אנחנו מידרדרים למצב שבו יותר ויותר אנשי שמאל חשים שכל הצלחה של המחנה הנגדי היא הפסד שלהם
יש אמירות נתעבות שגם ממרחק הזמן קשה לקרוא בלי לחוש צמרמורת. אחת מהן, "מוטב היטלר מבלום", נשמעה בצרפת ערב מלחמת העולם השנייה בחוגים ששנאתם ללאון בלום, ראש הממשלה הסוציאליסט היהודי, הייתה כה עמוקה, עד שהיא טשטשה מבחינתם את הגבול בין יריב פוליטי מבית לאויב מבחוץ.
מארק בלוך, מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים, ממייסדי אסכולת ה"אנאל", קצין בשתי מלחמות עולם ולוחם ברזיסטנס לאחר כניעת ארצו להיטלר, הסביר בספרו המופתי "התבוסה המוזרה" (L’Étrange Défaite), כי כניעת ארצו – שהייתה המעצמה היבשתית החזקה במערב אירופה – לגרמניה הנאצית ביוני 1940, לאחר שישה שבועות לחימה בלבד, נבעה לא רק מכישלונו של המטכ״ל הצרפתי להבין את המלחמה המודרנית. היא הייתה תוצאה בלתי נמנעת מקריסה טוטלית של החברה הצרפתית, שאיבדה את חיוניותה ואת רוח הלחימה שלה בעקבות מלחמת החורמה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית שניהלו "האליטות השולטות" נגד ממשלת בלום, ונגד הציבור שהעלה אותה לשלטון ב־1936.
את המערכה נגד הממשלה הסוציאליסטית "על מלא" של בלום ניהלה שכבה צרה, אך חזקה, מגובשת ולוחמנית להפליא, של בעלי הון, תעשיינים, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים וחברות, משפטנים בכירים, אנשי אקדמיה וקצינים בכירים בדימוס. אנשים שהתחנכו באותם מוסדות, נעו באותם מעגלים וגייסו זה את זה למוקדי הכוח באמצעות שיטת "אנשי שלומנו" המוכרת. בעיניהם, עלייתה לשלטון של ממשלה סוציאליסטית "על מלא", שאיימה לנתק אותם ממוקדי הכוח שבהם החזיקו, סימנה את התפוררותו של הסדר המוכר, הנוח והמיטיב, ששירת אותם בנאמנות במשך עשרות שנים.
האכזבה מן המשטר החדש הולידה ניכור מן הארץ ששינתה את פניה, ומן האזרחים הנבערים שבחרו בו. מכאן כבר הייתה הדרך קצרה לשאלה: "מה לנו ולבורים ועמי הארצות הללו שעימם אנו נאלצים לחלוק את גורלנו?". פייר מנדס־פראנס, שהיה תת־שר האוצר בממשלת בלום ולימים ראש ממשלת צרפת היהודי, זכר היטב את האווירה ואת האמירה "מוטב היטלר מבלום". השנאה הפוליטית, כך כתב לימים, הכינה את הרקע לטרגדיה בהמשך, שהתבטאה בכך שלאחר התבוסה מצאו רבים מאנשי הממסד הישן את מקומם במשטרו האוטוריטרי והפרו-נאצי של המרשל פטן. מה שהיה עבור העם הצרפתי אסון לאומי, היה עבור הגוורדיה הוותיקה הזדמנות להשיב לעצמה את כוחה.
הנס מורגנטאו, מאבות האסכולה הריאליסטית ביחסים הבינלאומיים, שהתייחס גם הוא לפרשה, ראה בה ביטוי מובהק לשחיקתו של מה שכינה "המורל הלאומי". אותו הגדיר כנכונות של חברה להתלכד סביב האינטרס הלאומי שלה, ולהקריב למענו בשעת מבחן. מדינה, כך טען, יכולה להחזיק צבא חזק, כלי נשק משוכללים, תעשייה וכסף, אבל כאשר האליטות שלה מפסיקות להרגיש שהן חולקות גורל משותף עם יתר האזרחים, ומתחילות לזהות את טובתן שלהן עם טובת המדינה, משהו יסודי בעוצמתה מתחיל להישחק. כאשר השאלה "מה טוב למדינה" מתחלפת בשאלה "מה משרת את המחנה שלי", המדינה מתחילה להתפורר מבפנים, הזהיר.
בין בלום לנתניהו
ישראל אינה צרפת. בישראל לא נשמעה הקריאה "מוטב סינוואר מנתניהו", ובעיקר רוח הלחימה לא נפגעה – להפך. בתוך שעות וימים לאחר 7 באוקטובר התייצבו מאות אלפי אנשי מילואים לשירות קרבי. בלטו ביניהם, וברוח ההקרבה שלהם בהמשך, אותן קבוצות מן הפריפריה החברתית והגאוגרפית שהתקשורת הישראלית אוהבת לדבר בשמן, אבל נהנית לעשות זאת עם נופך של התנשאות.
אלא שלצד ההבדלים, יש גם דמיון מטריד במה שאירע בצרפת. כך למשל, כבר ב־9 בדצמבר 2022, שבועות לפני השבעת הממשלה החדשה, יצא ראש הממשלה המכהן יאיר לפיד להפגין נגדה, כינה אותה "הקיצונית והמטורפת בתולדות המדינה" והטיל ספק בלגיטימיות שלה. סגן השר יאיר גולן כבר היה מפורש יותר והכריז כי הממשלה "אינה לגיטימית גם אם נבחרה בהליך לגיטימי". אהוד ברק קרא למרי אזרחי לא אלים, ו־1,200 אנשי צוות אוויר לשעבר חתמו על מכתב שבו קראו לבית המשפט העליון לעצור את מה שהם הגדירו כ"הרס הדמוקרטיה". ממשלת "הימין על מלא" לא הספיקה למשול אפילו יום אחד, אבל כבר היה מי שהחליט שהיא אינה לגיטימית, ואי אפשר בשום פנים להשלים עם קיומה.
ישראל ידעה מחלוקות קשות ואף רצח ראש ממשלה, אבל בדצמבר 2022 ארגנה האליטה השלטת קואליציית מחאה שדוגמתה לא ידעה מדינת ישראל מעודה. מהפך 1977 זעזע את הממסד, אך השלטון הועבר לבגין באופן מסודר. ממשלת "הימין על מלא" נתפסה בעיני הברנז'ה כאיום מסוג אחר. ממשלות ימין קודמות, שהורכבו מקואליציות ימין-מרכז, ידעו ליהנות מן הלשכות, הנהגים וכורסאות העור, אך הותירו את רוב מוקדי הכוח האליטיסטיים על כנם. הממשלה החדשה איימה לעשות דבר חמור: לא רק להיבחר, אלא גם למשול. ולא רק למשול, אלא להכריע בנושאים כמו מעמד מערכת המשפט, גבולות כוחם של שומרי הסף והפקידות הבכירה, והאיזון בין יהודיותה של המדינה לדמוקרטיות שלה – נושאים שהאליטות בישראל התרגלו לראות כמצויים מחוץ להכרעת הבוחר בקלפי.
הרפורמה המשפטית שהציג יריב לוין בינואר 2023 שפכה דלק על המדורה. כמעט כל שמנא וסלתא של הממסד הישראלי התייצבה למאבק בה: נשיאת העליון, שופטים ומשפטנים בכירים, ראשי המשק, נשיאי אוניברסיטאות, אנשי הייטק, רופאים, עורכי דין וקצינים בכירים בדימוס – שגייסו לצורך זה הון תועפות, ארגון, תקשורת ויוקרה מקצועית, והפילו מנופי לחץ אדירים.
מאות האלפים שיצאו לרחובות לא היו, כמובן, אליטה. רובם היו אזרחים מן השורה שחששו באמת לעתיד המדינה, ונהו אחרי מי שהנהיגו את המחאה, ארגנו, מימנו, ניסחו את סיסמאותיה והעניקו לה חותמת של כשרות. אלא שכאשר נשיאי אוניברסיטאות, אלופים בדימוס, שופטים, בנקאים וראשי הייטק מתריעים פה אחד מפני אסון מתקרב, קל לאזרח מן השורה להניח שהם יודעים משהו שהוא אינו יודע. כך הצליחה אליטה מצומצמת לגייס מיליונים, ולהפוך את המאבק על שימור כוחה ומעמדה למחאה עממית אדירה. הכל תחת הסיסמה המרוממת "הגנה על הדמוקרטיה", שביסודה הרעיון המוזר לפיו הציבור רשאי לבחור ממשלה, בתנאי שהיא לא תשנה את ההסדרים שהגווארדיה השולטת החליטה שהם מחוץ לתחום עבורה.
מיותר לציין שכל האיומים שהופרחו לגבי חוסר היכולת לבטל את החקיקה המוצעת היו איומי סרק; שהרי אף אחד לא התכוון למנוע את הבחירות, שהיו מאפשרות לכל ממשלה עתידית להוריד מספר החוקים את הרפורמה המוצעת. אלא שמחוללי הכאוס הציגו את העימות כקרב אחרון בין מגיני הדמוקרטיה למחריביה. האיומים באי-התנדבות, חסימות הכבישים, המצור על נבחרי ציבור והעימות המחריף בין מרכז לפריפריה, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, יצרו תחושה ששתי חברות נאבקות על אותה מדינה.
מקפלן לכיכר החטופים
המאבק הפנימי שקדם ל־7 באוקטובר התחדש זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה. נושאיו וסיסמאותיו אמנם השתנו, אבל הוא המשיך להתנהל כמעט באותה עוצמה, ועל ידי אותן דמויות מפתח שפתחו בו עם נודע תוצאות הבחירות בדצמבר 2022. דגלי המאבק החדשים היו "אתה הראש אתה אשם" וסוגיית החטופים, שעליהן השתלטו האליטות כמוצאות שלל רב. בשלב ראשון נדרשה הממשלה להתפטר, ומיד לאחר מכן להפסיק את המלחמה ולקיים בחירות, על מנת להגיע לעסקה עם חמאס שתחזיר את החטופים בכל מחיר.
אותו גרעין מוכר של אנשי תקשורת, משפט, אקדמיה, הייטק, כלכלה ו"לשעברים", עמדו גם הפעם במרכז הבמה. לא בהכרח בשם אותה מסגרת ארגונית, אבל עם אותה סמכות חברתית ועם אותה יכולת לקבוע על מה תדבר המדינה. כיכר החטופים הפכה לזירת מאבק פוליטי, שהעניקה את זכות הצעקה למתנגדי הממשלה. נתניהו הוצג בכרזות כבוגד וכערפד נוטף דם, והטענה שהוא מקריב את החטופים למען מלחמת נצח והישרדותו הפוליטית נעשתה למטבע עובר לסוחר.
ההישגים הצבאיים המרשימים בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן, ושיתוף הפעולה יוצא הדופן עם ארה"ב של טראמפ, לא הקהו כמעט את עוצמת העוינות לממשלה ולעומד בראשה. כאן הופכת ההקבלה לצרפת מעניינת במיוחד: בעיני חלק מן האליטות הישראליות הפך נתניהו למה שלאון בלום היה בעיני יריביו מן האליטה הצרפתית – לא עוד פוליטיקאי שצריך לנצח בבחירות, אלא ארכיטקט של סדר פוליטי וחברתי שאסור להשלים עם קיומו. "רק לא ביבי" לא היה כמובן "מוטב היטלר מבלום", אבל הפסיכולוגיה דומה: לא רק ויכוח על האיש, אלא שלילת הלגיטימיות של המחנה הפוליטי שהוא מייצג.
בצרפת השסועה של 1936, האליטות שראו ברפורמות של בלום איום על סדרי בראשית פנו לעזרת בית המשפט העליון המנהלי (Conseil d'État), אבל בית המשפט, בפסק הדין המפורסם Arrighi, סירב אפילו להיכנס לבדיקת חוקתיות החוק, וקבע כי טענה בדבר אי-חוקתיות של חוק אינה עניין שבית המשפט המנהלי מוסמך לדון בו. בית המשפט העליון שלנו נהג ההפך, ויצא למלחמת חורמה ברפורמה שאיימה להגביל את כוחו ואת כוח שותפיו במחנה הממסדי.
שוב ושוב נפתחו שערי בג״ץ, ניתנו צווים, עוכבו החלטות ונכפו מהלכים על הממשלה והכנסת שהקשו עליהן למשול. בשורה של פסיקות שערורייתיות נכבלה פעולת ועדת הרוגלות, נבלמה חקירת הפצ"רית על ידי גורמים מחוץ לפרקליטות, ופיטורי היועמ"שית הלעומתית לממשלה נחסמו. מינוי עמית לנשיא ביהמ"ש העליון באמצעות בג"ץ התאפשר לאחר איפוס סמכות השר לוין, ועוד.
גם המינויים הפכו למסלול מכשולים: מינויי ראשי השב״כ והמוסד נגררו עד בג״ץ, מינוי דן אלדד לממלא מקום פרקליט המדינה נפסל, בחירת מבקר המדינה בוטלה, והוא הדין בבחירת יו״ר הרשות השנייה. גם בקשותיו של נתניהו לצמצם את ימי עדותו בעיצומה של מלחמה נדחו לא אחת. במקום להתעלות לגודל השעה ולמשמש גורם ממתן, הפך בית המשפט העליון לחוד החנית של הברנז׳ה השלטת. בכך הוא לא רק חטא לייעודו, אלא גם לאמונם של מיליוני אזרחים ציפו ממנו להיות גורם אובייקטיבי העומד מעל למחלוקת.
מומחה הניהול פרופ' יצחק אדיג'ס טוען כי שינוי גורם לארגונים להתפרק, משום שתת-המערכות המרכיבות אותם אינן מסוגלות להסתגל לשינוי באותו קצב. ברמה התאגידית, לדוגמה, שיווק משתנה מהר יותר ממכירות, מכירות משתנות מהר יותר מהייצור, שמשתנה מהר יותר מן המנגנון האדמיניסטרטיבי ומן התרבות הארגונית – שאותה הכי קשה לשנות. אותו היגיון, טוען אדיג'ס, חל גם על מדינות החוות שינוי משטרי שמערער את האיזון בינן לבין מוקדי הכוח של הסדר הישן. מה שקרה בצרפת עם עליית "הסוציאליזם על מלא" ב־1936, קרה גם בישראל עם עליית ממשלת "הימין על מלא" בדצמבר 2022. השלטון התחלף בן לילה, אבל חברי הגוורדיה הישנה שלא השלימו עם קיומו סירבו להשתנות עימו, וגררו את המדינה אל עברי פי פחת.
מחלוקת פוליטית אינה מחלה. אין דמוקרטיה בלי מאבק בין רעיונות ואינטרסים המתנהל במסגרת הסמכויות וכללי ההכרעה הדמוקרטיים, גם כאשר המחלוקת נסבה על החוק עצמו. אבל כאשר המאבק מפסיק להתנהל מתוך הכרה במכנה משותף הגדול מסך כל האינטרסים המנוגדים, הדמוקרטיה נופלת למשכב. תפקידן של אליטות הוא לשמור על המכנה המשותף הזה ולחזק את תחושת הגורל הלאומית. לכן הן חייבות להיזהר ולא להעמיד את האינטרס הסקטוריאלי שלהן מעל לזה של המדינה, ולגרום בכך למצב שבו החברה תחדל לראות את עצמה כבעלת גורל משותף ותתחיל להתפרק מבפנים. זה היה אחד מכשליה של צרפת ב־1936, וזו גם הסכנה בישראל כיום.
ישראל עדיין רחוקה מצרפת של 1940. בתי העלמין, מחלקות השיקום ומאות אלפי אנשי המילואים מעידים שהרצון להילחם על המדינה לא אבד. אבל ההון הלאומי הזה אינו בלתי מתכלה. אנחנו מידרדרים למצב שבו יותר ויותר ישראלים חשים שכל הצלחה של המחנה הנגדי היא הפסד שלהם. ויש גם רבים מדי בתוכנו המקווים שהממשלה הנוכחית תיכשל, רק על מנת להוכיח שהם צדקו פוליטית. זה גם זה מזכירים לנו את האזהרות של בלוך, מנדס-פראנס והנס מורגנטאו. לא צריך להגיע ל"מוטב היטלר מבלום"; די להגיע ל"מוטב שישראל לא תצליח, ובלבד שהוא ייכשל" כדי להיכנס לאזור הסכנה. צרפת של 1940 איננה נבואה לישראל – היא אזהרה, שראוי שנזכור אותה היטב ערב ראש השנה תשפ״ז.
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' לבניין הכוח בצה"ל.
