הצרה של מחיר הנפט

הוול סטריט ג'ורנל דיווח השבוע שזרימת הנפט מהמזרח התיכון, כולל משלוחים דרך הורמוז והנתיבים החלופיים, עמדה בממוצע על יותר מ-24 מיליון חביות ביום בשבוע שהסתיים ב-18 באוקטובר. לפי חברת מעקב הספינות קפלר, נתון זה עולה על רמת טרום המלחמה, שעמדה על 23.3 מיליון חביות ביום. אם מועבר יותר נפט מאשר לפני המלחמה, למה מחירי הנפט עדיין כל כך גבוהים?

משום שחידוש הזרימה אינו זהה להורדת העלות שלה. בתי הזיקוק משלמים לא רק על הנפט הגולמי, אלא גם על השילוח, הביטוח והמימון. רויטרס דיווחה בשבוע שעבר שעלות ההובלה מהורמוז ומהים האדום לאסיה הגיעה לכ-34 דולר לחבית. סוכנות האנרגיה הבין-לאומית (IEA) העריכה בנפרד את עלות ההובלה מהמפרץ הפרסי לאסיה בכ-36 דולר לחבית, ואילו עלות ההובלה של נפט גולמי מתחרה מחוף המפרץ של ארה"ב לסין עלתה על 37 דולר לחבית. אלו אמנם נתיבים שונים, אך המסר זהה: הובלת נפט נעשתה יקרה באופן חריג, ושילוח יקר יכול לתמוך במחיר הנפט הגולמי המתחרה, ולא רק במחיר הדלק.

בתי הזיקוק משווים את העלות הכוללת של חביות מתחרות עד היעד. אם הובלת הנפט הגולמי מהמפרץ מתייקרת מאוד, חביות מהאגן האטלנטי הופכות לאטרקטיביות גם במחיר קנייה גבוה יותר. כתוצאה מכך, בתי הזיקוק מתחרים על החלופות הללו, ובכך תומכים במדדי ייחוס כמו נפט מסוג ברנט. מפיקות הנפט במפרץ עשויות להגיב במתן הנחות גדולות יותר, אך כשהמלאים נמוכים והביקוש איתן, ייתכן שיהיו להן פחות סיבות לספוג בעצמן את עלויות השילוח הנוספות.

אז למה השילוח התייקר כל כך? בין השאר משום שהובלת אותה כמות נפט דורשת כעת יותר ספינות והפלגות ארוכות יותר. הפלגות הלוך-חזור והעברות מספינה לספינה מעסיקות כלי שיט, ואילו קונים שמביאים נפט ממקורות רחוקים יותר צורכים קיבולת מכליות נוספת. אך הגורם החשוב יותר הוא הסכנה: בעלי הספינות דורשים פיצוי על חשיפת כלי השיט והצוותים שלהם לתקיפה, והמבטחים גובים פרמיה על האפשרות שההפלגה הבאה תסתיים בתביעה – וזה מביא אותנו לאסטרטגיה של איראן.

הנה ההשערה שלי: טהרן אינה צריכה, ולא בהכרח רוצה, לסגור את הורמוז לחלוטין. סגירה מוחלטת תקומם נגדה יבואניות נפט גדולות, כולל סין, ותגביר את הסיכון לתגובה צבאית אמריקאית גדולה בהרבה. איראן יכולה לגרום כאב כלכלי משמעותי בלי ללכת רחוק כל כך – היא רק צריכה לשמור על רמת סכנה מספיקה כדי לייקר את הובלת הנפט עד כאב. זה לא מחייב לתקוף כל כלי שיט; זה מחייב לשכנע את בעלי הספינות ואת המבטחים שהתקיפה הבאה היא עדיין אפשרות ממשית. ואז השוק עושה את השאר: איראן מספקת את האיום, השוק שולח את החשבון.

זה לא מסביר כל דולר במחיר הנפט, אבל זה עוזר להסביר למה ההתאוששות במשלוחים אינה מביאה את ההקלה שהצרכנים ודונלד טראמפ מחכים לה. זה גם משנה את האופן שבו עלינו לפרש את ההתאוששות בתנועת המכליות. ייתכן שההגנה האמריקאית עוזרת ליותר כלי שיט לעבור, אך חידוש התנועה אינו זהה לנטרול מנוף הלחץ של איראן.

המכליות באמת מסמנות שינוי באסטרטגיה של איראן. אילו ההגנה האמריקאית הייתה כמעט מבטלת את הסיכון, עלויות ההובלה והביטוח היו נמוכות הרבה יותר. נראה שחלה רגיעה בתקיפות המכליות השבוע: לפי הספירה שלנו המבוססת על דיווחי UKMTO, מספר התקיפות על מכליות במפרץ הפרסי, במצר הורמוז ובמפרץ עומאן ירד לחמש בלבד בין ה-15 ל-21 באוקטובר, לעומת שבע בין ה-8 ל-14 באוקטובר. לפני שנסיק כי זהו מדד דובי עבור מחיר הנפט, עלינו לשאול למה.

לדעתי, איראן רוצה שמחירי הנפט יהיו גבוהים מספיק כדי לפגוע בטראמפ פוליטית, אך לא גבוהים עד כדי כך שחידוש הפעולה הצבאית האמריקאית יתחיל להיראות לו כרע במיעוטו. במילים אחרות, ייתכן שטהרן מנסה לשמור על מחיר הברנט קרוב יותר ל-110–120 דולר לחבית, במקום לאפשר לו לזנק לעבר 150 דולר לחבית או אפילו יותר.

לטהרן יש סיבה לזהירות. שר המלחמה האמריקאי, הגסת', שוחח על איראן עם נתניהו במהלך ביקור שלא פורסם מראש ב-19 באוקטובר, ואילו הפייננשל טיימס דיווח שנתניהו הורה להתכונן למערכה גדולה שטראמפ התנגד לה לפני בחירות האמצע בארה"ב. לפי הדיווחים, להגסת' הוצג במהלך הביקור מודיעין מעודכן על מטרות באיראן. קבוצת התקיפה של נושאת המטוסים תאודור רוזוולט ויחידת המשלחת ה-13 של הנחתים נמצאות אף הן בדרך לאזור. הפריסה מגבירה את היכולת של וושינגטון להסלים אחרי הבחירות.

העיתוי של הבחירות נותן לטהרן סיבה נוספת למתן את התקיפות: איראן רוצה שנתניהו יובס ב-27 באוקטובר, וייתכן שהיא מעדיפה לא לעורר תגובה אמריקאית או ישראלית שתייצר אפקט של התלכדות סביב הדגל ותשאיר בשלטון את אויבה המושבע ביותר. זה יוצר תמריץ לאפשר יותר תנועה דרך הורמוז לפני שישראל הולכת לקלפי: להמשיך את הלחץ הכלכלי, להימנע מלתת לטראמפ הצדקה חדשה לתקוף, ולהימנע מלתת לנתניהו מתנת בחירות.

אך פחות תקיפות אינן פירושן בהכרח שינוי אסטרטגיה. ייתכן שטהרן פשוט מאמינה שהאיום הקיים עושה את העבודה. אם עיתוי הבחירות מסביר חלק מהריסון הזה, המשקיעים לא צריכים להתייחס אליו כקבוע – הפוגה לפני ההצבעה אינה הבטחה לשלום אחריה.

טראמפ אמר השבוע שהוא פתוח לפגישה עם פוטין ושי כדי לדון בדרכים לסיים את המלחמה באוקראינה. זה בא בעקבות עסקת הסולר שלו עם רוסיה והחלטתו לוותר על סנקציות חדשות זמן קצר לפני שהיו אמורות להיכנס לתוקף, שבועות ספורים בלבד אחרי שחתם על החוק שאישר אותן. האם זה דובי עבור הנפט?

לדעתי, המחוות של טראמפ לרוסיה הן הסימן הברור ביותר לכך שאין לו כוונה לרדת מהעץ מול איראן. הוא מנסה להקטין נטל גיאופוליטי אחד כדי שיוכל לרכז את מנוף הלחץ האמריקאי על השני. סולר רוסי עשוי תאורטית להעניק לטראמפ כושר עמידה כלכלי ופוליטי גדול יותר מול איראן, אך שוק הסולר אינו משוכנע, כי הכמויות המוצעות קטנות ביחס למחסור.

רויטרס דיווחה השבוע שהמשלוח הראשון שהובטח, של כ-2.2 מיליון חביות, יהיה שווה ערך לכ-73 אלף חביות ביום אם יחולק על פני חודש. חברת המחקר קפלר מעריכה שיידרשו כ-400 אלף חביות נוספות ביום כדי להוריד את המחירים באופן משמעותי, ולפי הערכה אחרת שמצטטת רויטרס, הצורך מגיע אפילו ל-850 אלף חביות ביום. המטען הפיזי הראשון שמתוכנן לארה"ב קטן עוד יותר – כ-40 אלף טון.

הבעיה היא שטראמפ יכול לוותר על סנקציות, אך הוא אינו יכול להשיב לפעולה בתי זיקוק רוסיים במחי חתימה. התקיפות של אוקראינה על בתי זיקוק רוסיים הפכו לאחת הדרכים האפקטיביות ביותר של קייב לגבות מחיר ממוסקבה. קייב טוענת שהתקיפות שלה השביתו 51% מכושר הזיקוק של רוסיה. את הנתון הזה אי אפשר לאמת באופן עצמאי, ואין לבלבל אותו עם השבתות ממושכות שמתרחשות בו-זמנית. אך אנליסט שמצטטת רויטרס מעריך שעד 45% מכושר הזיקוק הרוסי מושבתים כעת. לזלנסקי אין תמריץ רב לוותר על מנוף הלחץ הזה כל עוד טילים רוסיים ממשיכים לפגוע בתשתיות של אוקראינה. ההחלטה שלו לחדש את המערכה נגד בתי הזיקוק ממחישה גם את גבולות מנוף הלחץ של וושינגטון על קייב.

יש כאן שאלה גיאופוליטית רחבה יותר: האם טראמפ מקווה שוויתורים בנושא אוקראינה ישכנעו את פוטין להתרחק מאיראן? אם זו העסקה שטראמפ מציע, ההצהרה החוזרת של לברוב השבוע – כי לרוסיה אין כוונה לנטוש את הסכמי הכלכלה וההשקעות שלה עם איראן – צריכה להתפרש כסירוב מנומס.

ולמה שפוטין ימהר? מחירי אנרגיה גבוהים תומכים בהכנסות של רוסיה. המחסור בסולר כבר עזר למוסקבה לסחוט הקלה בסנקציות האמריקאיות, ופוטין נהנה בדיוק מהלחץ שטראמפ רוצה שיעזור לו להסיר. לקרמלין גם אין סיבה רבה לסמוך על הבטחות טראמפ, אחרי שמאמציו הקודמים לסיים את המלחמה הניבו כה מעט. סביר יותר שמוסקבה תכניס לכיס את הוויתורים, תשמור על היחסים שלה עם איראן, ותחכה שוושינגטון תציע עוד. פוטין לא יפתור לטראמפ את בעיית איראן – הוא רק יעשה ממנה כסף.

וזה מביא אותנו לבחירות בישראל. התוצאה עשויה לשנות את העיתוי של עימות נוסף ואת פרמיית הסיכון במחיר הנפט. לדעתי, ניצחון ברור של נתניהו עם רוב יציב בכנסת יהיה שורי יותר לנפט. לא משום שמלחמה תהפוך לבלתי נמנעת, אלא משום שזה יחזק את מעמדו הפוליטי ויסיר את אי-הוודאות המיידית לגבי שרידות הממשלה שלו. הפייננשל טיימס דיווח השבוע שנתניהו הורה לצבא להכין מתקפה בת כמה ימים נגד איראן מוקדם יותר החודש. טראמפ התנגד לביצועה לפני בחירות האמצע בארה"ב, אבל זה לא אומר שהתוכנית ירדה מהפרק.

מה אם נתניהו לא יצליח להבטיח רוב? ישראל עלולה להיכנס למשא ומתן קואליציוני שיימשך שבועות, ואולי אף יותר. הבחירות עשויות להניב תוצאה בלי להניב ממשלה. השווקים עשויים לפרש זאת כירידה בסיכוי המיידי למתקפה ביוזמה ישראלית. נתניהו, מוחלש פוליטית, יתמודד עם יותר שאלות על יציאה למלחמה גדולה בזמן שאולי מתנהל משא ומתן על מחליפו, וזה עשוי להוריד חלק מהפרמיה הגיאופוליטית במחיר הנפט.

אך אי-ודאות פוליטית אינה זהה לשיתוק צבאי. הממשלה היוצאת ממשיכה לכהן עד שמחליפתה נכנסת לתפקיד. לפי החוק הישראלי, היא שומרת על הסמכות לפתוח במלחמה או במבצע צבאי גדול באמצעות הממשלה או הקבינט הביטחוני, גם אם החלטה כזו תהיה שנויה במחלוקת פוליטית. הפסד בבחירות יחליש את המנדט הפוליטי של נתניהו, אך הוא לא ישבית את צה"ל.

ויש הבדל מכריע בין החלטה לתקוף את איראן לבין תגובה למתקפה איראנית. נניח שוושינגטון תוקפת את איראן, ונניח שטהרן מגיבה בתקיפה נגד ישראל – משא ומתן קואליציוני לא ימנע מישראל להגיב, וממשלת מעבר עלולה למצוא את עצמה מנהלת עימות גדול. וגם אין להניח שממשלה ישראלית אחרת תשלים עם צעדים איראניים שנתניהו היה מתעמת איתם. רויטרס דיווחה השבוע שהמדיניות הבסיסית של ישראל כלפי איראן כנראה לא תשתנה באופן דרמטי, בלי קשר לזהות המנצח. סביר יותר שהמחלוקת תהיה על העיתוי והטקטיקה מאשר על מהות האיום.

לכן, רוב ברור לנתניהו יגביר את הסיכון הנתפס לחידוש התקיפות. תוצאה לא חד-משמעית תפחית את הסיכון הזה באופן זמני, אך אף אחת מהתוצאות אינה מבטיחה ריסון אם ארה"ב ואיראן יחזרו להילחם. ואם טהרן מתאפקת בין היתר כדי לא לעזור לנתניהו לפני ההצבעה, התמריץ הזה יפוג אחרי ה-27 באוקטובר[cite: 1]. הבחירות בישראל עשויות לשנות את לוח הזמנים, אך הן אינן מכריעות את העימות.

ויש עוד אירוניה אחת אחרונה: ייתכן שאיראן מאמינה שבחירות האמצע בארה"ב יאלצו את טראמפ לסגת. רויטרס דיווחה השבוע שבכירים איראנים מאריכים בכוונה את המבוי הסתום הדיפלומטי כדי להחליש את טראמפ פוליטית. דיווח קודם של רויטרס ציטט בכיר איראני שאמר שטהרן לא תאפשר לטראמפ להוריד את מחיר הנפט לפני הבחירות. גם הוושינגטון פוסט דיווח שחלק מהבכירים האיראנים מקווים להעניש את טראמפ בקלפי. אם הרפובליקנים יאבדו את השליטה בקונגרס, טהרן צפויה להכריז על ניצחון, בטענה שאיראן החזיקה מעמד יותר זמן מארה"ב ואילצה את נשיאה לשלם מחיר פוליטי.

אבל האם טראמפ יהיה מוכן לתת לטהרן לכתוב את הסוף הזה? לדעתי, תבוסה בבחירות עלולה לגרום שטראמפ יהיה מוכן עוד פחות להתפשר. אובדן הקונגרס עשוי להגביל את חופש הפעולה שלו עם הזמן, אך הוא גם ישנה את התמריצים הפוליטיים המיידיים שלו. לפני הבחירות, זינוק נוסף במחירי הנפט מאיים על המושבים של הרפובליקנים. אחרי הבחירות, המחיר הזה כבר שולם. נסיגה בשלב הזה עלולה להיראות כאישור לניצחון שאיראן טענה לו.

זו הסכנה בחישוב של טהרן: הוא עשוי להצליח לפגוע בטראמפ פוליטית בלי להפוך אותו לגמיש יותר, ואף להפוך אותו למעשה לנחוש יותר למנוע מאיראן ניצחון אסטרטגי.

ייתכן שהשוק רואה בבחירות מועד אחרון לסיום העימות – אני רואה סיכון שהן יסמנו את תחילת השלב הבא. יותר תנועת מכליות אינה מבטיחה אנרגיה זולה יותר, שבוע שקט יותר אינו מבטיח ריסון מתמשך, ותבוסה רפובליקנית אינה מבטיחה שטראמפ יתקפל. לכן אני נשאר שורי על הנפט.