האחריות שלא נלקחה, הלקחים שלא הופקו

שלוש שנים אחרי המתקפה הרצחנית של חמאס שהטילה את המדינה למלחמה שטרם הגיעה לקיצה, צריך להודות ביושר: ישראל רחוקה מתיקון, רחוקה מהכרעה ורחוקה מהתאוששות חיונית לבניית מוכנות לעימותים הבאים. די לשמוע את האזהרות של אלוף פיקוד הדרום מפני מתקפה נוספת של החמאס וכוונות לחטוף חיילים (!) כדי להבין זאת. אני עובר על הפיד של הימים הראשונים שאחרי אותה מתקפה ואיש לא האמין שכך זה יסתיים.

שלוש שנים אחרי, עם לחימה כמעט רציפה בכל החזיתות, וקשה לראות את הניצחון. בוודאי שלא מוחלט. אם מטרות המלחמה הן המדד להצלחה, חמאס עדיין שולט בעזה גם צבאית וגם שלטונית. החטופים אמנם חזרו, שטח ניכר מרצועת עזה נכבש והושמד, אך במטרה העיקרית של המלחמה פשוט לא עמדנו. החמאס עומד על רגליו, מתחמש ונערך להמשך המאבק נגד ישראל. השהייה בשטח הקו הצהוב בעזה, שהיא ההישג המרכזי המשמעותי בשטח שנותר כעת, היא נכון לעכשיו זמנית. חמאס הצליח להביא לנסיגה ישראלית בעבר והוא יכול להצליח בכך גם כיום. רק דמיינו חילופי שלטון בישראל ובארה״ב, ותבינו כמה מדובר בתסריט קרוב למימוש.

הבעיה החמורה יותר היא שמעולם לא באמת ניסינו. למרות הטבח, החטיפה והזוועות, ישראל מעולם לא הפעילה תכנית צבאית רצינית להכרעת החמאס. בשום שלב מהגלגולים הרבים של המערכה בעזה לא בוצע דבר שאפילו מתקרב לזה. הלחימה ה״עצימה״ בנובמבר-דצמבר 2023, הייתה למעשה פשיטה והסתיימה בהסגת הכוחות. הלחימה ה״לאעצימה״ כללה בעיקר פשיטה לחאן יונס במרץ-אפריל 2024. והמערכה על רפיח ולאחר מכן על ציר מורג, שהתפתחה למבצע 'מרכבות גדעון', נועדו לתפוס שטח ולטהר אותו – פעולה חיונית אמנם – אך לא הציבו כמטרה השמדת החמאס והכרעתו. עובדה: לשטח נרחב של הרצועה צה״ל מעולם לא נכנס ולא תכנן להיכנס.

העובדה הבסיסית הזו, שצה״ל מעולם לא תכנן כיבוש מלא של הרצועה והכרעת החמאס היא כשל עמוק וחמור. לא היו תכניות כאלו לפני פרוץ המלחמה, וגם לא נוצרו כאלה במהלכה. במובן בסיסי ביותר נותרנו שבויים בקונספציה.

המצב דומה בלבנון. צה״ל הגיע מוכן יותר למערכה הצפונית, והפגין שם גם סדרה של הצלחות מרשימות כמו מבצע הביפרים, חיסול נסראללה והקילוף השיטתי של מערך הטילים של חיזבאללה. אבל נשאל בכנות: האם יש כאן הכרעה? האם יש כאן ניצחון? חיזבאללה עדיין קיים, הוא משתקם בקצב מרשים ומתאים את עצמו לשדה הקרב המתחדש, ואפילו מוביל על צה״ל במה שבז׳רגון הרהב של המטכ״ל מכונה ״תחרות הלמידה״.

בחזית הצפונית היעדים היו מראש צנועים יותר, והשמדת החיזבאללה אפילו לא עמד כמטרה למערכה שם, אלא רק החזרת התושבים לבתיהם ופגיעה במערך הרקטי של החיזבאללה. ניתן לומר שצה״ל עמד במשימות המוגבלות הללו, אבל עצם הורדת הרף הזו היא עדות לחוסר יכולת, לא להצלחה כבירה. במבצע שלום הגליל, שנהוג להשמיץ בשל ה״הסתבכות״ בלבנון בשנים שלאחר מכן, צה״ל השלים כיבוש וטיהור של כל דרום לבנון בפרק זמן של 3 חודשים, כולל שלבים שכונו ״זחילה״ ו״דשדוש״. בסיומה של המערכה מחבלי אש״ף עלו על ספינות ועזבו את המדינה.

שוב, לא מדובר במבצע שנכשל, אלא במבצע שמעולם לא תוכנן. למרות השנים הרבות, הטכנולוגיה המתקדמת והמבצעים המיוחדים ורבי הרושם שבוצעו בלבנון, לצה״ל לא הייתה תכנית רצינית להכריע את חיזבאללה. לא בתמרון, לא באש ולא באמצעים אחרים.

כעת הגענו לעיקר. המלחמה תפסה את צה״ל לא מוכן ברבדים הכי עמוקים של העיסוק הצבאי. כולם עסוקים בשאלת ההתרעה, המודיעין, והקונספציה בזירה העזתית, ומחפשים את האשמים המיידיים למחדל הנקודתי שהביא למתקפת הפתע באותו בוקר ארור. אבל הכשל העמוק יותר נחשף בימים שלמחרת. צה״ל כבר הוקפץ. המערכים כבר הופעלו. מתקפת החמאס נהדפה. מאז ה-8 לאוקטובר אנחנו כבר לא בעולמות המחדל ההתרעתי, אלא בתחום אחר, תשתיתי וחשוב יותר: מחדלי בניין הכוח, הדוקטרינה והתכנון האסטרטגי.

במקרה של חרבות ברזל כשל המוכנות הזה פגש אותנו בשורה של מערכים קריטיים: צבא יבשה קטן מדי, צבא מילואים מנוון, לא מצויד ולא מיומן, משבר הצטיידות קריטי ובלתי נתפס:בתחמושת ארטילרית, בפצצות חיל אוויר, בחלקי חילוף, בפרטי ציוד בסיסיים, ועוד ועוד. כולנו חיינו את הימים ההם וראינו את רכישת הציוד, התרומות והרכבת האווירית שבלעדיה ישראל לא הייתה מסוגלת לצאת למלחמה. במלחמת יום כיפור הרכבת האווירית הזו הגיעה אחרי ימים ארוכים של לחימה וקרבות בלימה שוחקים, במלחמת חרבות ברזל, למרבה הבושה, לצה״ל לא הייתה לצבא יכולת לפתוח במתקפה בכלל בלי הסיוע האמריקני.

הנקודה החשובה היא שבתחומים הללו אנחנו עוד רחוקים מתיקון. צבא היבשה עדיין קטן מדי, ייצור החימושים המקומי רחוק מלעמוד בקצב הנדרש, ועל השאלה של תכנון רציני ובניין כוח שנועד להכרעת האויב נדמה לי שאתם יודעים את התשובה.

הבעיות הללו מחמירות לנוכח האיומים העתידיים. שדה הקרב המשתנה, שכולל שימוש ברחפנים, אוטומציה ובינה מלאכותית, התגלה לעינינו בזעיר אנפין בימים האחרונים לפני הפסקת האש בלבנון. אבל זה רק חלק מהתמונה. לצד האיומים שמציבים ארגוני הטרור שלא הוכרעו עד כה, ישראל עשויה למצוא את עצמה מול איומים חדשים מסוכנים הרבה יותר. הצבא של סוריה הג׳יהאדיסטית של ג׳ולאני, שנבנה בימים אלו על בסיס ציוד ואימונים טורקיים, נועד למטרה אחת ברורה: חיסולה של מדינת ישראל והשבת הח׳ליפות. זהו איום ייחוס מרכזי שאסור להקל בו ראש.

לצידם ישנו כמובן הצבא המצרי, שנבנה, מתארגן ומתחמש למטרה זו בדיוק. זהו לא איום מוחשי ומיידי אולי כמו החמאס, אך יש לקחת אותו בחשבון ולבנות צבא שמסוגל להתמודד עם האיום הזה, להרתיע אותו במקרה הטוב ולהכריע אותו במקרה הרע. למיטב ידיעתי הצבא המצרי לא נמצא על השולחן אפילו כאיום ייחוס של פיקוד דרום, ובוודאי שאין יחידות שמתאמנות לקרבות מול השריון המצרי. אין אפילו תכניות להגנה בגבול הדרומי מול תרחיש של מתקפה כוללת. אני מזמין אתכם לנסוע בכביש 10 סמוך לגבול מצרים ולחפש את הרמפות והעמדות לטנקים. ספויילר: אין.

האיומים הללו חמורים יותר ואסטרטגיים יותר מהחמאס והחיזבאללה. אבל הם נתפסים אצלנו כדבר מה מרוחק ותיאורטי. זו הקונספציה החדשה.

משבר המנהיגות

כאן הגענו למשבר החמור מכולם: משבר המנהיגות. כישלון במימדים מהסוג הזה דורש שינוי מנהיגות. הטרגדיה שלנו היא שכל החלופות הנוכחיות נושאות באחריות. אף אחד לא פטור.

תחת ראש הממשלה נתניהו כיהנו ארבעה רמטכ״לים שהובילו את השינויים שהרסו את צבא היבשה. התר״שים שהובילו את צה״ל למשבר העמוק הזה הוצגו לקבינטים בראשותו, נידונו בישיבות ממשלה שלו, ואושרו על ידו ועל ידי שרי ביטחון מטעמו. בשום שלב לא נשמעה מחשבה שונה מזו שהובילה המערכת, שדגלה בהעצמת מערכי האש והמודיעין על חשבון צבא היבשה. תחת שנות נתניהו צה״ל סגר לא פחות מ-7 חטיבות שריון, ולצידן מערכי ארטילריה, הנדסה ועוד. צה״ל קיצר את שירות החובה ללוחמי הסדיר, הקטין את צבא המילואים וניוון את יכולותיו. בשנים הללו נמשך גם ניוון מערכי ייצור החימושיםבתעשיות הבטחוניות הישראליות.

נתניהו לא מחה, לא הציג חלופה, לא דרש לבחון מחדש את תכניות בניין הכוח ולא דפק על השולחן. להיפך, הוא אימץ את התיזות הללו במלואן ותמך בהן. יתרה מכך, אפילו ועדת נגל שמינתה הממשלה בשנת 2024 לבחון את בניין הכוח ותקציב הביטחון, והייתה אולי ההזדמנות הממסדית הראשונה להציג חלופה להתמכרות למערכי האש-מודיעין, אכזבה בענק ותמכה בהמשך בניין הכוח שמזניח לחלוטין את צבא היבשה. וכך, ההזדמנות לתחילתו של שינוי הוחמצה גם היא.

אחריותו של נתניהו ברורה. אבל מה החלופה? מי שמציג את עצמו היום לבחירת הציבור הוא אייזנקוט, הרמטכ״ל המרכזי שאחראי על המגמה החמורה הזו שדרדרה את צבא היבשה. התכנית הרב-שנתית ׳גדעון׳ של אייזנקוט פגעה במערכי התחזוקה והמוכנות של הצבא וניוונה את צבא המילואים בהגדרת ״חץ מטכ״לי״, שתיעדף את יחידות החוד האיכותיות על חשבון שתי אוגדות המילואים של צה״ל (146 בצפון ו-252 בדרום).

אייזנקוט הוביל את ניוון גדודי המילואים המרחביים, שהפכו ליחידות בט״ש. תחתיו התרחש מפנה דוקטרינרי חמור בדמות ״המב״מ״ – המערכה שבין המלחמות, שהתרכזה בדחיית עימותים ופגיעה בהתעצמות במקום בתכנון להכרעה וניצחון. תחת אייזנקוטמערך המודיעין השלים את התמקדותו במטרות לתקיפה, על חשבון התרעה, תשתיות ושטח, והעביר את הבכורה המבצעית לחיל האוויר באופן מלא.

האיש שהוא אחד האחראים לחוסר המוכנות של הכוחות המזויינים, לא יכול להיות חלופה למנהיגות שכשלה בשל חוסר המוכנות של הכוחות המזויינים. זה עקום גם אם הוא משתמש במילה ״ישר״. כך גם מנהיג השמאל הקודם, בני גנץ, נושא באחריות דומה. תחתיו נסגרו 5 חטיבות שריון, ונוצקו התהליכים שהבשילו ברובם אצל אייזנקוט. וכך בדיוק גם שאר שרי הביטחון, כמו גלנט, בנט, ליברמן, ולפניהם בוגי יעלון. כולם היוו המשך רציף לאותן תפיסות מב"מ והחלטות אסטרטגיות גרועות. הם כולם באים בטענות לנתניהו על כך שהוא לא לקח אחריות, בזמן שאיש מהם לא עשה זאת בעצמו. 

כל המנהיגים הללו, אם כן, מבחינת החשיבה הביטחונית-צבאית שלהם, עשויים מקשה אחת. חשבו על כך שבמלחמת העולם השניה במקום צ׳רצ׳יל, היה עומד בפני הבריטים אדם כמו ארצ'יבלד מונטגומרי-מסינגברד, שהתנגד בכל מאודו למודרניזציה של הצבא ולשילוב טנקים כעוצבות מתמרנות עצמאיות, ומציג את עצמו כחלופה הפוליטית היחידה לצ׳מברליין הכושל.

משבר המנהיגות שלנו חמור יותר ממשבר המוכנות ובניין הכוח שלנו, מכיוון שהוא בולם את האפשרות לתיקון. שלוש שנים אחרי, התמונה ברורה: ישראל הסירה חלק מהאיומים המיידיים בסמוך לגבלותיה, אך רק באופן זמני. האיומים הבאים יהיו חמורים יותר, והעננים שמתקדרים יהיו כהים יותר. זה הזמן להתעורר.