פרק של "ללא גבולות" על הביקורת הרפובליקנית על טראמפ, על מחירי הנפט ועל הלקח ממלחמת וייטנאם
כיצד יסתיים העימות בין ארה"ב לאיראן? מהו הלקח המרכזי שהמשקיעים צריכים להפיק ממלחמת וייטנאם? מה קורה כאשר המחיר הפוליטי הפנימי הנתפס של הנסיגה הופך גבוה מדי?
רויטרס ציינה השבוע כי המתאם ל-60 יום בין מדד ה-S&P500 לבין תשואות אג"ח ארה"ב נמצא כעת ברמתו הגבוהה ביותר זה למעלה משני עשורים. מה שזה אומר, כמובן, הוא שהאג"ח כבר אינן מתפקדות כגידור מפני ירידות במניות. ככל שהאג"ח והמניות החלו נעות יותר ויותר באותו הכיוון, כך תנודתיות התיקים המסורתיים מסוג לונג בלבד עלתה משמעותית. המשמעות היא שתיקים שמכוונים לרמת תנודתיות מסויימת עלולים להיאלץ בקרוב להפחית את רמת הסיכון באמצעות הגדלת רכיב המזומן בתיק. אז מדוע עלה המתאם בין המניות לאג"ח? אין צורך לומר: העלייה במחיר הנפט.
למחיר של 100 דולר לחבית, בתנודה של 10% במחיר הנפט, כלפי מעלה או מטה, יש השפעה גדולה בערך פי שניים על הכלכלה העולמית בהשוואה למחיר של 50 דולר לחבית. כתוצאה מכך, תנודות במחיר הנפט מניעות הן את ציפיות האינפלציה הן את ציפיות הצמיחה. זו גם הסיבה שהרגישות של כמעט כל השווקים למחיר הנפט עלתה בחדות כה רבה. כל מה שזה אומר בסה"כ הוא שכולנו הפכנו לסוחרי נפט. להכות את השוק, בכל אפיק השקעה, מחייב לקרוא נכון את מחיר הנפט. כלומר, לקרוא נכון את העימות בין ארה"ב לאיראן.
לא שיניתי את דעתי בנוגע לכך שהלחימה תתחדש בקרוב. זו הסיבה שאני נותר בלונג על הנפט ובשורט על האג"ח והמניות. וקריאת ביוגרפיה של לינדון ג'ונסון בשבוע האחרון רק חיזקה את דעתי. במאמר שעורר דיון רב ב-The Atlantic מוקדם יותר החודש, הציג רוברט קגן את מה שהוא רואה כהשלכות מרחיקות לכת של תבוסה אמריקאית באיראן. איראן לא רק תהפוך למעצמה הדומיננטית באזור, אלא גם ל"אחת ממדינות המפתח בעולם". סין ורוסיה, כבעלות בריתה של איראן, יתחזקו, בעוד שמעמדה של ארה"ב ייחלש משמעותית. חשיפתה של אמריקה כ"בלתי אמינה וכמי שאינה מסוגלת לסיים את מה שהתחילה" תצית "תגובת שרשרת גלובלית", כאשר גם בעלות בריתה וגם יריבותיה יתאימו עצמן לתפיסת הכישלון האמריקאי.
קגן טען שתבוסה אמריקאית באיראן תפגע במעמדה העולמי של ארה"ב אף יותר מהתבוסות בווייטנאם ובאפגניסטן. שום דבר מכל זה אינו חדש לחלוטין, כמובן. אחרים, וביניהם גם אני, העלו טענות דומות בעבר. אך העובדה שהדברים מנוסחים כעת על ידי קגן, אחד מהוגי מדיניות החוץ השמרנים המשפיעים ביותר בארה"ב, היא משמעותית מאוד.
יתרה מזאת, את עמדתו של קגן חולקות דמויות רבות השפעה בתוך המפלגה הרפובליקנית, כמו טד קרוז, לינדזי גרהאם, רוג'ר וויקר וטום קוטון. דמויות שביחד מייצגות את השמרנים הממסדיים, ניצי הביטחון הלאומי וחלקים מקואליציית MAGA. דבר זה גורם לי להעריך שטראמפ לא יוכל לסגת מהמלחמה תוך שהוא מציג את התוצאה כניצחון. איש לא יזכה אותו בהנחות. ואכן, אם ייכשל בסיום מה שהתחיל, הוא מסתכן בכך שייזכר כנשיא שעשה את אמריקה "less great" מכל קודמיו בתפקיד. זו הסיבה שאני נותר ספקן לגבי האפשרות שטראמפ יתקפל באיראן. טראמפ רואה בעצמו אחד הנשיאים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית, מה שהופך את ההימור הפוליטי וההיסטורי של העימות באיראן לגבוה במיוחד עבורו באופן אישי. אם לטראמפ יש חולשה פוליטית אחת, זוהי רגישותו הקיצונית לתפיסות של חולשה, תבוסה או השפלה.
ההימור שלי הוא שסביר יותר שטראמפ יכפיל את ההימור מאשר ייכנע. זו הסיבה שאני נותר בלונג על הנפט. אך ודאי שהכפלת ההימור היא מסוכנת. האם טראמפ יסתכן בעימות מורחב שעלול לכלות את שארית כהונתו? זו הייתה השאלה שהעסיקה את לינדון ג'ונסון בבוקרו של ה-8 במרץ 1965, כאשר אישר את פריסתם של 3,500 חיילי המארינס האמריקאי בווייטנאם, החלטה שהכניסה את ארה"ב באופן רשמי למלחמה. מה שאנו יודעים הוא שלג'ונסון לא היו אשליות לגבי ההחלטה שקיבל. שנה קודם לכן, הוא כבר אמר ליועץ הביטחון הלאומי שלו מקג'ורג' באנדי: "אני לא חושב ששווה להילחם על זה, ואני לא חושב שנוכל לצאת מזה, זה פשוט הבלגן הארור הגדול ביותר". ג'ונסון ידע שלא היה סיכוי ריאלי לניצחון מהיר בווייטנאם. ההערכה שג'ונסון שמע שוב ושוב מיועציו הצבאיים ומהגנרלים שלו הייתה חד-משמעית: חמש שנים ו-500,000 חיילים. ולמרות זאת, הוא נתן אור ירוק למעורבות אמריקאית ישירה במלחמה בכל זאת. ג'ונסון האמין שארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות חלשה בזמן המלחמה הקרה, והוא היה מודאג עמוקות שנסיגה מווייטנאם תפגע באמינות של ארה"ב מול בעלות בריתה ברחבי העולם. וברגע שארה"ב הצטרפה למלחמה, וייטנאם הפכה
למבחן לאמינותו של ג'ונסון עצמו, לחוסנו ולנשיאותו. נסיגה הפכה לבלתי מתקבלת על הדעת. הוא חשש שנסיגה תהרוס את סמכותו בבית ותאפיל על האג'נדה הפנימית הרחבה יותר שלו.
טראמפ וג'ונסון לא יכולים להיות שונים יותר מבחינה פוליטית, מבחינת המזג או האידאולוגיה שלהם. ג'ונסון, שהיה מטבעו פוליטיקאי זהיר ומחושב, הכניס את ארה"ב למלחמת וייטנאם למרות הסיכויים הנמוכים להצלחה. כל מה שאני יודע הוא שטראמפ הוא נוטל סיכונים גדול בהרבה. במובנים רבים, לטראמפ יש משימה קלה יותר באיראן מהמשימה שהייתה ללינדון ג'ונסון בווייטנאם או לג'ורג' וו. בוש באפגניסטן. ארה"ב נכנסה לווייטנאם כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם. קובעי המדיניות האמריקאים חששו שאם דרום וייטנאם תיפול בידי הקומוניסטים, מדינות אחרות בדרום-מזרח אסיה ילכו בעקבותיה. ככל שהמטרה הייתה לשמר דרום וייטנאם עצמאית ולא-קומוניסטית, ארה"ב נאלצה להשקיע בבניית מדינה, מה שבסופו של דבר התברר כקשה ביותר. כשארה"ב נכנסה לראשונה לאפגניסטן, מטרתה הייתה להשמיד את אל-קאעידה. אך ברגע שארה"ב החליטה להדיח את משטר הטליבאן, היא הייתה למעשה מחויבת לבנות מדינה אפגנית דמוקרטית ומתפקדת, משימה שאף היא התבררה כמאתגרת באופן יוצא דופן.
במקרה של איראן, ניצחון אמריקאי אינו מחייב בהכרח שינוי משטר. ייתכן שיידרש פשוט להחליש ולערער את המשטר במידה מספקת כדי לאלץ אותו לעמדה אסטרטגית מוגבלת יותר. משמעות הדבר היא ניצול פילוגים ומאבקי כוח בהנהגה האיראנית, תוך ניצול גם של חוסר שביעות הרצון הציבורי הרחב בשל המצוקה הכלכלית, השחיתות והדיכוי הפוליטי. בניגוד לווייטנאם או לאפגניסטן, ארה"ב לא בהכרח תצטרך לבנות מדינה חדשה מהיסוד. המטרה תהיה צרה יותר: להחליש את יכולתו של המשטר להקרין כוח בחוץ ולשמור על לכידות בבית. אם מבצע צבאי אמריקאי יצליח להחליש את אחיזת המשטר בחלקים מהמדינה או להעצים את השברים הפנימיים בתוך האליטה השלטת, זה לבדו יוכל לשנות פוטנציאלית את המאזן האסטרטגי באזור מבלי לחייב כיבוש מלא או פרוייקט של בניית אומה.
אך גם מטרה מוגבלת יותר זו אינה צפויה להיות בת-השגה באמצעות כוח אווירי לבדו. קרוב לוודאי שתידרש רמה מסוימת של מעורבות קרקעית מוגבלת, ולכל הפחות כוחות מיוחדים הפועלים בתיאום עם גורמים מקומיים, כדי לנצל את השברים בתוך המשטר, לאסוף מודיעין, לאבטח נכסים אסטרטגיים ולשמר את הלחץ על הממשלה. לא עובר יום בלי שמועות חדשות על עסקה קרובה בין ארה"ב לאיראן. השוק מיטלטל מכל כותרת משום שהמשקיעים מתקשים להשיב על שאלה בסיסית אחת: האם טראמפ באמת מחפש מוצא, או פשוט קונה זמן לפני ההסלמה הבאה?
אני ממשיך לחשוב שמדובר באפשרות השנייה, אם כי עליי להודות שזה לא הופך את המסחר בשוק הזה לקל. לטראמפ יש תמריץ ברור לשכנע את השווקים שעסקה מתקרבת, ממש עד לרגע שבו יהיה מוכן לתת את הפקודה לסיום הפסקת האש. זו הסיבה שפרמיית סיכון המלחמה צפויה להישאר בתמחור חסר עד שהמלחמה תפרוץ שוב. לא היה קל להחזיק בפוזיציות הלונג על הנפט, השורט על האג"ח והשורט על המניות השבוע, אך רמת הביטחון שלי עדיין גבוהה למדי, לפחות היום.
