ב"הארץ" שוב מסלפים את המציאות וההיסטוריה כדי להאשים את "הכיבוש"

ביום שישי האחרון פורסם בהארץ מאמר מאת פרופסור אורי בר יוסף, "מומחה למודיעין, ביטחון לאומי והסכסוך הישראלי־ערבי" באוניברסיטת חיפה. טענתו: ה"כיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון משמיד את הציונות. כדי "להוכיח" את טענתו תיבל בר יוסף את המאמר בסדרה כמעט קומית של שקרים, הבלים והמצאות.

בר יוסף כותב כי

"יוזמת השלום של הליגה הערבית קוראת משנת 2002 ואילך לסיום הסכסוך בתמורה לנסיגה מהשטחים שנכבשו ב–1967 והקמת מדינה פלסטינית. נוסחה זו מקובלת על הידידות הטובות ביותר של המפעל הציוני. המתנגדים הגדולים: ממשלת ישראל ומשטר האייתוללות באיראן."

חצי אמת גרועה משקר. מישהו שכח להזכיר לכותב כי התנאים האמיתיים שדורשת אותה יוזמת "שלום" היא חיסול ישראל. לפי היוזמה ישראל חייבת לסגת מכל השטחים שכבשה ב 67' לרבות רמת הגולן, ולהסכים ליישום מלא של זכות השיבה, ומתן אפשרות לכל פליט פלסטיני מ-1948 – או צאצא של פליט כזה – לבוא ולהשתכן בישראל. כך לשון מסמך היוזמה הערבית:

"השגת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, כפי שיוסכם בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם."

למען הסר ספק, החלטה 194 של העצרת הכללית קובעת כי:

"יש לאפשר לפליטים המעוניינים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת… ויש לשלם פיצויים לאלה שלא מעוניינים לחזור…"

ומכאן לטענה כי המתנגדים הגדולים לנוסחה זו הם "ממשלת ישראל ומשטר האייתולות באיראן." זה כמובן שקר גמור. כל הסקרים מראים שרוב מוחץ בציבור הישראלי מתנגד למדינה פלסטינית, גם אם אינה כוללת את תנאי ההשמדה של שיבת כל הפליטים וכל צאצאיהם לכל רחבי ישראל, כולל הענקת זכות הצבעה והשבת רכוש, כפי שדורשת "יוזמת השלום".

וזה ממשיך. בר זוהר קובע כעובדה ש"רוב הזמן של צבא היבשה אינו מוקדש לאימונים והכנה למלחמה, אלא לשמירה על ההתנחלויות והמתנחלים." את השקר הזדוני הזה היטיב להפריך לא אחר מרמטכ"ל צה"ל לשעבר, ח"כ גדי איזנקוט, לאחר שצוטט על ידי אמנון אברמוביץ' כמי שטוען שרוב הצבא "שומר על המתנחלים". איזנקוט הסביר אז איך מיעוט מבוטל מסדר הכוחות של צה"ל אכן מוצב בהגנה בפיקוד המרכז, אבל גם הוא לא "שומר על המתנחלים", אלא מסכל טרור שמאיים על כלל המדינה.

מכאן עובר בר יוסף לסיפורי מעשיות מסוגת הדמוגרפיה:

"בין הירדן לים יש כבר שנים רוב לא־יהודי, ומגמה דמוגרפית זו לא תשתנה."

ובכן, לא רק שהמגמה הדמוגרפית כן תשתנה, היא כבר השתנתה, ולטובת היהודים. האישה היהודייה יולדת יותר, האישה הערבייה יולדת פחות ובכך מתקבע ומתחזק היתרון המספרי של היהודים בארץ (דרך אגב הנתונים מפריכים עוד שני מיתוסים נפוצים: "ההשתלטות חרדית" ו"בריחת הישראלים הליברליים". מסתבר שגם הם לא נכונים ונשענים על פרשנות מסלפת של הנתונים).

את שרשרת הבליו מקנח בר יוסף בדוד בן גוריון בכבודו ובעצמו:

"מדינת ישראל משוועת למנהיגות חדשה מסוגו של דוד בן־גוריון, שחרד לגורל הרוב היהודי במדינה ולכן התנגד לכל כיבוש מעבר לגבולות הקו הירוק".

זהו שקר הנובע מבורות. כל מי שלמד את הנושא יודע שלאחר מלחמת ששת הימים קרא בן גוריון להחזיר רק חלק מהשטחים שנכבשו ורק תמורת שלום אמת. כידוע לכולנו, שנה אחרי המלחמה התכנסה ועידת חרטום וקבעה את שלושת הלאווים, שמשמעותם היתה התנערות מוחלטת ומחייבת מהרעיון של "שלום אמת". בכך איבדה גם קריאתו של בן גוריון להחזיר חלק מהשטחים את אחיזתה במציאות.

יותר מזה – בן גוריון לא הסתפק בדרישה להשאיר בידי ישראל את כל רמת הגולן, ירושלים המזרחית, שבה ראה את נשמת האומה, ורצועת עזה. בראיון לעיתונאי יוסף עברון קרא בן גוריון "ליישב את הרובע היהודי בתוך ירושלים, שנחרב ונהרס על ידי הערבים, ואת סביבותיה של ירושלים בכל השטחים הריקים והבלתי מיושבים, ממזרח, מצפון ומדרום", כלומר לא להסתפק רק בעיר עצמה, אלא גם בשטחים הנרחבים שנכבשו ממזרח, צפון ודרום – כולם כידוע שטחים פלסטיניים. וגם זה, רק תמורת שלום אמת, שכידוע מעולם לא הוצע.

ה"כיבוש" לא משמיד את המפעל הציוני. הוא משמיד את שאריות היושרה האינטלקטואלית של המתנגדים לו.