סטנלי פישר, שהשפעתו על כלכלת ישראל הייתה עמוקה, הותיר מורשת של יציבות פיסקלית ושמרנות תקציבית. הספד
מצפון רודזיה לישראל
סטנלי פישר נולד ב-1943 למשפחה יהודית בצפון רודזיה (כיום זימבבווה) ולמד כלכלה בבית הספר לכלכלה בלונדון וב-MIT. בצעירותו הוא ואשתו לעתיד רודה קיט (שנפטרה ב-2020) היו חברים בתנועת "הבונים" ופישר בילה שנה בקיבוץ מעגן מיכאל.
הוא כיהן כפרופסור במחלקות לכלכלה המובילות באוניברסיטת שיקגו וב-MIT, והנחה הדוקטורטים של עשרות כלכלנים מבריקים שהפכו אחר כך לדמויות בולטות בעולם המדיניות הבינלאומית. עבודתו האקדמית כללה ספק סטייה מתורת המונטריזם של מילטון פרידמן, ספק תיקון לו. אך אין ספק שפישר היה שותף לתובנה שתפקיד בנק מרכזי בעידוד הצמיחה איננו לעודד על ידי שפיכת כסף למשק אלא לשמור על התנאים הכלכליים האובייקטיביים המעודדים צמיחה.
מהאקדמיה למדיניות עולמית
מ-1988 ועד 2002 פישר שימש בתפקידים בכירים בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומי. עוד קודם לכן, ב-1985, הוא היה בין המומחים האמריקניים שייעצו לישראל כיצד להתמודד עם המשבר הכלכלי של שנות ה-80. כמו עמיתיו פרנקל וברונו, הוא לקח חלק בעיצוב עשרות תכניות ייצוב במשקים שנקלעו למשברים: צמצום הוצאות, העלאות מסים כשצריך לייצב את הגרעון הממשלתי, ביטול סובסידיות ומסים המעוותים מחירים.
נגיד בנק ישראל
ב-2005, לאחר תקופה קצרה בשוק הפרטי, הוא קיבל על עצמו את תפקיד נגיד בנק ישראל. בתקופה זאת בנימין נתניהו כיהן כשר האוצר, לאחר משבר השנים 2000-2003. בשנים אלו נתניהו תרם רבות להפיכת המשק הישראלי למשעמם וצומח, עם מגמת ירידה של הוצאות ציבוריות ומיסוי, בעוד שפישר שמר על מדיניות מונטרית "בדיוק נכונה".
תחת הנהגתו המפקח על הבנקים המשיך מדיניות מוקפדת של שליטה בחשיפת המערכת הבנקאית לסיכונים, במיוחד בתחום הנדל"ן. מדיניות זאת הוכיחה את עצמה במשבר העולמי שפרץ ב-2008. בניגוד לארה"ב ואירופה, ישראל לא חוותה קריסה של אף בנק מסחרי.
משבר 2008: המבחן הגדול
שעתו הגדולה של פישר הגיעה עם המשבר העולמי שפרץ ב-2008. תפקידו של פישר היה לבלום זעזועים למשק הישראלי שמקורם בקריסת המשקים הגדולים בכלכלה העולמית. כתוצאה מכך המיתון העולמי שפגע ברוב המשקים בעולם בעקבות המשבר פסח על המשק הישראלי.
כמו עמיתיו בבנקים מרכזיים אחרים, תגובתו הראשונה היתה למנוע משבר נזילות למשק על ידי מדיניות מרחיבה – quantitative easing. אך הוא הבין מהרגע הראשון כי עליו למנוע התפתחות של תלות המשק בכסף קל. כבר ב-2009, לפני כל עמיתיו בבנקים מרכזיים בעולם, הוא החל להעלות את הריבית ולאותת כי לא יאפשר לאינפלציה להתפתח.
כמעט יחידה בין המשקים המתקדמים, ישראל המשיכה לצמוח בקצב משביע רצון. לפעמים המפליגים בספינת המשק הישראלי חוו את הסערה העולמית כמחלת ים עוברת, בעוד כל שאר העולם היו בתוך המים. ההצלחה המרשימה הזו זכתה להכרה בינלאומית. בשנת 2010 העניק כתב העת המוביל Euromoney לפישר פרס כראש הבנק המרכזי הטוב ביותר בעולם.
מורשת של יציבות
לאחר תקופת כהונתו בבנק ישראל פישר חזר לארה"ב בתפקיד סגן יו"ר הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי בארה"ב. יש המבקרים אותו כמי שהרשה לטעויות של הבנקים המרכזיים לאחר משבר 2008 להמשיך תקופה ארוכה, אבל תקופת כהונתו כנגיד בנק ישראל תיזכר כתקופה שבה המדיניות הכלכלית בישראל היתה בין הטובות בעולם, בזכות הנהגה שבין הטובות בעולם. הצלחתו של פישר לא הייתה תאונה – היא השתלבה בתמונה רחבה יותר של המשק הישראלי.
ההקשר הרחב: 40 שנה של הצלחה כלכלית
אחת ההצלחות הבולטות של המשק הישראלי ב-40 השנים האחרונות היא היכולת למשוך כלכלנים מהשורה הראשונה לתפקידים קובעי מדיניות, במיוחד נגיד בנק ישראל. מיכאל ברונו, יעקב פרנקל וסטנלי פישר עמדו בשורה הראשונה של כלכלנים אקדמיים כמו מנהלי ארגונים כלכליים עולמיים מובילים. שלושתם בחרו לכהן תקופה כנגיד הבנק המרכזי של מדינה קטנה בקצה המזרחי של הים התיכון.
מה שמשך את כולם לתפקיד היתה לא רק ציונות אלא העובדה שהמשק הישראלי הציג אתגרים מקצועיים ייחודיים. לפני 40 שנה המשק עמד על סף קריסה, עם גרעון ענק, גרעון מסחרי ענק, ואינפלציה בשמיים. מומחים אלו תרמו, כל אחד בדרכו, למסע מרתק שהפך את המשק ממעניין – במובן של הקללה הסינית הידועה – ליציב עד שנת 2023: צמיחה יציבה, אבטלה נמוכה למרות קצב צמיחת כוח העבודה הגבוהה במערב, עודף במאזן התשלומים והר של דולרים שהולך ונערם בחשבונות בנק ישראל משנה לשנה.
תנאים יציבים אלה אינם מבטלים את האתגרים האחרים העומדים בפני המשק הישראלי אך הופכים אותם להרבה יותר פתירים, אם יימצא אי פעם הרצון הפוליטי לפתור אותם. המשותף לפישר ולנגידים שקדמו לו היה מערך עקרונות כלכליים ברורים.
העקרונות שהנחו את פישר
מה שמאחד את רוב נגידי בנק ישראל ב-40 השנים האחרונות היא אמונה באמת הכלכלית הבסיסית: אין ארוחות חינם. אם רוצים ליצור צמיחה ורווחה, אפשר להשיגם רק בטווח הארוך (ולא מבחירות לבחירות) על ידי שמירה על תנאים כלכליים מעודדים צמיחה: מסים נמוכים, גרעון נמוך, ומחירים אמיתיים, מה שמעניק לגורמים פרטיים במשק תמריץ להשקיע במיזמים רווחיים תוך ניצול משאבים למטרות הרווחיות ביותר. שמירה על תנאים אלו גם מושכת למשק השקעות זרות בשפע, כפי שהמשק הישראלי חווה בעשורים האחרונים. העקרונות שהנחו את פישר במהלך כהונתו נבעו מהבנה בסיסית של האופן שבו צריכים לפעול בנקים מרכזיים וממשלות.
ממשלות, ובמיוחד ממשלות דמוקרטיות, עומדות בפני פיתוי לוותר על תנאים אלה. ממשלות אוהבות להיטיב עם הציבור (להוציא כסף) ושונאות להטיל על הציבור את המחיר של "הטבות" אלו (להעלות מסים). התפקיד של בנק מרכזי הוא להבהיר לממשלות שאין להן לאן לברוח: הגדלת ההוצאות בלי להטיל מסים גורמת לאינפלציה, שהיא עצמה הרסנית לצמיחה, והתפקיד של הבנק הוא להתנהג בלי סבלנות כלפי אינפלציה: כשהיא עולה הבנק מעלה ריביות, מה שמדכא לתקופה את הצמיחה ובדרך כלל מבטל את "ההטבה" שהממשלה קיוותה ליצור בלי לשלם עליה. אם הממשלה מעלה מסים כדי למנוע גרעון, גם מסים מדכאים את הצמיחה.
במשך כ-30 שנה, מתקופת הכהונה של מיכאל ברונו ועד לסוף תקופת כהונתו של פישר (2005-2013), ממשלות ישראל למדו, לפעמים בדרך הקשה, כיצד לנהל מדיניות תקציב אחראית: ההוצאות, נטל המס, הגרעון והחוב הלאומי (בכל – במונחי אחוזים מהתוצר) ירדו בהדרגה וישראל, בניגוד לשנות ה-70 וה-80, שמרה על "כושר פיסקלי" המשרת את המשק ואת האזרחים עד היום הזה.
