הבעיה בחוות הדעת של השופט כבוב היא לא רק התוצאה שהוא ביקש לפסוק, אלא הלך הרוח שהוביל אותו לשם
הלינץ' ברמאללה במסגרתו שוטרים פלסטיניים היכו למוות את החיילים הישראלים יוסף אברהמי וודים נורז'ץ ז"ל לקול צהלות ההמון המוסת, נחשב לאחד מהסמלים של האינתיפאדה השניה וקריסת קונספציית אוסלו. התמונה האיקונית של אחד המחבלים מנופף בידיים מגואלות בדם מהחלון מוכרת היטב לציבור אבל מה שפחות מוכר היא העובדה שההליכים המשפטיים הנוגעים לאירוע הזה נמשכים בחלקם עד היום.
בשבוע שעבר הגיע לסיומו הליך משפטי של אחד המעורבים בלינץ', שדרש מהמדינה לא פחות מ-8 מיליון ₪ פיצויים, בטענות שונות. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה על חודו של קול, כאשר השופט חאלד כבוב – שכתב את חוות הדעת הארוכה והמרכזית בפסק הדין – סבר כי יש להיענות לבקשתו ולפסוק לו לא פחות מ-880,000 ש״ח פיצויים. דעתו נדחתה על ידי שופטי הרוב. וערעורו של המחבל נדחה.
התוצאה אולי מניחה את הדעת, אך הלוגיקה של כבוב – שבהרכב שונה בבית המשפט היה עשוי להיות גם עמדת הרוב – חושפת אמת מרה על צורת החשיבה של חלק משופטי העליון.
וכעת לפרטים: חאתם פאיז אלמע'ארי, יליד נוציראת ברצועת עזה, היה שוטר פלסטיני ששירת בתחנת רמאללה ביום הלינץ'. לאחר חקירות מודיעיניות ופעולות אחרות של כוחות הביטחון הוא נעצר והורשע בשנת 2004 במעורבות בלינץ' ונגזר עליו מאסר עולם.
הרשעה זו התבססה על עדות של אדם אחר שנכח במקום, שנקב בשמותיהם של 8 מהמעורבים בלינץ', ואשר שישה מתוכם נתפסו והורשעו, ואילו שניים שוחררו ללא העמדה לדין.
כשנודע לאלמע'ארי שהשניים שוחררו הוא הגיש בקשה למשפט חוזר, ולאחר שבקשתו אושרה הוא הגיע בשנת 2017 להסדר טיעון עם המדינה, במסגרתו הוא הודה בכך שנכח במקום בזמן הלינץ' אך לא נטל חלק בהכאתם למוות של החיילים, וכך לאחר שכבר ריצה 16 שנות מאסר הוא שוחרר.
העובדות הבסיסיות לגביהן אין מחלוקת, הן כי אלמע'ארי זיהה את החיילים הישראלים, והיה מאלו שהובילו אותם אל תוך התחנה: "הוא לא פעל באופן סביר על מנת למנוע עבירה; וכי הוא השתתף בצוותא עם אחרים בתקיפת החיילים בעת הכנסתם לתחנת המשטרה". על פי כתב האישום המתוקן.
כלומר, מדובר באדם שלכל הפחות היה שותף פעיל באירוע הלינץ', ואפילו על פי הודאתו העדכנית השתתף בתקיפת החיילים. בעברית קוראים לזה מחבל.
כאמור, הוא שוחרר ב-2017, אבל אלמע'ארי לא הסתפק בכך, וניסה להוציא מהמדינה גם כסף. והרבה. הטענה המרכזית שלו היא פשוטה: המדינה לא הודיעה לו בזמן על כך ששניים מתוך האנשים שהעד טען שנכחו במקום לא נשפטו, וכי אם היו מודיעים לו על כך הוא היה יכול לערער על אמינותו של העד. בכך שהמדינה לא הודיעה לו על כך בזמן אמת, היא "התרשלה" כלפיו, והיא צריכה לשלם לו פיצויים. זו הלוגיקה.
הבעיה בכל הסיפור היא זו: אין תיעוד לסיבות להחלטה לא להעמיד לדין את השניים ששוחררו. מכאן מתחילות תיאוריות: האם המדינה שחררה את השניים האלו כי העדות כולה בעייתית? האם אפשר להסיק מכך שכל מי שהוזכר בעדות הזו חף מפשע? או שמא היו למדינה סיבות ספציפיות לגבי השניים המשוחררים, אך העדות לגבי ששת האחרים עומדת בעינה? ואולי בכלל הייתה רשלנות לגבי השניים הללו והם היו אמורים לעמוד לדין אבל מסיבה זו או אחרת זה פשוט לא קרה?
איש לא יודע את התשובה. והכל ספקולציה. אבל זה מספיק לשופט בית המשפט העליון חאלד כבוב, כדי לקבל את טענות המחבל ולפסוק לו פיצויים. התיזה שהוא בונה,, היא שהשניים לא הועמדו לדין מכיוון ש"ראיות של ממש שהטילו ספק במהימנותה של האמרה" של העד, וממילא היה אפשר לפסול את כולה ואלמע׳ארי בכלל לא היה אמור לשבת בכלא דקה אחת.
לדבר זה אין תימוכין ואין ראיות. אפילו להיפך – חלק מהאנשים ברשימה הזו הורשעו גם לאחר שהשניים הללו שוחררו – כלומר נראה שרשויות האכיפה המשיכו בכל זאת להסתמך על העדות הזו, ולא הטילו בה ספק.
לא ניכנס פה לכל הפרטים ולטענות שמעלה השופטת רות רונן שכתבה את עמדת הרוב בתיק, ונסתפק בדברי הסיכום שלה: "משעה שלא הוכחו הנימוקים שבשלהם התקבלו ההחלטות שלא להעמיד לדין" את אותם שניים, היא אינה "סבורה כי ניתן לקבוע, ברמה העומדת ברף הנדרש של מאזן הסתברויות, כי נמצאו על ידי התביעה ממצאים שהטילו דופי במהימנות" של העד. ממילא, "משלא הוכח כי ממצאים כאלה עמדו ביסוד ההחלטות… לא הוכח כי עדכון המערער על אודות עניינם… היה מביא לשינוי בתוצאה".
השורה התחתונה היא שהשופט כבוב בוחר לקבל את הספקולציה שהעלו עורכי הדין של המחבל, זו שהופכת אותו ל"קרבן" של המערכת שהמדינה צריכה לפצות אותו. לא ראיות, לא עובדות ולא טיעונים משפטיים – די בשורה של השערות ודמיונות כדי לאמץ את טענות המחבל.
פסק הדין הזה חשוב, היות והוא מעלה על פני השטח את התשתית האידיאולוגית שמתחת למלל המשפטי. איזו השערה נחשבת "סבירה" בעיני השופטים? מה הנחות היסוד שלהם ביחס לרשויות התביעה בישראל? מה עמדות המוצא שלהם בנוגע למלחמה בטרור?
כבוב חושף פה את האג'נדה הסמויה: כשמדובר במאבק נגד הטרור הפלסטיני, מדינת ישראל אשמה כל עוד לא הוכחה חפותה. והמחבלים הפלסטיניים – אפילו מי שמודה במעורבות בלינץ' האכזרי – הוא קרבן תמים של המערכת.
הלך הרוח הזה הוא ה״קוד האתי״ של השופט כבוב, ממילא השערה מרחיקת לכת כמו זו של עורכי הדין של המחבל, נחשבת בעיניו סבירה ומתבקשת עד שהוא לא מסוגל לראות שום חלופה סבירה אחרת.
לפני המחבלים .צריך להשמיד את המערכת המשפטית, כפי שהיא היום, הם יותר מסיכנים מהמחבלים הכי גרועים. בחסותם יש פיגועי טרור, מלחמות ,פשע ואונס וכל רע
למתפלאים. האם זה אינו נראה מתבקש? שופט שנבחר למלא את כסא הערבי, שנתפס מקדם אינטרסים אישיים, שופט לאור השמש על פי אג'נדות אנטישמיות ומרוח בנגוד עניינים שהפךלשם דבר בקרב שופטי בג"ץ.