקיד דובר צה"ל רק כדי לחזור לתקשורת כמגיש של תכנית אקטואליה מרכזית. עם הרזומה המקצועני הזה, בן עמי הסביר שהוא וחבריו הם לא רק מתווכי מציאות, הם תרופה לחברה עלובה שכבר אי אפשר להציל:

"אני מנסה להסביר לעצמי למה מסוכן לפגוע בתקשורת החופשית במדינה שמתיימרת להיות מדינה דמוקרטית, והדימוי הכי טוב שבניתי לעצמי הוא כשאדם חש בעיה בבריאות שלו, ואז הוא הולך לרופא  ולרופא הזה אין סטטוסקופ. מי מאיתנו רוצה להגיע לרופא שאין לו סטטוסקופ? כי מה אנחנו התקשורת החופשית? אנחנו הסטטוסקופ של המדינה הדמוקרטית, והמדינה הזאת כל כך חולה, כל כך עצובה, כל כך עלובה, שהיא לא תצליח להתקיים".

חייזר שהיה שומע את בן עמי היה טועה לחשוב שישראל מזכירה יותר את גות'האם סיטי של באטמן, עיר שהפכה לשם נרדף לריקבון מוסרי וחברתי. אבל המציאות רחוקה מאוד ממה שרואים באולפנים המנותקים, ואנשים שלא חיים מחדשות 24/7 יודעים זאת היטב. התקשורת חולה הרבה יותר מהמדינה, וכבר שנים אינה עומדת באמות המידה המקצועיות שאליהן היא שואפת, לפחות בנאומים בכנסים כאלה.

מספיק להסתכל על שטף העיתונאים שממלא את שורות הפוליטיקה רק בעשור האחרון, בהיקף שאין לו אח ורע בשום מדינה דמוקרטית אחרת, או בסערה התורנית שמתחילה ממסגור מוטה וחד צדדי, שבעקבותיו יומיים-שלושה של דיונים, עד לסערה הבאה, או סתם ביחס לגופי תקשורת שמעזים להציג דעה אחרת, כמו 14 או ערוץ 7. כי ההטיה והניתוק בעיתונות הישראלית חריפים בדיוק כמו מעבר לים בארצות הברית, שם רק לפני חודש הובסה התקשורת הממסדית בקלפי על ידי התקשורת העצמאית והפודקאסטים, וכשם שמפחדים מכך שם, מפחדים מכך פה.

איפה שבן עמי וחבריו רואים חולי וריקבון, רוב האזרחים רואים חברה בריאה, שתמיד יכולה להיות בריאה יותר כמובן, אבל אינה הביצה המבאישה שחלק מהעיתונאים מתארים. אבל בתקשורת שעסוקה יותר בתהודה ועיסוק עצמי, זה מתפספס כל פעם, כמו במקרה של ערוץ 13.

מי ששובר (את הכלים) משלם

כמו שצויין בחלק קודם של המאמר, הניסיון למנות את יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד מנכ"לית ערוץ 13 הוצג באותו כנס כניסיון השתלטות של הממשלה על התקשורת החופשית והביקורתית. בפועל, זאת הייתה החלטה של הבעלים, לן בלווטניק, למנות את שמאלוב-ברקוביץ' אחרי כהונה כיו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שבאה אחרי קריירה פרלמנטרית ותקשורתית. כאן חשוב לומר שהגברת שמאלוב-ברקוביץ' לא בדיוק מונתה בגלל הניסיון הזה. כח"כ בקדימה היא ניהלה מגעים לנטוש את המפלגה השוקעת, ולבסוף התמודדה בלי הצלחה בליכוד, ובשנת 2017 נבחרה לתפקיד יו"ר הרשות השנייה.

ההכרזה על מינויה של שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד המנכ"לית לוותה מיד בסכסוך עבודה קולני וקנטרני של עיתונאי ערוץ 13 שהכריזו שמדובר בניסיון השתלטות על הערוץ מצד השלטון, ומאותו רגע נוהל קמפיין מצד העובדים נגד הבעלים. במסגרת ה"מאבק" ההירואי, סירבו עיתונאי הערוץ לדבר עם שמאלוב-ברקוביץ' או עליה – הם התייחסו אליה בראשי תיבות בלבד כאילו מדובר מינימום בוולדמורט או במישהו מהגמרא שהציץ לפרד"ס ונפגע – ובשיא עתרו לבג"ץ, שפסק לטובתם באופן תקדימי.

בלווטניק התקפל לבסוף, אבל כפי שדווח בשבוע שעבר, בשוך הטפיחות על השכם והחגיגות, עיתונאי ערוץ 13, שהתקשה עוד קודם לסערת המינוי לשמור על ארגון מתפקד, גילו את עצמם כעומדים למכירה. בלווטניק הבין שהערוץ הפסדי, וגם ראה בדיוק למה ואת מי הוא כולל, והחליט שהגיע הזמן להיפרד לשלום, ועכשיו מנהל מגעים מתקדמים למכירת הערוץ. פגישת חירום של ראשי ועד העובדים (בראשות הכתב הכלכלי מתן חודרוב) עם בלווטניק בלונדון נכשלה, כך מסתבר.

כי העיתונאים ב-13 הם באמת מיקרוקוסמוס של העיתונות הישראלית על כל מגרעותיה: הם נרקיסיסטים, מוטים, נעדרי מקצועיות, ועסוקים בעיקר בעצמם. התקשורת נועדה עבורם, הם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר מה נכון ומה לא, האיזון עבורם הוא לא יותר מספחת, וכמובן שאם הם נכשלים, זה חייב להעסיק גם את האזרח הקטן, כי אם 13 יקרוס, יקרסו יחד איתו הדמוקרטיה, חופש הביטוי והתקשורת הביקורתית (לפי 13) ולכן עוד כשהיו ערוץ 10 הכושל, עצם האפשרות שייסגרו הפכה אחת לכמה שבועות לסיפור המרכזי, מלווה בהפגנות והחשכת מסכים עם כתובות מאשימות. ביקורת עצמית? שינוי כיוון? מודעות עצמית מינימלית? הצחקתם את דרוקר.

וברצינות 13, מה חשבתם לעזאזל שיקרה? איזה מין עולם דמיינתם לעצמכם? כבר שנים שאתם מתנדנדים על סף התהום, עוד מימי הקמפיין להצלת ערוץ עשר הכושל. עכשיו ניהלתם קמפיין נגד הבעלים שלכם, כשאתם בהפסדים. מי ייקח אתכם? מי ירצה לעבוד איתכם? במצב הנוכחי שבו אתם נמצאים יש רק אשם אחד, וזה אתם. מסתבר שלחשיבות העצמית יש גם מחיר.