הימין מפסיד את הנשים לשמאל

בט"ו באב האחרון התחלנו, קבוצת מתנדבות חרדיות, יוזמה בשם "פריימריז הנשים החרדיות" – פעולה שנועדה ליצור דמיון פוליטי חדש בציבור החרדי ולהרגיל אותו לרעיון שנשים חרדיות יכולות לכהן בכנסת. ההיענות הפתיעה גם אותנו: למעלה מ-3,200 הצבעות תוך שבוע אחד בלבד.

אגב ניהול היוזמה, שמתי לב כי צעירים במגזר החרדי, ובייחוד צעירות, פונים שמאלה. ההסבר לכך טמון במבנה העומק של החברה החרדית, הנצמדת עדיין לסדר מעמדי-היררכי נוקשה המזכיר את התקופה הפיאודלית. צעירים מהמגזר מבקשים לשנות את המציאות של גזענות ושוביניזם המקיפה אותם. השמאל פונה אל אותו צעיר בשפה של זכויות, שוויון הזדמנויות וחירות אישית. הימין, מנגד, מציע שמרנות שמשמעותה שימור המבנה הקיים על כל בעיותיו. כך משויך הפמיניזם למחנה השמאל, ונותר כברירת המחדל היחידה עבור מי שמבקשת לחולל שינוי בתחומי זכויות נשים בפרט וזכויות הפרט בכלל. נשים חרדיות הן האוכלוסייה היחידה בישראל ללא כל ייצוג בבית המחוקקים. כאשר התקיים בוועדת הכנסת דיון על בריאות האישה החרדית, אף חבר כנסת חרדי לא הגיע. הימין, שיכול היה להוביל את שינוי מעמד הנשים מתוך תפיסת עולם מסורתית-לאומית בוחר להתעלם.

פמיניזם וימניות: דיכוטומיה מלאכותית

כשהייתי משתתפת בפאנל בתכנית הבוקר של ערוץ 14, עורך התוכנית, איש ימין אידיאולוגי, טען כלפיי שאינני קוהרנטית: לשיטתו, לא ייתכן אדם שהוא גם ימני וגם פמיניסטי, כיוון שבכל העולם המחנות מתחלקים כך שהפמיניזם שייך לשמאל, ובימין מקדמים אנטי-פמיניזם ושמרנות של ערכי משפחה ותיקים. במקביל, במעגלים הפמיניסטיים שאני פועלת בהם, תמהים כיצד אני מצביעה למפלגות ימין המאפשרות הדרת נשים. שני הצדדים מייצרים דיכוטומיה מלאכותית. פמיניזם הוא קידום מעמדן של נשים, ובעיניי, הוא צריך להתקיים בכל מקום שבו ישנן נשים. עמדות מדיניות וכלכליות, מימין או משמאל, הן עניין לבחירתם החופשית של אזרחים ואזרחיות, אחרי שכבר יש לנו זכות הצבעה וזכות לייצוג פוליטי.

הנימוק שלי להעדפת הצבעה לימין מבוסס על סולם הצרכים של מאסלו: קידום מעמד הנשים הוא שאלה של איכות חיים, אך איכות חיים מניחה כתנאי מוקדם את החיים עצמם. החיים בישראל מחייבים ביטחון לאומי מפני מי שרוצה להשמידנו.

לכלל הזה יש כוכבית כואבת. בשנת 2025 נהרגו ונפלו בישראל 23 נשים יהודיות מטרור ומלחמה; לעומתן, 17 נשים יהודיות נרצחו באותה שנה בידי בן זוגן או בן משפחתן. הנתונים הללו מפריכים את המִסגור הימני המקובל כאילו אלימות במשפחה היא "עניין של המגזר הערבי בלבד". הסיכוי של אישה יהודייה להירצח בביתה קרוב לסיכוי להירצח בפיגוע טרור. גם הגנה בתוך הבית היא ביטחון בסיסי שאין להזניחו. עבור חלק מהנשים, פמיניזם אינו רק איכות חיים אלא נושא קיומי.

כשהשמאל מסתבך עם עצמו

בנושאי זכויות נשים, בשני הצדדים יש אנשים שבעיניהם המחנה הוא חזות הכל, וערכיהם המוצהרים מתפוררים ברגע שהמציאות מסרבת לשחק לפי כללי האידאולוגיה הכתובים מראש.

נפתח בשמאל. תנועות פמיניסטיות בעולם, ולמרבה הפלא גם בישראל, מחו נגד המתקפות של ישראל וארה"ב באיראן. מכיוון שהשמאל העולמי הוא בהגדרה אנטי מיליטריסטי, הוא מתנגד באופן אוטומטי לכל מלחמה, גם כאשר מדובר במלחמה שנועדה להפיל משטר שמדכא נשים מרגע לידתן. בעיניי פציפיזם היא תפיסה ילדותית ולא מציאותית, שגורמת לשפיכות דמים מרובה יותר, כיוון שהיא מאפשרת לרוע לשגשג ולהתחזק. עד שתגיע הגאולה והאנושות תתקדם למצב מעודן יותר של "וכתתו חרבותם לאתים", הניסיון האנושי מלמד שיש רוע בעולם, וברוע צריך להילחם בתוקף עד למיגורו, כפי שעשו בנות הברית במלחמה בנאצים וביפנים. ולענייננו, יש לנו כאן אויבים המבקשים להשמידנו, ואף אישה לא תהיה מוגנת יותר בהיעדר צבא חזק הנלחם למענה.

ולכן, עם כל ההערכה לוירג'יניה וולף ולכתביה, אינני מסכימה עם גינויה את הגדלת תקציב המלחמה הבריטי. בתקציב ההוא התגייס סבי לבריגדה היהודית ונלחם בנאצים, בתקציב ההוא הגנו על בריטניה מפני כיבוש נאצי, בתקציב ההוא שוחררה אירופה והיהודים המעונים ניצלו ממשרפות הכבשנים. בתקציב הביטחון שלנו אנו מגינים כיום על המדינה היהודית היחידה בעולם. תקציב הביטחון הוא הקיום עצמו, ואין שום סתירה בין אמירה זו לבין פעילות לקידום נשים. אין כל הכרח לוגי בין קידום זכויות נשים לפציפיזם.

לאחר ה-7 באוקטובר, תנועות הנשים בעולם שתקו נוכח האונס ההמוני שביצעו מחבלי חמאס. הסיסמה "מאמינות לך" נעלמה ברגע שהקורבן הייתה יהודייה והתנגשה עם האידאולוגיה האנטי-קולוניאלית. תופעה דומה מתרחשת בבריטניה בפרשת כנופיות האונס הפקיסטניות: מוסדות הרווחה והמשטרה עצמו עיניים מפגיעה בנערות לבנות מחשש שייתפסו כ"גזענים". בהיררכיית הזהויות של השמאל העולמי, הגבר הכהה מוגן מכל אשמה, ואת המחיר משלמות הנשים.

הלוחמות שהשמאל העולמי לא רוצה לראות

כל הנשים המצטרפות ללחימה, בכל מקום בעולם, הן פטריוטיות לארצן, כלומר משתייכות יותר לצד השמרני של השייכות הלאומית. אמנם, אצלנו בישראל שייכות פטריוטית ולאומיות קיימות אצל רוב הציבור היהודי, כולל בשמאל הציוני. השמאל בעולם, כמו תומכיו בשמאל הקיצוני בארץ, מתנגד לסוג הזה של פמיניזם, וטוען שהן עושות מעשה לא פמיניסטי, ושפמיניזם חייב לכלול עמו גם פציפיזם.

בעוד שבמציאות ובחדשות כולנו שמענו על הלוחמות הכורדיות, בלימודי מגדר למדתי רק על ארגון נשים משותף של כורדיות וטורקיות שהצליחו לפעול על הגברים שלהן להפסיק להילחם. הפמיניזם האקדמי מקדם את התפיסה הצרה שפמיניזם = פציפיזם, ושאם רק נשים ינהלו את העולם לא יהיו עוד מלחמות, כמאמרן של מלכות היופי הנאיביות.

השמאל אינו מעלה על נס את הלוחמות הכורדיות האמיצות שניצחו את דאע"ש, אף שהן אלו שהצליחו לשנות מציאות וליצור עתיד טוב יותר לנשים. הן ניצלו את אמונת לוחמי דאע"ש לפיה מי שנהרג בידי אישה לא יגיע לגן עדן, והצליחו להבריח חיילים רצחניים באמצעות קולן ולבושן הצבעוני. הן הקימו צבא בעצמן, ואחר כך הקימו מדינה קטנה על השטח הכורדי שהיה חלק מסוריה, שהתנהלה במשך תקופה בשוויון מלא בין המינים, ללא הכרה בינלאומית ובלי עזרה מאיש. לולא הפעילו כוח, לולא נלחמו, לא יכלו להקים דבר. לא מכבר תקפו אותן אנשי אל ג'ולאני או בכינויו א-שרע, והתפארו בצמותיהן הגזורות לאחר שכרתו את ראשיהן. ארגוני הנשים בעולם שתק.  .No Jews, no news

ואילו טראמפ, נציג הימין והשמרנות העולמי, תמך בלוחמות הכורדיות, ושאף שישמשו כוח קרקעי במערכה מול איראן לשחרור ארצן. ולא רק ללוחמות הכורדיות; הוא מפרגן בפוסטים של גאווה בלוחמות של ארה"ב ובטייסת האמריקנית שצנחה ממטוס נופל, ונצפתה מחייכת בכוויית.

פמיניזם אמור להיות הקשבה לנשים ולא כפיית דעות עליהן בדבר מה הן רוצות ומה טוב להן. השמאל העולמי מבקר את המלחמה באיראן במקום להקשיב לנשים האיראניות והכורדיות השואפות להפלת המשטר. ומכאן שהשאלה מיהי הפמיניסטית האמיתית, זו שמבקרת את המלחמה מתוך נאמנות לעיקרון הפציפיסטי, או זו המקשיבה לנשים שחייהן תלויים בהכרעה הצבאית, מראה כי הקשר בין שמאל לקידום נשים בעולם הוא לעיתים הפוך.

הלוחמות שהימין הישראלי לא רוצה לראות

הימין הישראלי, בדרכו, סובל מעיוורון כפול: הן ביחסו לנשים לוחמות והן ביחסו לנפגעות עבירות מין. בעוד שבשמאל הישראלי הציוני מעלים על נס נשים לוחמות, בימין הישראלי התפרסמו לא פעם כתבות ותחקירים התוקפים את שירות הלוחמות בצה"ל. במקום לחבק כל אוכלוסייה המצטרפת למשימות הביטחון הלאומי בעידן של מחסור חמור בלוחמים, הימין נצמד לשמרנות תפקידים. גם הטיפול בפגיעות מיניות מושפע ממחנאות: אם תוקף הוא ערבי, הימין יתייצב כולו לצד הקורבן; אך אם התוקף הוא יהודי או דמות מפתח במחנה – הצדק נשכח.

היחס ללוחמות והיחס לנפגעות עבירות מין הם לכאורה שני נושאים שונים, אלא שבשני המקרים האישה נמדדת ביחס למקום שהמחנה הועיד לה, לא ביחס לצרכיה שלה ובזכותה לביטחון וכבוד. כקורבן, ההגנה עליה תלויה בזהותו המחנאית של התוקף ולא במעשה הפגיעה עצמו. כלוחמת, היא נדרשת להצדיק את נוכחותה במקום שנחשב גברי על ידי המחנה שמגדיר לה היכן להיות, ובעיקר היכן לא להיות.

במפלגות החרדיות הכשלים הללו מגיעים לקיצון. כשעסקן או איש חינוך חרדי מקושר פוגע בנשים, העיתונות המגזרית מספידה אותו כצדיק ומתעלמת מהקורבנות. פוליטיקאים חרדים סייעו והתייצבו לצד עברייני מין מורשעים. ממשלות הימין, המתבססות על הברית עם המפלגות החרדיות, מעניקות להן גיבוי ומהוות תקרת בטון בפני ייצוג נשים חרדיות.

נשים ללא מושב בשולחן

הדרת נשים מוחלטת מהפוליטיקה אינה נורמה דתית מקובלת בעולם, אלא תופעה חריגה וקיצונית גם בחברות דתיות ושמרניות או שאינן דמוקרטיות. בסעודיה מינה המלך נשים למועצה המחוקקת. בפקיסטן כ-21% מחברי הפרלמנט הן נשים, ובבתי הדין השרעיים מכהנות קאדיות. אפילו באיראן מכהנות נשים בפרלמנט. המקום היחיד בעולם המקיים הדרה מוחלטת של נשים ממוקדי הסמכות והחקיקה, בדומה למפלגות החרדיות ולבתי הדין הרבניים, הוא שלטון הטליבאן באפגניסטן.

אין לכך שורש הלכתי מחייב; פוסקים רבים התירו בחירת נשים למועצות ולכנסת ואף לפסיקת הלכה. הימין הישראלי אמנם נשען על מורשת ז'בוטינסקי, שדגל בשוויון זכויות מלא לנשים, אך הברית הפוליטית עם המפלגות החרדיות הנוכחיות הופכת אותו לצינור המפיץ את נורמת ההדרה אל הציבור הרחב.

אני נמנעת מלהצביע למפלגות החרדיות לא רק משיקולים פמיניסטיים, אלא מתוך תפיסת עולם ימנית-לאומית. מפלגות אלו אינן ימין אידיאולוגי; בעבר תמכו בהסכמי שמאל תמורת תקציבים. אני מצביעה לנציגי ציבור המחויבים לכלל עם ישראל, לתורת ישראל ולארץ ישראל – מתוך תפיסה פשוטה ש"עם ישראל" כולל, באופן מלא ובלתי נפרד, גם את זכויותיהן והאינטרסים של 50% המרכיבים אותו: נשות ישראל.

אני ימנית כי אלו הערכים שלי: נאמנות לארץ, לעם ולתורה. ואני פמיניסטית כי קידום מעמד הנשים הוא ערך יסוד. אין כל סתירה מהותית בין השניים. כמוני ישנן אלפי נשים שנאלצות לבחור בקלפי בין ערכים אלו רק מפני שהמערכת הפוליטית כפתה עליהן דיכוטומיה שגויה.

בעבר ראינו שיתופי פעולה חוצי מחנות למען נשים: החלת חוקי העבודה ביהודה ושומרון קודמה על ידי אורית סטרוק מהימין בשיתוף מירב מיכאלי ושלי יחימוביץ' מהשמאל; והחוק למיגור הזנות נהגה יחד על ידי שולי מועלם וזהבה גלאון. הגיעה השעה שהפוליטיקאים בימין יבינו: פמיניזם אינו סוס טרויאני של השמאל, אלא מימוש ישיר של חירות הפרט והאחריות הלאומית. אם הימין ימשיך להפקיר את זכויות הנשים וזכויות הפרט, הוא ימשיך להפסיד צעירים מהמגזר החרדי לשמאל.

דידי שור היא אשת חינוך, חוקרת ואקטיביסטית למען זכויות נשים חרדיות.