המפנה האנטי-ישראלי של מפלגת 'די לינקה' הגרמנית

מאז איחוד גרמניה ב-1990 עברה "די לינקה" (Die Linke) מסלול פוליטי ורעיוני המשקף את התמורות בשמאל הגרמני: ממפלגת השלטון הקומוניסטית בגרמניה המזרחית, למפלגה שייצגה את תסכולי תושביה לשעבר; דרך האיחוד עם השמאל במערב ב-2007; ועד למפלגת רווחה, פציפיזם וצדק חברתי בעלת נוכחות כלל-ארצית.

בעשור השלישי של המאה ה-21 נקלעה המפלגה למשבר עמוק, כאשר חלק ניכר מבסיס בוחריה המסורתי במזרח עבר למפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD). רק בבחירות בפברואר 2025 שבה "די לינקה" לבונדסטאג כסיעה עצמאית.

על רקע משבר זה החלה המפלגה לעצב בסיס אלקטורלי חדש במטרופולינים, הממוקד באוכלוסיות מוחלשות ובקהילות מהגרים. לצד המצע הסוציאליסטי הקלאסי – דאגה לדיור, לשכר ולרווחה – התבסס בה שיח של פוליטיקת זהויות ותיאוריות פוסט-קולוניאליות. תפיסה זו מתרגמת יחסי כוח למונחים של "מדכא ומדוכא", וממקמת את ישראל כגורם מדכא במערכת המצטלבת עם מצבם של מהגרים ממדינות ערב והמזרח התיכון. בכך רתמה המפלגה את מסורת הרווחה שלה לטובת זהות פוליטית אנטי-ישראלית.

תהליך זה בולט במיוחד בברלין מאז 7 באוקטובר 2023: הוא נבנה מהשטח העירוני בנויקלן, דרך מוסדות מדינת המחוז, ועד לפעפועו אל ההנהגה הכלל-ארצית. הכרונולוגיה חושפת את המתח בין המסר החברתי הרחב שלה לבין הרדיקליזם האנטי-ציוני של השטח, ואת המפגש שעיצב מחדש את דמותה של "די לינקה".

השורשים: הקמת מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (1990–1989)

בשנת 1989, תחת לחץ "הפגנות ימי שני" והדרישה לרפורמות (בתמיכת הקנצלר הלמוט קוהל), קרסה מפלגת השלטון הקומוניסטית במזרח גרמניה (SED). כדי לזכות בלגיטימציה, הוביל עו"ד גרגור גיזי – שפעל בעבר עבור מתנגדי המשטר (הדיסידנטים) – שינוי מיתוגי: בדצמבר 1989 שונה שמה ל-SED-PDS, ובפברואר 1990 ל"מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי" (PDS).

בבחירות הדמוקרטיות היחידות שנערכו בגרמניה המזרחית במרץ 1990, הובסה ה-PDS על ידי מפלגת ה-CDU המזרח-גרמנית, שקידמה איחוד בזק. עם זאת, המנגנון המפלגתי הקיים של ה-PDS איפשר לה להתארגן במהירות לקראת הבחירות בגרמניה המאוחדת בסוף אותה שנה. בדצמבר 1990 נכנסה ה-PDS לבונדסטאג עם 17 מושבים, לאחר שתרגמה את ההלם הכלכלי של האיחוד, האבטלה ותחושת הקיפוח לכוח אלקטורלי. בהובלת גיזי מיצבה ה-PDS את עצמה כאופוזיציה חריפה למדיניות המערבית וייצגה את הזהות המזרח-גרמנית, וכך התבססה בפרלמנטים המקומיים במזרח.

תוכנית "אג'נדה 2010" של הקנצלר גרהרד שרדר (SPD) בשנת 2003, שכללה קיצוץ בדמי האבטלה, עוררה התנגדות עזה באגף השמאלי של מפלגתו. בעקבותיה הוקמה במערב גרמניה תנועת WASG בהובלת אוסקר לפונטיין. ב-2007 התאחדה WASG עם ה-PDS והוקמה מפלגת השמאל "די לינקה".

האיחוד שילב בין בסיס התמיכה במזרח לבין פעילי השמאל במערב. בבחירות 2009 הגיעה המפלגה לשיא כוחה – 11.9% מהקולות ו-76 מושבים – והפכה לסיעה הרביעית בגודלה. התחזקותה במערב גרמניה ביססה את מעמדה ככוח כלל-גרמני. בתקופת מרקל הציגה המפלגה חלופה שמאלית-חברתית לממשלות המרכז, והתמקדה בנושאי רווחה ושוויון.

המפנה: עליית ה-AfD והשבר הפנימי

בשנת 2013 הוקמה "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) בהובלת הפרופסור לכלכלה ברנד לוקה ואלכסנדר גאולנד (שפרש מה-CDU), והתמקדה בראשיתה בביקורת כלכלית על גוש האירו וחבילת החילוץ הפיננסי שניתנה ליוון. במהלך משבר הפליטים ב-2015 השתלט האגף הלאומני על המפלגה והפך אותה לימין רדיקלי המתנגד להגירה ולממסד.

התפתחות זו פגעה קשות ב"די לינקה", שאיבדה את בסיס התמיכה המסורתי שלה במזרח לטובת ה-AfD. השחיקה הגיעה לשיאה בבחירות בתורינגיה (ספטמבר 2024), שבהן צנחה "די לינקה" ל-13.1% בלבד לעומת 32.8% ל-AfD, וראש הממשלה מטעמה, בודו ראמלו, איבד את תפקידו.

השבר האידיאולוגי החריף עוד יותר על רקע המלחמה באוקראינה. חברת המפלגה הבכירה, זהרה וגנקנכט, התנגדה לסנקציות נגד רוסיה (שהבטיחה אספקת גז זול לגרמניה). היא דחתה את מדיניות הגבולות הפתוחים בטענה שבעלי השכר הנמוך נפגעים מכך ושמדיניות זו מעמיסה על מערכת הרווחה. עמדות אלה הובילו להקמת מפלגת "ברית זהרה וגנקנכט" (BSW) ב-2024. בעקבות פרישתה איבדה "די לינקה" בסוף 2023 את מעמדה כסיעה בבונדסטאג ונקלעה למשבר קיומי.

מהאקדמיה והרחוב אל המפלגה: היווצרות המפנה האנטי-ישראלי

היחס העוין של מפלגת "די לינקה" לישראל אינו חדש, והוא מבוסס על המורשת הקומוניסטית בגרמניה המזרחית שראתה בישראל זרוע קפיטליסטית ואימפריאליסטית. אמנם לאחר האיחוד אימצה המפלגה קו ששילב בין הכרה בזכות קיומה של ישראל לבין תמיכה במדינה פלסטינית, אך טבח ה-7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיו עוררו מחדש שיח פוסט-קולוניאליסטי המטיל את מלוא האחריות על ישראל.

הקרקע להקצנה זו הוכשרה עוד לפני 7 באוקטובר. אובדן הקולות במזרח לטובת ה-AfD, לצד התחזקות האגף הצעיר של המפלגה באוניברסיטאות, חוללו תמורה אידיאולוגית עמוקה. בקמפוסים נפגשו צעירי המפלגה עם בני מהגרים שנחשפו מצד אחד לשיח מערבי, ומצד שני לנרטיבים עוינים לישראל מהבית ומכלי התקשורת בערבית ובתורכית.

בהקשר זה אימצו הסטודנטים וצעירי המפלגה תיאוריות פוסט-קולוניאליות המנתחות סכסוכים דרך פריזמת הדיכוי הקולוניאלי. תפיסה זו דחקה את הקו המתון שהתבסס לאחר האיחוד, וחיברה מחדש את השמאל הצעיר למסורת האנטי-אימפריאליסטית של ה-SED וה-PDS. כך התחדשה העוינות כלפי ישראל, הפעם בשפה אקדמית עדכנית המציגה אותה כפרויקט קולוניאליסטי.

השינוי בעמדת "די לינקה" כלפי ישראל אינו תהליך שהוכתב מלמעלה, אלא דינמיקה של הסלמה מן הבסיס כלפי מעלה: פעפוע הדרגתי של תפיסות רדיקליות מסניפי השטח העירוניים (ובמיוחד בנויקלן) ומארגוני הנוער והסטודנטים, דרך מדינת המחוז ברלין, ועד להנהגת המפלגה הכלל-ארצית בבונדסטאג.

התשתית להעתקת מרכז הכובד נוצרה בנויקלן עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר 2023. כבר במאי 2022 קיים סניף המפלגה המקומי אירוע משותף עם ארגון "פלסטינה שפריכט" (Palästina spricht), שעסק בייצוג הקול הפלסטיני בפוליטיקה הגרמנית.

ב-7 באוקטובר 2023, בעיצומה של המתקפה, תועדו פעילי ארגון "סאמידון" מחלקים ממתקים ברחוב זוננאלה בנויקלן – פעילות שהופסקה על ידי המשטרה והובילה לחקירה פלילית. ארגון "סאמידון" פעל לאורך השנים סביב סוגיית האסירים הפלסטינים ומזוהה עובדתית עם החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP). בפסק דין מ-23 באוגוסט 2023 קבע בית המשפט המחוזי בברלין כי קיימת חפיפה מלאה בהנהגה: "הדרג המנהל והפעילים המרכזיים של 'סאמידון' הם אותם בני אדם המשתייכים במקביל לחזית העממית". ב-2 בנובמבר 2023 הוציאה שרת הפנים הפדרלית, ננסי פייזר, צו איסור על פעילות הארגון בגרמניה. בדוח שירות ההגנה על החוקה בברלין לשנת 2023 הוגדרו תומכי "סאמידון" והחזית העממית כגורמים מרכזיים בהקצנה נגד ישראל.

בוועידת המפלגה הפדרלית באוגסבורג (18 בנובמבר 2023) אושרה עדיין החלטה שגינתה בחריפות את חמאס, הגדירה את ה-7 באוקטובר כמתקפת הטרור הקשה בתולדות ישראל, דרשה את שחרור החטופים והכירה בזכות קיומה של ישראל (לצד ביקורת על המלחמה בעזה).

אולם בזמן שההנהגה הפדרלית החזיקה בקו מרוסן, הלחץ מהשטח הלך וגבר:

• אוקטובר 2023 – פברואר 2024: בקונגרס הפדרלי בפרנקפורט (אוקטובר 2023) גינה ארגון צעירי השמאל ("זוליד") את טרור חמאס, אך העמיד במרכז את הביקורת על תגובת ישראל. בפברואר 2024 אימץ הארגון בברלין החלטה נוספת שדחתה הן את חמאס והן את ממשלת ישראל, אך שמה את הדגש על מושגי כיבוש, דיכוי והגדרה עצמית פלסטינית.
• ינואר 2024: הקהילה היהודית בפרייבורג הודיעה על הפסקת שיתוף הפעולה עם סניף המפלגה בעיר, לאחר שזה אירח את רמסיס קילאני – פעיל רדיקלי ב"די לינקה" ומראשי "פלסטינה שפריכט", שהצדיק את הטבח וקרא להשמדת ישראל.
• מאי 2024: הקמפוסים בברלין הידרדרו לזירת עימות פיזי ואידיאולוגי בהובלת תא הסטודנטים של המפלגה. ב-7 במאי הוקם מאהל מחאה באוניברסיטה החופשית שדרש חרם אקדמי על ישראל וביטול הגדרת האנטישמיות שבה תמכה המפלגה. ב-22–23 במאי השתלטו סטודנטים פעילי המפלגה על המכון למדעי החברה באוניברסיטת הומבולדט, חסמו כניסות וריססו את סמלי המשולש האדום של חמאס.
• אוגוסט 2024: באירוע "עזה חופשית – מקצבים נגד רצח עם!" בקרויצברג, ביוזמת סניף נויקלן, "פלסטינה שפריכט" ו"סוציאליזם מלמטה", הושמעו קריאות "מהנהר ועד הים" ופרצו עימותים אלימים עם המשטרה. באירוע בלט פרת קוצ'ק, חבר המפלגה, שהדפיס את הטיעון "Free Palestine" על עלוני הבחירות שלו לבונדסטאג.
• אוקטובר 2024: בוועידת המפלגה בברלין נסוב הוויכוח סביב אימוץ הגדרת IHRA לאנטישמיות מול אימוץ "הצהרת ירושלים" (JDA), המאפשרת מרווח רחב יותר לביקורת חריפה ולשלילת הציונות. האגף הרדיקלי סירב להגדיר דה-לגיטימציה לישראל כאלמנט אנטישמי ודרש להשמיט גינוי ישיר לחמאס – דבר שהכשיל את פשרת הגישור והוביל לגל פרישות דרמטי של הנהגת האגף המתון. בוועידה הפדרלית בהאלה (18–20 באוקטובר) נבחרו אינס שוורדטנר ויאן ואן אקן להנהגה הפדרלית. ניסיונותיהם להגיע לפשרה בסוגיית האנטישמיות נכשלו, והוחלט על גינוי טרור חמאס לצד קריאה לאמברגו נשק על ישראל.
• אוגוסט 2025: קבוצת העבודה "סולידריות עם פלסטין" בסניף נויקלן ארגנה את האירוע "נויקלן ניצבת יחד למען פלסטין", בהשתתפות "הצעדה הלאומית הפלסטינית המאוחדת" (גוף המופיע בדוחות המשרד להגנת החוקה כארגון-גג של תומכי חמאס והחזית העממית).
• ספטמבר 2025: הלחץ העירוני חלחל סופית לצמרת הארצית: המפלגה הכלל-ארצית קראה להשתתף בהפגנת הענק "יחד למען עזה" בברלין (בהשתתפות כ-60 אלף איש). יו"רית המפלגה הפדרלית, אינס שוורדטנר, התייצבה בראש המחאה וקראה לאמברגו נשק ולהטלת סנקציות על ישראל – צעד שסימן את הפיכת התביעה הברלינאית המקומית לשיח הרשמי של המפלגה כולה.אוקטובר 2025: ארגון צעירי "די לינקה" בברלין אימץ את ההחלטה "ללעולם לא לשתוק מול רצח עם!", שהגדירה את ישראל כישות קולוניאלית, גזענית ואפרטהייד, תוך נסיגה רשמית מהעמדות המרוסנות יותר של 2024. באותו חודש, בעת ביקור ראש עיריית בת-ים, צביקה ברוט, במועצת מחוז נויקלן, קרא לעברו אחמד עבד (יו"ר סיעת המפלגה בנויקלן): "אתה לא רצוי, רוצח עם", והורחק מהאולם.ינואר 2026: אחמד עבד נבחר למועמד המפלגה לתפקיד ראש עיריית מחוז נויקלן ברוב מוחץ.

קולות מנגד והמאבק הפנימי על זהות המפלגה

לצד הקו שהתחזק בנויקלן ובחלקים מארגון הנוער, התפתח ב"די לינקה" בברלין גם קו נגדי שביקש להציב גבולות ברורים ביחס לאנטישמיות.

אליף ארלאפ, בת למהגרים ממוצא טורקי, חברת בית הנבחרים של ברלין וסגנית יו"ר הסיעה (ובהמשך מועמדת המפלגה לבחירות בברלין ב-2026), הדגישה כי הגנה על החיים היהודיים היא מחויבות שאינה תלויה בעמדה כלפי מדיניות ממשלת ישראל. במרץ 2026 יצאה נגד החלטה של "די לינקה" בנידרזקסן שעסקה ב"ציונות הקיימת כיום" כבעייתית, וביקרה במיוחד את העובדה שההחלטה לא הזכירה את טבח 7 באוקטובר. ארלאפ הצהירה כי "זכות הקיום של ישראל וזכותם של יהודים להגדרה עצמית אינן נתונות למשא ומתן", תוך הדגשת זכותם המקבילה של הפלסטינים להגדרה עצמית.

גם ברמה הכלל-ארצית נמשכה במקביל ההתפתחות לכיוון של ביקורת חריפה יותר. באפריל 2026 הודיע יאן ואן אקן כי לא יתמודד על כהונה נוספת כיו"ר. לואיג'י פנטיסאנו נכנס להנהגת המפלגה כשהוא מזוהה מראש עם ביקורת חריפה על מדיניות ישראל ועם הדרישה לאמברגו נשק. ב-20 ביוני 2026, בוועידת המפלגה בפוטסדאם, נבחר פנטיסאנו ליו"ר משותף לצד אינס שוורדטנר. באותה ועידה אימצה המפלגה הכלל-ארצית עמדה חריפה ביחס למלחמה בעזה, ובמסמכיה נעשה שימוש במונח "רצח עם" (לצד הכרה פורמלית בזכות הקיום של ישראל, בפתרון שתי המדינות וגינוי אנטישמיות).

המתח נותר גלוי גם באוגוסט 2026: באירוע בחירות של המפלגה בנויקלן הופיע הראפר "דהבפלקס", שקרא "מוות לצה"ל" ו"יאללה אינתיפאדה". אליף ארלאפ גינתה את הדברים בתוקף והבהירה כי היא עומדת באופן חד-משמעי להגנת החיים היהודיים ונגד כל צורה של אנטישמיות.

תרבות זיכרון השואה והשינוי במערכת החינוך

הצלחת הנרטיב האנטי-ישראלי לסחוף צעירים בגרמניה ולהחליף את הטאבו על אנטישמיות במחאה "לגיטימית" נקשרת, לפי ניתוחים פדגוגיים, לשינוי במערכת החינוך בשני העשורים האחרונים. אף שהוראת השואה נותרה חובה, חלה שחיקה בעומקה – עם מעבר מלימוד האחריות ההיסטורית הייחודית של גרמניה לשיעורים מופשטים על זכויות אדם.

במקביל, מורים בערים גדולות ובבתי ספר בעלי שיעור גבוה של תלמידים מרקע היגרתי מהססים להעמיק בשואה מחשבון מעימותים בכיתה. לפי פרשנות זו, המפגש בקמפוסים עם התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ממלא את החלל התודעתי שנוצר באמצעות מודל פשטני של "מדכא מול מדוכא", הממסגר את ישראל ככוח קולוניאליסטי.

עם זאת, חשוב לציין כי מדובר בפרשנות של חוקרים וגורמים ביקורתיים, והקשר בין השינויים בהוראת השואה להקצנה האנטי-ישראלית מחייב בדיקה נפרדת מול נתוני משרד החינוך הפדרלי ומחקרי השוואה.

ממפלגת שלטון מזרח-גרמנית למבוי אידיאולוגי חדש

היחלשות "די לינקה" מול ה-AfD ופרישת שרה וגנקנכט דחפו את המפלגה לאמץ בסיס תמיכה חדש במטרופולינים ובקרב קהילות מהגרים. בסיס זה משלב סוציאליזם קלאסי עם פוליטיקת זהויות פוסט-קולוניאלית, הממסגרת את מאבקי הדיור והרווחה המקומיים לצד תפיסת ישראל כמערכת דיכוי קולוניאלית.

השינוי ניכר בשתי רמות:

• בזירה העירונית: (כמו בנויקלן בהובלת אחמד עבד), שבה השיח האנטי-ישראלי משמש כלי לגיוס פעילים.
• ברמת הנהגת המדינה: (אינס שוורדטנר ולואיג'י פנטיסאנו), שהעניקה לסוגיה זו משקל מרכזי בלב העשייה המפלגתית.

המפגש באוגוסט 2026 של נציגי מפלגות עם הציבור המוסלמי במסגד "דאר אל-סלאם" בנויקלן – למרות שראש המסגד תועד בעבר בפגישה עם מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה – המחיש את השחיקה הגוברת בשיח הלגיטימציה של ישראל בקרב פוליטיקאים בכירים בברלין.

התפתחות זו משתלבת בקיטוב הגובר ובשחיקת קולות המרכז הפוליטי בגרמניה:

• בשמאל: מתחזק נרטיב אנטי-ישראלי הנשען על מסגרות פוסט-קולוניאליות ואימוץ שיח המהגרים.
• בימין: מתחזקת מפלגת ה-AfD, המשלבת לאומנות אתנית עם יחס בעייתי למורשת השואה ולמקומם של יהודים וישראל בזיכרון ובזהות הגרמניים.

אף שהכיוונים האידיאולוגיים שונים, שניהם מערערים על הקונצנזוס הישן סביב מקומה של ישראל בתפיסת האחריות ההיסטורית הגרמנית. במובן זה, המציאות הפוליטית החדשה מעמידה את ה-Staatsräson ("תבונת המדינה") המזוהה עם מרקל – ולמעשה את תפיסת היחסים הגרמנית-ישראלית שעוצבה עוד בתקופת קונארד אדנאואר, הקאנצלר הראשון של גרמניה לאחר מלחמת העולם השניה – בפני אתגר של שינוי קונספטואלי. בסיס ההסכמה הציבורי שעליו נשענה מחויבות זו נשחק עד דק.

עבור ישראל, המסקנה היא כי יש לבחון מחדש את הנחות היסוד של יחסיה עם גרמניה, ולהיערך למציאות שבה הקיטוב הפוליטי, מוקדי הלגיטימציה החדשים והחילוף הבין-דורי מחייבים לנטוש קונספציה שעוצבה במאה הקודמת.