השימוש לרעה במושג "רצח עם": בגידת האקדמיה באמת

כמעט מיד לאחר טבח רצח העם שביצע ארגון החמאס ביהודים ישראליים בשביעי באוקטובר 2023 כבר הוטחו בישראל האשמות-נגד בדבר רצח-עם של הפלסטינים. ב-13 באוקטובר 2023, בעוד ישראל שרויה בהלם מהתקיפה הנוראית ביותר בהיסטוריה של המדינה, הפרופסור ללימודי שואה ורצח-עם רז סגל כתב במגזין "זרמים יהודיים" (Jewish Currents) שפעולותיה של ישראל מהווים "מקרה קלאסי של רצח-עם". ב-16 בנובמבר 2023, רק חודש וקצת אחרי הטבח, הדווחים המיוחדים של האו"ם יצאו בקריאה לקהילה הבינלאומית "למנוע רצח-עם". שיא האבסורד הגיע בדצמבר 2023 עם התביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) על הפרה לכאורה של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. תוך מספר שבועות בינואר 2024, הארגונים אמנסטי אינטרנשיונל ומשמר זכויות האדם (Human Rights Watch) פרסמו דוחות שהאשימואת ישראל ברצח-עם של הפלסטינים. ישראל מכחישה בתוקף את ההאשמות הללו, וקובעת נחרצות שפעולותיה כולן בגדר הגנה עצמית חוקית.

ההאשמה בדבר רצח-עם נשענת על "קונצנזוס אקדמי" מדומה של מומחים לרצח-עם. באוגוסט 2025, התפרסמו דיווחים רבים בתקשורת על כך שהאגודה הבינלאומית לחוקרי רצח-עם (IAGS) אימצה החלטה שמגדירה את המלחמה בעזה רצח-עם. מה שנעדר מהדיווחים היא העובדה שאין צורך בכל תעודה אקדמית כדי להיות חבר באגודה הזו, אלא רק דמי חבר בסך שלושים דולר. למעשה, מקור ה"קונצנזוס" הוא חבורה קטנה של אקדמאים הקנאים לאידאולוגיה ברורה, שמקדמים כבר עשרות שנים תיאוריה אלטרנטיבית של רצח-עם. כפי שנדגים בהמשך, אקדמאים אלה ידועים בעוינותם כלפי ישראל ובשנאתם לרעיון של "ייחודיות יהודית" כביכול, ולהתמקדות היתר בשואה היהודית במסגרת לימודי רצח-עם.

בינואר 2024, כתב העת לחקר רצח-עם (Journal of Genocide Research -JGR) יזם פורום לדיון על "רצח העם בעזה". למעלה מתריסר כתבות ב-JGR מתאפיינות בתמות רחבות וזהות של קריאה להרחבה ושינוי של ההגדרה המשפטית של רצח-עם; הכחשה של האידאולוגיה האנטישמית של חמאס והאיומים הביטחוניים על ישראל; וזלזול במשפט הבינלאומי ובדיני המלחמה, כמו גם במתודולוגיה רשלנית שכוללת הסתמכות על ציטוטים מסולפים של מנהיגים ישראליים וקבלה ללא סייג של מנין ההרוגים עליו מדווח ארגון הטרור חמאס. עלילת הדם בדבר רצח-עם ממשיכה להצית התקפות על יהודים ומוסדות יהודיים מסביב לעולם, וחובה עלינו לנתח לעומק את הטענות המוצגות ב– .JGR

האג'נדה האנטי-ישראלית של ה-JGR

ה-JGR הוא הפרסום הרשמי של הרשת הבינלאומית של חוקרי רצח-עם (International Network of Genocide Scholars (INOGS)). הארגון נוסד בשנת 1999 על ידי חוקרי רצח-עם שביקשו באופן מוצהר להסיט את מיקוד התחום מדגש על השואה. חוקר השואה ישראל טשרני העיד במאמר שכתב בשנת 2016, כמה משמעותית היתה הקטנת השואה בכנס הפתיחה של INOGS בברלין בשנת 2005. במאמרו בכתב העת לחקר האנטישמיות (Journal for the Study of Antisemitism), טשרני מתאר כיצד מאמרים המפורסמים ב-JGR מכחישים את העובדה שהנאצים הציבו את היהודים באופן מפורש כמטרה, או טוענים שוועידת ואנזה הייתה ביטוי של המדיניות הגרמנית כלפי מיעוטים באופן כללי. הוא סקר 76 חוקרים ובוגרים של לימודי רצח-עם, ומצא ש-59% מהם זיהו הטיה אנטי-ישראלית במובאות מתוך ה-JGR, וקרוב לשליש זיהו גם תמות אנטישמיות.

העורך של ה-JGR כיום הוא א. דירק מוזס, שהבעיר פולמוס חריף בגרמניה בשנת 2021 כשערער על ייחודיותה של השואה. כפי שכותבת ההיסטוריונית ורנה בוסר, מוזס מקדם בספרו The Problems of Genocide מסגרת אלטרנטיבית למושג של רצח-עם, כזו שמבטלת את הדרישה ל"כוונה" להשמיד קבוצה. בעיני מוזס, רצח-עם הוא פונקציה של השפעת האלימות שהופנתה נגד אזרחים: "מה אכפת לקרבנות האזרחיים אם האלימות נגדם מתבצעת עם כוונה לרצח-עם או עם כוונה צבאית?" (דירק מוזס,  Nach dem Genozid: Grundlage füreine neue Erinnerungskultur (Berlin: Matthes & Seitz, 2023), בעמ׳ 10).

מוזס ביסס את התיאוריה שלו על המושג "ביטחון קבוע שאינו לגיטימי", כלומר, השאיפה של מדינה להשיג חסינות מוחלטת מפני איומים, מה שיוצר לגיטימציה להשמיד את אויביה. הרעיון של "ביטחון קבוע" מבוסס על קו הטיעון שקידם להגנתו במשפטי נירנברג אוטו אולנדורף, ששירת כמפקד איזנצגרופן D של ה-SS. אולנדורף טען שמכיוון שהיהודים היוו איום על גרמניה, היה צורך בהשמדתם המוחלטת. לא רק זאת, לטענתו, לאחר שנרצחו כבר היהודים המבוגרים, אין לצפות ממנו לחוס על הילדים, שעתידים לשנוא את גרמניה ולבקש לנקום בה לכשיגדלו. ניתן מיד להבחין כיצד המסגרת של מוזס מטשטשת את ההבחנה בין מלחמה, טראגית ככל שתהיה, לבין השמדה מכוונת של קבוצה, ובכך מכין את הקרקע להאשמות של רצח-עם כנגד ישראל.

גורם מרכזי נוסף ב-INOGS הוא עומר ברטוב, חוקר שואה ישראלי-אמריקני. מאז נובמבר 2023, הוא פרסם שלושה מאמרים בניו-יורק טיימס, בהם טען, "אני חוקר רצח-עם ואני מזהה אותו כשאני רואה אותו". בעוד הוא מכנה את פעולותיה של ישראל "רצח-עם", הוא רואה בטבח הברוטלי של חמאס התנגדות לגיטימית. ב-13 באוקטובר 2023, ברטוב גימד את האידיאולוגיה האנטישמית המניעה את חמאס, ואמר: "יש לראות במתקפה הנתעבת של חמאס ניסיון להפנות תשומת לב למצוקת הפלסטינים".
לאחרונה הוא התארח בהסכת של עזרא קליין, שם קידם את עלילת הדם של רצח-עם.

שכתוב ההגדרה של רצח-עם כדי שתתאים לישראל

הכתבות של "פורום עזה" מגמדות או מכחישות את האידאולוגיה האנטישמית והכוונה לרצח-עם של החמאס. מרטין שו מצר על כך שיש מי ש"מציג באופן שקרי את קרבנות החמאס כיהודים – כשהם הוצבו כמטרה בעיקר בתור ישראלים". עבור זואי סמודזי, יש אבסורד בכך ש"מייחסים לתקיפת החמאס אנטישמיות הטבועה באסלאם או בלאומיות הערבית, במקום למסגר אותה כביטוי של התנגדות פלסטינית". אדלווהאב אל-אפנדי מתרעם על תיאור הטבח שביצע חמאס כמעשה של רצח-עם ולא טרור, מכיוון שהחמאס ביקש לבטא את כעסו על ישראל באמצעות אלימות המונית.

כידוע, החמאס הוא ארגון אסלאמי ג'יהאדיסטי, שנשבע להשמיד את ישראל. כפי שמיטיב לתאר המזרחן פרופ' מאיר ליטבק:

בראייתו של ארגון החמאס, הסכסוך הפלסטיני-ישראלי אינו רק סכסוך טריטוריאלי בין פלסטינים לישראלים: זוהי בראש ובראשונה 'מלחמת דת ואמונה' בין האסלאם ליהדות ובין מוסלמים ליהודים. ככזה, הוא מתואר כדיכוטומיה בלתי ניתנת לגישור בין שני מוחלטים מנוגדים – כסכסוך היסטורי, דתי ותרבותי בין אמונה לכפירה, בין הדת האמתית שמחליפה את כל הדתות שקדמו לה, כלומר האסלאם, לבין הדת המבוטלת והמוחלפת – היהדות. זוהי מלחמה בין הטוב, המגולם במוסלמים המייצגים את מפלגת האל (חיזב-אללה), לבין הרע, "מפלגת השטן" (חיזבא-שיטאן) המיוצגת על-ידי היהודים. כתוצאה מכך, הסכסוך נחשב ל'מאבק קיומי, ולא סכסוך על גבולות' (מארכת ווג'וד וולא חודוד)".

החטוף המשוחרר אלי שרעבי מתאר בספר קורותיו שיצא לאור לאחר שחזר, איך שוביו חזרו וסיפרו לו שליהודים אין מקום בפלסטין והם יישלחו חזרה לארצות המוצא של הוריהם וסביהם. בשנת 2021, החמאס ארגן כנס לדון בתכניות ליום שאחרי השמדת ישראל תחת הכותרת "הבטחת העולם הבא", בהתייחסות למשמעות האסכטולוגית של השמדת ישראל. מוחמד דף, המנהיג הצבאי של החמאס, הורה על פתיחת מבצע "מבול אל-אקצא" במכתב לחטיבת עז א-דין אל-קסאם, תוך שהוא מזכיר להם את "הבטחת אללה להשפיל את היהודים ולהשמיד אותם בידי עבדי אללה".

השמטה כה בולטת של המניעים האסלאמיים של ארגון החמאס צריך לעורר חשדות באשר לאמינותם של ״מומחים״ לרצח-עם.

סילוף עובדות; התעלמות מהחמאס

לא רק שהחמאס איננו אנטישמי, על פי החוקרים, הוא גם אינו מהווה איום אמתי על ישראל. החוקרים אל-אפנדי, מארק לוין, סמודזי, עומאר שהבודין מק'דום, רז סגל ולואיג'י דניאל אומרים כולם במפורש או במשתמע שישראל מגיבה תגובת יתר לשביעי באוקטובר, בגלל טראומה יהודית שלא נפתרה מתקופת השואה.

חלק מהכותבים מאמצים את הפרדיגמה של מוזס, ומציעים לזנוח את ההגדרה המשפטית של רצח–עם, כדי לגזור את ההגדרה החדשה לפי מידותיה של ישראל. עבור שו, "ביקורת המבוססת על ההמשגה המשפטית של רצח-עם… לא נוגעת באופן מלא לדינמיקה שבשטח". לוין טוען שיש צורך לבטל את "המושג הבעייתי של רצח-עם, הכורע תחת נטל השואה, לטובת גישה חדשה ומובחנת לדין הבינלאומי, בה הפשע נגזר מהחתירה לביטחון קבוע". במופע מעניין של לוגיקה מפותלת, אלונזו גורמנדי טוען ש: "המושג הקונבנציונלי של רצח-עם" מעניק לישראל חסינות לביצוע מעשי פשע.

הרביזיוניזם הזה אינו, כמובן, רק נחלתו של ה-JGR. בדוח של אמנסטי אינטרנשיונל מדצמבר 2024 יש הודאה שהפסיקה כיום בעניין רצח-עם "מצמצמת מאוד בפרשנותה". סגן ראש ממשלת אירלנד גינה את "הפרשנות הצרה" של רצח-עם, וקרא ל- ICJ להרחיב אותה על מנת שתכלול את פעולותיה של ישראל. בבקשתה להצטרף לתביעה נגד ישראל, אירלנד לחצה על ה-ICJ לוותר על המבחן של "המסקנה הסבירה היחידה" לקביעת כוונה לרצח-עם. מה ההגדרה של החוקרים המלומדים למקרה בו התובע מנסה לשנות את הגדרות הפשע לאחר מעשה?

עבור המומחים האלה לרצח-עם, ההוכחה הניצחת נגד ישראל היא השקפה טלאולוגית וסלקטיבית ביותר של הציונות עצמה. מארק לוין טוען שהציונות עצמה מתאפיינת ב"היגיון של רצח-עם": "הרעיון שאיכשהו, האוכלוסייה הילידית תתנדף לה". אליז סמרג'יאן מצביעה על אבי הציונות, תיאודור הרצל, ותכניותיו כביכול לגרש את הערבים המקומיים. עבור נימר סולטאני, ההקשר של "עליונות יהודית" מוביל לרצח-עם. מרטין שו טוען שרצח העם היום הוא רק ההמשך של רצח העם שהחל ב"נכבה" של 1947. כלומר, ניצחונה של ישראל על שבעה צבאות ערב וכנופיות ערביות מקומיות שפתחו מלחמה על עצמאותה המוכרזת היא למעשה רצח-עם!

שאר הביסוס העובדתי לקביעת כוונה לרצח-עם מצד ישראל לקוי מאוד. החוקרים מסתמכים בכבדות על ציטוטים מסולפים של מנהיגים ישראליים, כאשר לא ברור אם מקור הסילוף הוא בורות או איבה. אחת הראיות החביבות עליהם ביותר היא האמירה של שר הביטחון דאז יואב גלנט שישראל נלחמת ב"חיות אדם". הטענה היא שבכך עשה גלנט דה-הומניזציה לכלל תושבי עזה והכין את הקרקע לרציחתם. אלא שהציטוט נקטע בכוונה תחילה, ומההקשר המלא ברור שהכוונה שלו הייתה למחבלי החמאס: "שחררתי את כל המעצורים… אתם ראיתם בעיניים מול מה אנחנו נלחמים – מול חיות אדם – דאע"ש של עזה. החמאס רצה שינוי בעזה, זה ישתנה ב-180 מעלות ממה שחשב. הם יצטערו על הרגע הזה – עזה לא תחזור להיות מה שהייתה. מי שבא כדי לערוף ראשים, לרצוח נשים, ניצולי שואה – אנחנו נחסל אותו בשיא הכוח וללא פשרות".

עוד ציטוט עליו מרבים להסתמך היא ההצהרה של ראש הממשלה בנימין נתניהו מה-28 באוקטובר, 2023 בה ציטט לציבור: "זכור את אשר עשה לך עמלק". בתנ"ך, בני ישראל צוו "למחות את זכר עמלק", והם עשו זאת (פחות או יותר) בימי שאול המלך. בלי להיכנס לפרטי ההלכה והתיאולוגיה היהודית, חז"ל כבר קבעו שעמלק אינו קיים היום, והמצווה לא נחשבת ברת קיום. אולם בהגות היהודית "עמלק" מייצג את הרוע האולטימטיבי, את השנאה והמחויבות להשמיד את העם היהודי. על האנדרטה לשואה בהאג, רק מרחק קצר מה-ICJ, חרוט הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק". קשה להאמין שאפילו החוקרים הישראלופובים מבינים את הכיתוב כהסתה פומבית לרצח-עם של הגרמנים.

דוגמה משעשעת למדי היא זו: סיגל ודניאל מצטטים את חוקר השואה יוג'ין פינקל, שטען שיש למבצע הרוסי נגד אוקראינה אופי של רצח-עם. העיתון הממשלתי הרוסי נובוסטי פרסם מאמר מערכת ובו קריאה לפירוק אוקראינה ול"דה-אוקראיניזציה"של העם האוקראיני. סיגל ודניאל מפנים בתורם לפוסט שעלה בבלוג של האתר Times of Israel במאי 2023 הקורא להשמדת פלסטין. ה–Times of Israel הוא עיתון מקוון בשפה האנגלית הנמצא בבעלות פרטית, וקוראיו דוברי העברית מועטים. הבלוגים שלו לא ערוכים, וכל אחד יכול לפרסם שם פוסט ברגע שיצר חשבון. יש הבדל גדול בין מאמר מערכת שפורסם בעיתון ממשלתי גדול כמו הנובוסטי הרוסי לבין בלוג עלום באתר פרטי שאינו בשפת האם של המדינה. אבל סיגל ודניאל מכתימים עם שלם בכוונה לרצח-עם על בסיס הזיות המקלדת החופשיות של אחד ג'פרי קמראס.

המתקפה על דיני המלחמה

הקליקה הזו מביעה עוינות כלפי המשפט הבינלאומי באופן כללי, ובפרט לדיני המלחמה. על פי סמרג'יאן, ייתכן שאין לישראל כלל זכות לפעול להגנתה מול מחבלים של החמאס. כמובן, איש לא מכחיש את הזכות להגנה עצמית של אף מדינה אחרת. ההכרה בשימוש השיטתי והמתועד היטיב של החמאס במגנים אנושיים הוא "היגיון של רצח-עם". ג'סיקה ווייט מצטטת באהדה את הדוח של הדווחית המיוחדת של האו"ם ומעריצת החמאס פרנצ'סקה אלבנזה ממרץ 2024, בה היא טוענת שהציות של ישראל לדין הבינלאומי בעזה הוא למעשה "מסווה הומניטרי" לאלימות בעלת אופי של רצח-עם. עבור גורמנדי, דיני המלחמה עצמם נגועים בקולוניאליזם, וישראל מבקשת "להסתיר את פשעיה דרך הפיכת הדין ההומניטרי הבינלאומי לנשק". סולטאני רואה את דיני המלחמה "המתירנים" שישראל אימצה מארצות הברית כבעלי אופי של רצח-עם. זה כשלעצמו הוא הודאה משונה בכך שהדין הבינלאומי נוצר על ידי מדינות, ולא אקדמאיים אקטיביסטיים.

לבסוף, גולת הכותרת של טיעון רצח העם נגד ישראל היא שהמדינה יצרה בכוונה תחילה "תנאי חיים", שמאיימים להשמיד את הפלסטינים בעזה. החוקרים מצטטים ללא ביקורת את מספר מקרי המוות שמספק חמאס, על אף שיש סיבות כבדות משקל להטיל ספק בדיוקם. המספרים של חמאס אינם מבחינים בין לוחמים ואזרחים; כאשר בכל מקרה, מספר הנפגעים מקרב האזרחים אינו בהכרח סימן להפרה של הדין הבינלאומי. תקיפה תיחשב חוקית גם אם מספר רב של אזרחים נפגעו או נהרגו, כל עוד הערך של המטרה הצבאית בתקיפה היה מידתי. אין דרך להעריך את החוקיות של תקיפה ישראלית בלי להיחשף למידע הזה.

המלחמה בעזה הביאה להרס נרחב של בתים, בתי ספר, בתי חולים וקרקע חקלאית. אולם, לחימה אורבנית היא הרסנית מטבעה, כפי שהתברר במבצעים נגד דאע"ש של הקואליציה המערבית בעיראק ובאפגניסטן. המבצעים נגד דאע"ש הם הדגמה מצוינת לעוצמה ההרסנית של לחימה אורבנית, ודומים מאוד לאתגרים של עזה, למרות שהיו חשופים להרבה פחות עיון וביקורת על כוונה לכאורה לרצח-עם.

בשנים 2017-2016 נערך מבצע צבאי של קואליציה שכללה את ארצות הברית, בריטניה וצרפת נגד המעוז העיקרי של דאע"ש במוסול. מומחים צבאיים תיארו את הקרב על מוסול כלחימה האורבנית האינטנסיבית ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, כשמעל 80% מהעיר נותרה בלתי ראויה למגורים. היקף הנזק השתווה להריסות של דרזדן במלחמת העולם השנייה, ושר ההגנה דאז של ארצות הברית ג'יימס מטיס כינה אותה "מלחמת שמד", שנועדה למנוע מלוחמי דאע"ש לשוב אל ארצות מוצאם. גם העיר א-רקה, ששימשה את דאע"ש, הפכה "בלתי ראויה למגורי אדם" כש-80% ממנה נפגעה או נהרסה. ההפצצות האינטנסיביות של צבא ארצות הברית, לרבות ירי על א-רקה של יותר פגזים בפרק זמן של חמישה חודשים מאשר כל גדוד תותחנים בחיל הים מאז מלחמת וייטנאם, תרמה להרס הכמעט מוחלט. ועם זאת, למרות היקף ההרס, לא עלו האשמות רציניות בדבר רצח–עם. זה שמור רק למלחמתה של ישראל בעזה.

שקר ממוחזר

המטרה של עלילת הדם של רצח-עם, אותה ממחזרים ארגונים לא ממשלתיים ואקדמאים באריזה חדשה, היא להכשיר את הפירוק האלים של המדינה היהודית. בדיוק כפי שטבח השביעי באוקטובר התקבל בהבנה בגלל "ההקשר" כביכול של דיכוי וכיבוש ישראליים, כך הטבח ההמוני הבא של יהודים ישראליים ייחשב נקמה הולמת עבור רצח-העם בעזה. רוב הטענות שמקורן ב-JGR מצאו את דרכן למקורות שמצטיירים כמוסמכים.  

ב-16 בספטמבר 2025, וועדת חקירה של האו"ם שהוקמה על ידי ה- UNHRC,פרסמה דוח שמאשים את ישראל ברצח-עם. ליו"ר הוועדה וחבריה, נאווי פילאי, מילון קות'רי, וכריס סידוטי, היסטוריה ארוכה של הצהרות אנטי-ישראליות ואנטישמיות. הבסיס העובדתי של הדוח חורג מגבולות המאמר הנוכחי, אך הוא הופרך לחלוטין בנייר בן 300 עמודים בהובלת הפרופסורים הישראליים דני אורבך ויגיל הנקין.

חקירתם העלתה שהטענות להרעבה מכוונת בעזה לפני מרץ 2025 התבססו על נתונים שגויים, לרבות ניפוח של מספר המשאיות שנכנסו לעזה לפני המלחמה (ממוצע של 292 ביום, ביניהם 73 משאיות מזון בלבד, ולא 500 כפי שנטען); הערכות יתר של ייצור מזון מקומי (מסתבר שפחות מ-12% מהצורך הקלורי); ודיווח חסר של משלוחי מזון בזמן המלחמה, שעקפו לעתים קרובות את ההיקפים של טרום המלחמה עד להפסקת האש של ינואר 2025.

זרועות האו"ם וארגוני זכויות אדם תרמו לתיבת תהודה סגורה דרך ציטוטים מעגליים והתעלמות מתיקונים. סקרים מצביעים על מקרי מוות לא אלימים מעטים מאוד בקרב ילדים, בסתירה לטענות על רעב ובהתאם הרבה יותר לשיבושים במערכת הבריאות בגלל סדר העדיפויות בסכסוך והשימוש לרעה של חמאס של מתקני הבריאות. הטקטיקות של חמאס, לרבות מערכת מנהרות תקדימית באורך 500 ק"מ המוטמעת בתשתיות האזרחיות, והשימוש השיטתי במגנים אנושיים כדי להגדיל את מספר הנפגעים, יצרו את אחת משדות הקרב האורבניות הקשות ביותר בעולם. אולם, בבואם לשפוט את פעולות צה"ל, המאשימים את ישראל נוטים להתעלם מההקשר. יתירה מכך, כותבי הנייר לא מצאו כל ראיה להצבה שיטתית של אזרחים כמטרה, או להפצצות המכוונות אל האוכלוסייה האזרחית; מקרים מבודדים של פשעי מלחמה שאולי קיימים הם חריגים שאינם מעידים על מדיניות. רוב הטענות נגד ישראל חסרות כל ראייה פורנזית, ומסתמכות על מקורות לא אמינים. צה"ל מפעיל אמצעי זהירות כדי לצמצם פגיעה, כמו פינויים תקדימיים של תושבים וביטול תקיפות בגלל חוסר מידתיות, למרות שאפשר, בחלק מהמקרים, להצביע על רשלנות.

הדוח של האו"ם משחזר את התמות הלעוסות של ה-JGR. סעיף 165 מבטל את הרעיון שהחמאס או תקיפות השביעי באוקטובר מהווים "איום קיומי על מדינת ישראל". הוא גם מרמז שהטבח היה תגובה טבעית "לעובדה שישראל לקחה בכוח [אדמה פלסטינית] והיא כובשת ומתנחלת בשטח פלסטיני על ידי אלימות מתמשכת, תוך שלילת זכותו של העם הפלסטיני להגשמה עצמית".

באופן דומה, הוועדה קובעת את הכוונה לרצח-עם על פי אותן אמירות מסולפות, כמו הביטוי "עמלק" של נתניהו ו"חיות אדם" של גלנט. מעניין לציין שהדוח רואה כוונה לרצח-עם בכך שנתניהו קרא לעזה "עיר הרשע" תוך כדי שהוא מורה לאזרחים להתפנות לפני התחלת המבצע הישראלי. עבור הוועדה, גם אמצעים הומניטריים כמו מתן האפשרות לאזרחים להימלט מאזור לחימה הם הוכחה לכוונה לרצח-עם.

חוסר האתיקה המקצועית או האמינות מודגשים ביתר שאת בשימוש שנעשה בדוח בערותיו של נשיא ישראל יצחק הרצוג מיד לאחר השביעי באוקטובר, כשהוא מצוטט באופן חלקי בלבד: "זו אומה שלמה שם שאחראית. השיח על אזרחים לא מודעים ולא מעורבים הוא לא נכון". הדוח של האו"ם משמיט את המשך דבריו של הרצוג, בהם קבע שאף על פי כן, אין שום הקשר בו מותר לתקוף חפים מפשע, והדגיש את מחויבותה של ישראל לפעול על פי הדין הבינלאומי.

על כל פנים, רטוריקה לוחמנית בזמן מלחמה אינה יכולה להיחשב הוכחה לרצח-עם. גם הנשיא אובמה תיאר את המלחמה נגד דאע"ש כ"הסרת סרטן".

עלילת הדם האנטישמית והשלכותיה

השקר בדבר רצח-עם מתגלה כאחת מעלילות הדם האנטישמיות המודרניות הערמומיות ביותר, שהציתה גל תקיפות על יהודים ברחבי העולם, לרבות הרצח בוושינגטון דיסי והפיגוע במדינת קולורדו בארצות הברית. האמת היא, ש"הקונצנזוס האקדמי" המדומה מגיע מקבוצה קטנה של אקדמאים מוטים מאוד, שהחליטו מראש על אשמתה של ישראל, והם מסובבים את שאר מערכת המושגים והתיאוריות כדי לשרת את המטרה: שלילת זכות הקיום של ישראל.