אילון מאסק טועה: הבעיה של הגרמנים אינה האשמה אלא היוהרה

איש העסקים האמריקאי וחבר צוותו של הנשיא טראמפ, אילון מאסק, ממשיך להלהיט את מערכת הבחירות הכלליות בגרמניה, בתמיכתו המוחלטת במפלגת הימין הריבוני "אלטרנטיבה לגרמניה". עם זאת, נראה שהתערבותו בענייניה הפנימיים של גרמניה אינה נובעת מהיכרות עמוקה של המצב בגרמניה, אלא מהתרשמות שטחית. הדוגמא הבוטה ביותר לכך הייתה הקריאה של מאסק לגרמנים להשתחרר מרגשות האשמה שלהם, שנובעים מההיסטוריה הגרמנית הנפשעת במלחמת העולם השנייה.

מיתוס האשמה הגרמנית

בעצרת הרשמית לתחילת קמפיין הבחירות של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", שנערכה בעיר האלה – במדינת המחוז המזרח גרמנית לשעבר סקסוניה-אנהאלט – חובר מאסק בשידור וידאו מארה"ב לתחילת נאומה של מנהיגת המפלגה ומועמדתה למשרת הקנצלר, אליס ויידל, ובין דברי העידוד הרבים למפלגה, שלהערכתו היא היחידה שמסוגלת להציל את גרמניה משקיעה מוחלטת, אמר לקהל המשולהב את הדברים הבאים: "דבר חשוב הוא, שאנשים יהיו גאים בגרמניה ובגרמניותם. זה חשוב מאוד. זה בסדר להיות גאה בכך שאתה גרמני. זה עקרון חשוב מאוד. זה טוב להיות גאה בתרבות הגרמנים, בערכים הגרמניים, ולא לאבד אותם באיזה סוג של רב תרבותיות שמחליש את הכל. אנחנו רוצים שיהיו תרבויות ייחודיות בעולם. אנחנו לא רוצים שהכל יהיה אותו דבר בכל מקום, ויהפוך למרק אחד גדול. אנחנו רוצים לנסוע למדינות שונות ולחוות תרבויות שונות, שהן יחודיות, מיוחדות וטובות. הממשלה הגרמנית צריכה להגן על אזרחיה ולשמור על הבריאות והרווחה של העם הגרמני. העם הגרמני הוא אומה עתיקה, שנוצרה לפני אלפי שנים. קראתי את זכרונותיו של יוליוס קיסר על מפגשיו הראשונים עם השבטים הגרמניים במערכה הצבאית על גאליה ואמרתי לעצמי: זה מרשים ביותר. אלו לוחמים קשוחים ביותר. אני חושב שיותר יותר מדי התמקדות על אשמת עבר. צריך להתקדם הלאה. ילדים לא צריכים להיות אשמים בחטאי הוריהם, או ליתר דיוק חטאי אבות-סביהם. אתם צריכים להיות אופטימיים ונלהבים מהעתיד של גרמניה. זה המסר שלי: שמרו על התרבות הגרמנית, הגנו על העם הגרמני".

מאוחר יותר הוסיף מאסק: "אני חושב שהבחירות הבאות בגרמניה הן חשובות ביותר. אני חושב שהן עשויות להכריע את גורל אירופה ואולי אפילו את גורל העולם. זו החשיבות של הבחירות הללו…. הבחירות הללו הן כה חשובות, הן חשובות באופן קיצוני, אני לא מגזים כשאני אומר שעתיד הציוויליזציה יכול להיות בתוצאות הבחירות הללו".

סוגיית "רגשות האשמה הגרמניים" היא עניין מורכב וסבוך ביותר, שעדיף היה למאסק שלא לערב אותה בהקשר לבחירות שלהערכתו "עתיד הציוויליזציה תלוי בתוצאותיהן". במשך עשרות שנים שקדה גרמניה – תחילה המערבית ולאחר האיחוד מחדש הפדראלית – על טיפוח תדמית של אומה המכה על הפשעים הנוראיים שביצעה במהלך מלה"ע השנייה, בכלל זה השואה, אומה שהפיקה לקחים מפשעי העבר, שאימצה ערכיות מנוגדת בתכלית ללאומנות, לפטריוטיות ולמיליטריזם שהוליכו לשתי מלחמות העולם. האנטי-פטריוטיות של הגרמנים הוליכה אותם לדבוק בערכי הרב-לאומיות (או ליתר דיוק העל-לאומיות) והרב-תרבותיות, המיוצגים על ידי האו"ם והאיחוד האירופי. הערכים הללו יצרו מעין סירוס של הרגשות הלאומיים הגרמניים, שאחת מתוצאותיו הייתה פתיחת שעריה של גרמניה בפני הגירה מאסיבית של זרים, בעיקר משנת 2015 והלאה, ששינתה באופן רדיקלי את הנוף האנושי בגרמניה וגרמה מאז לערעור מוחלט של ביטחון הפנים והביטחון האישי במדינה. כעת, כך נראה, רוצים הגרמנים לסיים את פרק "האשמה" בתולדותיהם, ולחזור להיות עם ככל העמים, עם גאה ופטריוטי.

אחת ההשפעות הנלוות לתרבות "האשמה" ו"האנטי-פטריוטיות" הייתה, לכאורה, "סתימת פיות" ממסדית של כל מי שהעז לחשוב באופן פטריוטי ולערער על "האשמה" הגרמנית. רבים מהגרמנים חיים בתחושה, שנאסר עליהם בגלל ההיסטוריה הגרמנית לומר מה הם חושבים באמת. וכך, הם חיים, לדעתם, מזה עשרות שנים תחת "משטרת מחשבות", שמונעת מהם את חופש הביטוי והדעה. ההרגשה הזו נפוצה לא רק בשטחי מזרח גרמניה לשעבר, שם הרגישות לסוגיית תכתיבים מגבוה גבוהה מאוד בגלל העבר הדיקטטורי הקומוניסטי הלא רחוק, אלא גם במערב גרמניה לשעבר, שם טופחה הגישה הזו מאז תום במלחמת העולם השנייה ותוכנית הדה-נאציפיקציה של בעלות הברית, שכשלה כישלון חרוץ.

במערב גרמניה חיו גרמנים בתחושה, שבעלות הברית המנצחות חייבו אותם לקבל עליהם את אשמת פשעי הנאצים על לא עוול בכפם. מזרח גרמניה דחתה כל קשר לפשעי הנאצים, בשל היותה קומוניסטית וסוציאליסטית – שני זרמים פוליטיים שנרדפו על ידי הנאצים. את כל האחריות לפשעי הנאציזם השליכה מזרח גרמניה על מערב גרמניה, הקפיטליסטית, שהוצגה כממשיכת דרכם של הנאצים. זו גם הסיבה לכך, שמזרח גרמניה סירבה בכל תוקף לשלם פיצויים לנרדפי הנאצים היהודיים וצאצאיהם – חוב שנותר פתוח עד היום.

בריחה מאחריות: המערב והמזרח

במערב גרמניה, כאמור, דחיית האחריות לפשעי הנאציזם לא היה שונה: כבר ב-1946, שנה לאחר תום מלה"ע השנייה ובסמיכות למשפטי נירנברג, כבר התקיימו בגרמניה הפגנות שדרשו לחדול (לשים קו סיום, סיכום) להטחת האשמה בעם הגרמני על פשעי הנאצים. רוב הציבור המערב-גרמני והפוליטיקאים שייצגו אותו התנגד להסכם השילומים הסמליים שנחתם ב-1952 עם ישראל וועידת התביעות היהודיות. ההחלטה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, במאי 1965, לא זכתה לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת. נהפוך הוא. אגב, גם השנה היה צורך לאלץ את ממשלת גרמניה לציין באופן מכובד 60 שנה לכינון היחסים בין שתי המדינות. כשהתובע היהודי, פריץ באואר, שנמלט מגרמניה בשנות ה-30 וחזר אליה לאחר מלה"ע, ביקש להעמיד לדין פושעים נאציים כ-20 שנה לאחר תום השואה, הוא נתקל בהתנגדות עזה מצדם של הנאצים שנקלטו במערכות המשפט וביטחון הפנים של מערב גרמניה. נאצים נקלטו בכל שאר המערכות של גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית. למרות שפוליטיקאים גרמנים למדו עם הזמן לומר את כל המשפטים הנכונים הנדרשים לגבי "גרמניה האחרת", עד היום נשמעה בפיהם האמירה המנקה את הגרמנים מכל אחריות לפשעי הנאציזם: "פשעים שבוצעו בשם העם הגרמני" – כאילו חייזרים השתלטו על גרמניה, החזיקו בגרמנים כבני ערובה וביצעו בשמם פשעים. האמת ההיסטורית אינה נזקקת לתסריטי מדע בדיוני: הגרמנים ובני בריתם הרבים ברחבי אירופה ביצעו את השואה.

מהלך הבריחה של הגרמנים לפשעים נגד האנושות ופשעי רצח העם, שאומתם ביצעה במהלך מלה"ע השנייה, הוליכו את גרמניה לא רק להשליך את האחריות לפשעים הללו על הנאצים הזרים, שנעלמו מיד עם תום המלחמה וחזרו לכדור הארץ עם הקמתה של "אלטרנטיבה לגרמניה", אלא גם לבצע השלכה על קורבנות אותם פשעים: כבר שנים שכ-40% מהגרמנים חושבים שמה שישראל עושה לפלסטינים זהה למה שהנאצים, כלומר הגרמנים, עשו ליהודים. הפיכת ישראל בדעת הקהל המקומית ל"רייך הרביעי" התחילה במזרח גרמניה הקומוניסטית, שהייתה המוצב הקדמי של בריה"מ במלחמתה בישראל החל משנות ה-50. משם היא התפשטה לאחר מלחמת ששת הימים, לחוגי השמאל בגרמניה המערבית, שחלקם היו בקשר הדוק עם גרמניה הקומוניסטית.

כיום, כאמור, הראייה הזו נפוצה למדי בחוגים נרחבים של החברה הגרמנית. ומאחר שגרמניה, על פניו, למדה את לקחי העבר, היא מרשה לעצמה להטיף למדינת היהודים, שכן למדה את לקחי העבר, מוסר וללמד אותה כיצד עליה להתנהג באמצעות התערבותם של גורמי ממשל גרמניים, קרנות פוליטיות, קרנות פרטיות ותקשורת עוינת בבסיסה. לא רגשות אשם הם הבעיה של גרמניה, אלא יוהרה של מדינה שרואה בעצמה "מעצמה מוסרית", אך בדיעבד היא מקדמת מדיניות חוץ נאו-קולוניאליסטית פסאודו-מוסרית שמכתיבה לישראל (אך גם למדינות אחרות) מה עליהן לעשות.

הנתונים מדברים: בורות או הכחשה

גרמניה עסוקה כבר 80 שנה בבריחה מאחריות היסטורית. הקביעה, ועוד בשבוע שבו מצוין יום השואה הבינלאומי, שהגרמנים צריכים להשתחרר מרגשות האשמה שלהם, מעידה מעל לכל על בורות. עד כמה הגרמנים בורחים מעברם מעיד סקר שפרסמה השבוע "ועידת התביעות היהודיות": 61% מכלל המשתתפים הגרמנים בסקר סבורים שרק היטלר והנאצים הבכירים ביצעו את רוב פשעי השואה, רק 39% סבורים שחלק משמעותי של האוכלוסייה הרגילה סייעו לנאצים, 40% מבני ה-19 עד 29, לא יודעים ששישה מיליון יהודים נרצחו בשואה, 15% מבני שכבת גיל זו סבורים שמספר היהודים שנהרגו בשואה עמד על שני מיליון ופחות, רבע מכלל המשתתפים מתחת לגיל 30 לא היו מסוגלים לנקוב בשמו של מחנה ריכוז או השמדה אחד. אלו לא נתונים שמצביעים על רגשי אשמה לאומיים. אין זאת אומרת, שכלל אין גרמנים, גם צעירים, שאינם חשים אשמה בגלל ההיסטוריה הלאומית שלהם. אך, הם רחוקים מלייצג את כלל הגרמנים, מהשמאל, מהמרכז ומהימין. דבריו הלא אחראיים של אילון מאסק בעצרת "אלטרנטיבה לגרמניה" הזכירו לי את מפגיני השמאל הגרמניים שקיימו בתחילת מלחמת "חרבות ברזל" מחאת שבת מול משרד החוץ הגרמני בברלין בדרישה להפסיק את התמיכה בישראל תחת הסיסמא: "לשחרר את פלסטין מאשמה גרמנית". זו אותה הבורות.