המאבק הנחוש של מנסור עבאס נגד הציונות

אם יש משהו שמבלבל את הציבור הישראלי, הרי אלו ההופעות התקשורתיות של מנסור עבאס. מי שעוקב אחר התבטאויותיו מתרשם שהוא מפלרטט בקביעות עם החלום הישראלי: למצוא שותף ערבי מתון שאפשר לחיות איתו בצוותא. עבאס פורט על כל המיתרים הנכונים ונוגע בנקודות הרגישות, אך תמיד נותרת תחושה של החמצה. הוא ״כמעט״ אומר את הדבר הנכון, הולך ״על יד״ הפואנטה, ומרחף מסביב לפרח. הרטוריקה פוגעת בקרש – אך הכדור אינו נכנס לסל. הצופה הישראלי והעיתונאים, שמשתוקקים לשמוע שהוא מכיר במדינה היהודית, למשל, או מגנה את הטבח שביצע חמאס, משלימים את החלקים החסרים כדי להציג את התמונה הרצויה – עד שלעתים קשה להבין את הפער בין כותרות הדיווחים בנושאים אלו לבין התוכן הממשי.

שום דבר מזה אינו מקרי. הרטוריקה של עבאס היא חלק מאסטרטגיה מחושבת, שעיקרה לזכות בלגיטימציה בלב הקונצנזוס הפוליטי בישראל, כדי להשיג כוח והשפעה שיסייעו לו לקדם את המטרה העליונה של התנועה האסלאמית: לפרק את מדינת ישראל מבפנים. נעיין בכמה דוגמאות.

עבאס והחמאס

נפתח ביחסו של עבאס לטבח 7 באוקטובר. עבאס התבטא פעמים רבות בנושא, אך בשום מקום לא יצא נגד חמאס, לא גינה את המחבלים ואת מנהיגיהם, ולא הביע תמיכה בפעולות צה״ל במלחמה. כל שניתן למצוא אצלו הוא גינוי סתמי של ״מעשים״ והבעת אמפתיה וסולידריות עם הקורבנות – בדרך כלל ״משני הצדדים״. ליקטתי כאן את מרבית החומרים, תתרשמו בעצמכם.

ב-7 באוקטובר עצמו, בשעה 15:00 בצהריים – כשכבר היה ברור מה מתרחש – צייץ עבאס כך:

״לאור האירועים המצערים, הטרגיים והמגונים, קורא לאזרחים הערבים ולכלל האזרחים, ערבים ויהודים, לשמור על איפוק ולהתנהג באחריות ובסבלנות ולהקפיד על החוק והסדר. מפציר להימנע מלעסוק בכל מעשי אלימות או פגיעה בחיי אדם או ברכוש ציבורי ופרטי, ולא להיגרר לשמועות או להסתה המבקשת להסלים את המצב ביישובים.״

הדברים הללו נכתבו בעיצומו של הטבח – בזמן שמבוצעים מעשי רצח, אונס, שרפה וחטיפה, וכאשר הציבור כולו (כולל עבאס) כבר מבין את היקף הזוועות שביצע חמאס. המקסימום שהוא מסוגל לנפק בשעות הנוראות הללו הוא הניסוח ״אירועים מצערים, טרגיים ומגונים״. כך הוא ״מגנה״ בזמן שהדם רותח והאימה בעיצומה. אפילו בתור מס שפתיים מדובר בניסוח זול במיוחד.

כחודש לאחר מכן, בעקבות צפייה בסרטון הזוועות שתיעד את מעשי הרצח, אמר עבאס בריאיון בערבית לרדיו א-נאס כי ״הטבח מנוגד לכל מה שאנחנו מאמינים בו – בדת שלנו, באסלאם שלנו, באנושיות שלנו״. גם כאן, אין שום אזכור של חמאס או של המלחמה, ובטח שלא קריאה למיצוי הדין עם מי שביצע את המעשה החמור שמנוגד ל"כל מה שאנחנו מאמינים בו״.

גם הגינויים עצמם היו סלקטיביים מאוד: "אני רוצה להיות ברור – כל פעולה נגד חפים מפשע: נשים, זקנים וילדים – היא נגד הערכים של האסלאם". כידוע, מאות גברים אזרחים נרצחו בטבח במסיבת הנובה, בקיבוצים ובכבישי העוטף. ככל הנראה, פגיעה בהם מגונה פחות. זהו קו תעמולתי שגם חמאס ניסה להוביל: כביכול מחבלי הארגון פגעו רק בגברים בגיל לחימה, ואילו הטבח בחסרי הישע נעשה בידי המון חסר שליטה ומנוגד ל״ערכי החמאס״.

עבאס נמנע באופן עקבי מאמירות מעשיות: מעולם לא יצא נגד חמאס, נגד האסטרטגיה שלו או עצם המתקפה על ישראל, ובוודאי שלא היה שותף לקריאות להשמדת הארגון. כך למשל, בריאיון ל־CNN בדצמבר, הגינוי היחיד שמצא לחמאס היה טקטי בלבד:

"הפעולות שהארגונים הפלסטיניים החמושים החליטו לנקוט כדי להשיג את מטרתם על ידי מבט אל העבר – תמיד נכשלו. הקורבן של כל הפעולות הללו הוא העם הפלסטיני. הוא תמיד היה זה ששילם את המחיר".

אין גינוי עקרוני לפעולות של החמאס, אלא דאגה בשל התוצאות שהטבח יביא על הפלסטינים.

התגובות הללו היו מחושבות מאוד. באוגוסט 2025 התראיין עבאס בערבית והסביר את מעשיו: ״נחשבנו לחזית המסוכנת ביותר על ישראל במקרה של מלחמה רב-זירתית״, אמר, וציין את איתמר בן גביר כמוביל הקו ״שדיבר תמיד על המושג הזה ואמר שיש 'שומר החומות מספר שתיים'״. לכן, הסביר, היה חייב להביע גינוי למתקפת החמאס – ״כי ראיתי בה סכנה קיומית… והשלכותיה היו צפויות להיות כואבות מאוד עבורנו״. ובכל זאת, הדגיש: ״העמדה הזאת צומצמה לשורה או שתיים״. כלומר, גם כשהוא גינה את הטבח ב-7.10, זה היה שולי, כל שאר המסר נועד למטרה אחרת: להזהיר את ערביי ישראל שלא ייכנסו לעימותים עם המדינה, מחשש שישראל תגיב בתקפנות חריפה – ״הייתי ברור לחלוטין בעמדה הזאת, כיוון שרציתי להגן על הקיום הערבי-פלסטיני בתוך ה-48״, כלומר: ערביי ישראל שבתוך גבולות הקו הירוק.

הראיונות המחושבים של עבאס בתקשורת הישראלית והבין-לאומית גוררים אחריהם סבבי הבהרות בערבית מפי התנועה האסלאמית. כשאמר למשל שהוא תומך בהתפרקות החמאס מנשקו, מיהרה התנועה להבהיר שהכוונה היא למסירת הנשק לידיה של המדינה הפלסטינית שאמורה לקום, ולא לשום גורם אחר. כשנשאל אם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, עבאס התחמק ולא השיב בשלילה. אמירה זו חייבה אף היא סבב הבהרות מצד רע״ם והתנועה האסלאמית, שהצהירה כי פעולות צה״ל ״הן בבחינת פשעי מלחמה שיש להעניש עליהם בהתאם לחוק הבין-לאומי. זו עמדתנו היחידה, וכל דבר אחר אינו מייצג את הגופים והמוסדות שלנו״.

חוסר המוכנות של עבאס להצהיר שהוא בעד השמדת החמאס אינו מקרי, והוא אף פוצץ כמה וכמה ראיונות בשל כך. כשנשאל האם "חמאס צריך להיות מושמד?", הוא התפרץ: "זה מתחיל להיות מין חקירה כזאת. אני מפסיק את הריאיון. אני עליתי כדי לדבר על הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, על הכאבים של החברה הערבית, על הקיצוצים".

כשרואים את מכלול ההתבטאויות הללו, ברור מה קורה פה: מנסור עבאס עושה ככל שביכולתו להעביר מסרים שיתאימו לציפיות המיינסטרים הישראלי עד כמה שניתן בתוך במסגרת האידאולוגית שלו ושל חבריו. הוא מגלה אמפתיה לקורבנות, מגנה פגיעה בחפים מפשע ונזהר שלא לתקוף את ישראל באופן ישיר. במקרים הבודדים שבהם נדחק לפינה, זה הסתיים בפיצוצים ובסבבי הבהרות. השיטה ברורה והיחס לחמאס ברור: רע״ם והפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל אינם יכולים להתנער מחמאס, אינם יכולים לגנות את הטרור באופן מלא, ואינם יכולים לקרוא להשמדתו. כשעבאס מדבר על החמאס בערבית, הוא קורא להם ״האחים בעזה״. וזה אינו מקרי.

עבאס והציונות

יחסם של עבאס והתנועה האסלאמית לציונות ממחיש את השיטה היטב. סמוך להקמת ממשלת בנט-לפיד התבטא עבאס באופן שהתפרש על ידי רבים כ״הכרה״ במדינת ישראל כמדינה יהודית. אולם בהקשבה מדויקת יותר, קשה למצוא בהם את ההכרה המיוחלת. להלן התמלול המלא של הדברים:

עבאס: ״מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. זאת החלטתו של העם היהודי שהוא מקים מדינה יהודית. והשאלה היא לא מה הזהות של המדינה – היא ככה נולדה וככה היא תישאר״.
מראיין: ״אתה מאמין שמדינת ישראל היא מדינה יהודית? אתה מקבל את זה?״
עבאס: ״זאת המציאות. השאלה היא לא מה זהות המדינה, אלא מה מעמדו של האזרח הערבי ושל החברה הערבית במדינת ישראל היהודית״.

הניסוח הזה הוא ניסוח תיאורי-מציאותי. עבאס מתחמק ביודעין מהשאלה העקרונית לגבי זכותו של העם היהודי על מדינתו – שאלה שהוא אינו יכול להשיב עליה בחיוב. במקום זאת הוא מדבר על המישור המעשי: היהודים הקימו פה את המדינה כמדינה יהודית.

ההתבטאות הזו נחגגה במהפכה ביחסו של פוליטיקאי ערבי לציונות, עד כדי כך שהיו שהכתירו אותו כ״ציוני״ ממש. ברור שאין זו האמת. כפי שקורה לעיתים מזומנות עם הצהרות ״ישראליות״ מדי של עבאס, הממסד של התנועה האסלאמית נדרש להבהיר לציבור הערבי את הכוונה האמיתית.

עבד אל-מאלכ דהאמשה, בכיר בתנועה האסלאמית ולשעבר יו"ר רע"מ, התגייס למשימה. לדבריו, עבאס רק ״תיאר את המצב הקיים מזה שבעים שנה, ואין הדבר מבטא את רצונו של הד"ר מנסור ואת עמדת התנועה האסלאמית… אלא הוא תיאר את המציאות עימה אנו מתמודדים". מה בסך הכל אמר מנסור עבאס? הדגיש דהאמשה: ״שאת המדינה הזו היהודים הקימו עבורם והם רוצים שהיא תישאר".

מנהיג אחר של התנועה האסלאמית בעבר, ח״כ לשעבר אבראהים צרצור, אמר כבר בשנות ה-90: "נגזר עלינו לחיות במדינה שהיא ביסודו של דבר מדינה יהודית. אנחנו מקבלים עובדה זו".

״נגזר עלינו״ איננה ״הכרה״. אך עבור השמאל ופנטזיית השותפות היהודית-ערבית, גם זה מספיק.

עבאס והאחים המוסלמים

גולת הכותרת בשיח העבאסי-אסלאמיסטי החדש מגיעה ביחסו לאחים המוסלמים. על רקע הוצאת האחים המוסלמים מחוץ לחוק בשורה של מדינות במערב, ובראשן ארצות הברית, הצהיר עבאס על ניתוק מוחלט של רע״ם מהתנועה האסלאמית בישראל, ואף טען כי מעולם לא היה חלק מהאחים המוסלמים.

בריאיון ל׳פגוש את העיתונות׳ הצהיר על כוונתו להפוך את רע״ם לאסלאמית פחות ולאזרחית יותר:

"קודם כל, אנחנו לא האחים המוסלמים. אם היינו האחים המוסלמים, לא רק שלא היינו בכנסת – אפילו לא הייתי יושב איתכם פה".

על רקע ההיסטוריה הברורה של התנועה, טענה זו תמוהה ביותר. מנהיגי התנועה האסלאמית ראו באחים המוסלמים מקור השראה, תפסו את עצמם כתלמידים וממשיכי דרכו של מייסד התנועה חסן אל-בנא, ואימצו את קווי היסוד של האסטרטגיה שלה. במסגרת זו גם מובלט יחסם האוהד לחמאס, שבו הם רואים תנועת אחות החותרת לאותה מטרה – גם אם באמצעים אחרים.

התנועה האסלאמית בישראל הוקמה בשנת 1971 על ידי עבדאללה נימר דרוויש, מורה מכפר קאסם שרכש השכלה אסלאמית בשכם בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. בשנים הראשונות עסק דרוויש בעיקר בהטפה ובהוראה, והחל להרחיב ולבסס את השפעתו במשולש, בכפרי הגליל ובנגב. ״בצעד הזה דמה לאמאם השהיד חסן אלבנא, שהאל יתעלה ירחם עליו״, מסופר באמנת רע״ם, ״אשר הקים את הגרעין הראשון של הדעוה של האחים המוסלמים״. סיסמת האחים המוסלמים, ״האסלאם הוא הפתרון״, היא גם סיסמתו של דרוויש, וזו אף הכותרת שנבחרה לקובץ מאמריו שפורסם בעברית.

החוקר יהונתן דחוח-הלוי בחן את יחסם של אנשי התנועה לאחים המוסלמים ולחסן אל-בנא, וריכז את החומר במאמר מקיף שפרסם. נביא כמה דוגמאות.

במאי 2017, בהודעת האבל על מותו של דרוויש, כתב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית חמאד אבו דעאבס: "הוא [דרוויש] היה נאמן לדרכו של השהיד האימאם חסן אל-בנא, אללה ירחם עליו, והוא היה תאומו של השהיד השייח' אחמד יאסין, אלוהים ירחם עליו". הזיקה אינה רק לתנועת האחים המוסלמים בכללותה, אלא גם ספציפית לסניף הארצישראלי שלה – חמאס. מנסור עבאס שיתף פוסט זה בפרופיל הפייסבוק שלו.

הזיקה של התנועה בישראל לחמאס היא הדדית. במהלך ימי האבל על פטירת דרוויש, ב-14 במאי 2017, התקשר מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה לאוהל האבלים וספד לדרוויש בשיחה שהושמעה ברמקול לכלל הנוכחים. הנייה שיבח את דרוויש על היותו מוג'אהיד המקיים את מצוות הג'יהאד, ושיבח את פועלו האסלאמי ב"פלסטין הכבושה".

יחס זה לחמאס ולמייסדו אינו רק עניין לנרטיב היסטורי, אלא נתפס כמקור השראה עכשווי. עבד אל-מאלכ דהאמשה, יו"ר רע"מ הקודם (לפני מנסור עבאס) ומי שנחשב כאחד ממעצבי תפיסת עולמו של עבאס, הזכיר ״שני ענקים״ מהווים השראה עבורו: ״השייח' אחמד יאסין״, מייסד חמאס, ״שנפל חלל בדרכו של אללה״, ולצידו ״השייח' עבדאללה [דרוויש]״, מייסד התנועה האסלאמית בישראל שנפטר בנסיבות טבעיות, אך יש לקוות שיזכה בכל זאת ל״דרגת הנופלים חלל למען דרכו של אללה".

אם כן, זוהי שותפות אידאולוגית ברורה. ההבדלים בין שני הענפים הללו נוגעים לא למטרות, אלא לאמצעים ולשיטות – והדבר נובע באופן ישיר מניסיונה המעשי של התנועה האסלאמית בישראל עם הטרור בפועל.

בתחילת שנות ה-80 צמח מתוך התנועה תא טרור מחתרתי בשם ״משפחת הג׳יהאד״, שמטרתו הייתה השמדת מדינת ישראל והקמתה של מדינה אסלאמית על חורבותיה – מהלך מתבקש לאור מקורות ההשראה של התנועה ומייסדה. הארגון החל לצבור נשק לפעולה, אך אנשיו נתפסו בשלב מוקדם ונכלאו. בין המואשמים היה גם דרוויש, שנידון לשלוש שנות מאסר. אירוע זה מתואר כנקודת מפנה באסטרטגיה שלו, שגרמה להפנמה של׳דעוה׳ האסלאמית במדינת ישראל יש כללים משלה.

״אז הגיעה תקופת מעצרנו בראשית שנות ה-80, לאחר שמסענו מעד בתחילתו בכמה עבירות על החוק״, אמר דרוויש באחת מדרשותיו (׳האסלאם הוא הפתרון׳, עמ' 122), ״באותה עת עדיין לא הגדרנו את מדיניותנו ותוכניתנו אשר קבעו את יעדנו ואת מהלכנו בארץ קדושה זו״. הוא הסביר: ״באותה עת הרגש היה חזק מהשכל״, מה שמנע מהם לפעול באופן מציאותי תחת האילוצים של החיים במדינת ישראל. אך כמובן עצם המטרה שתא הטרור הזה שאף להגשים אינה מגונה בעיניו: ״איני מנקה איש מאיתנו מחסרון זה, אך גם לא נגנה אף אחד״.

זה היה הלקח שלו מהפרשה: התנועה תתבגר, ותלמד ש״תוכניותיה ומדיניותה יוגדרו״ והיא תדע לשתף פעולה עם כל מי שיסייע לה לקדם את מטרותיה – בין שיהיה זה ״יחיד, תנועה ומפלגה, מדינה, ממשלה ומשטר״. כך התנועה ״תוכל לקחת חלק בכל המאבקים הלגיטימיים״. כל זה נובע, לדבריו, מהפרגמטיזם הטבוע באסלאם, המכיר באילוצי המציאות ומגבש תוכניות מעשיות בהתאם. ״חיים בבטן הלווייתן״, כינה זאת דרוויש.

באמנת רע״מ שחודשה בשנת 2018 ותורגמה בידי אתר ׳הקול היהודי׳, מפנה זה מתואר כמהלך מתואם של דרוויש עם ״אחיו מקרב ההנהגה האסלאמית בעזה ובגדה״ (כלומר: חמאס). הסיכום היה כי ״לעבודה האסלאמית בפנים הפלסטיני [בתוך מדינת ישראל] תהיה הייחודיות שלה, הנבדלת מהמציאות בגדה המערבית וברצועת עזה״, וזאת ״בשל המצב המשפטי והמציאות השונה שבה התאפיין כל אזור״.

מכאן ואילך דבקה התנועה האסלאמית בעקרון השמירה על החוק באופן עקבי, ופעלה לקדם את מטרותיה ״מבלי להפר את החוקים״ – ביטוי החוזר על עצמו בהצהרותיה. אך המטרה לעולם אינה נשכחת: ״למען השגת זכותו הלגיטימית של עמנו לחירות ולעצמאות״ (האסלאם הוא הפתרון, עמ׳ 125).

בשנים שחלפו מאז התמקדה התנועה בשיטת ה״דעוה״ הקלאסית: פעילות חברתית, חינוכית ותרבותית. היא הפעילה מעונות יום, מרפאות ושירותים אחרים בקהילה, הקימה תנועות נוער, מחנות קיץ, פסטיבלים ואירועי ספורט. הפרגמטיזם והגמישות המעשית הם מאפיין מרכזי של התנועה הזו עד היום, וכתביו של דרוויש מלאים בהנחיות מסוג זה. כך למשל הוא מזהיר את המטיפים להיזהר בלשונם כדי להימנע מ״מהמורות״ שעשויות להיחשב ״עבירות על החוק״ (עמ׳ 127). דעותיו האמיתיות של המטיף הן בעייתיות, ולכן נדרשות זהירות, הונאה ומצג שווא כדי לעמוד בגבולות החוק.

ברוח זו ממליץ דרוויש לקיים את ה"דעוה" (התעמולה האסלאמית) במערב בישראל בהתאם לשפה ולתרבות המקומית, ולהקדיש לכך מאמצים רציניים:

״יש צורך בהכנה מסודרת למטיפים שיתמסרו לכך תוך כדי הבנת אופייה, מנהגיה ומסורותיה של הארץ, ואורח החשיבה וערכיהם של תושביה״, הוא כותב. ולשם כך יש צורך בידע מקצועי ורציני: ״כפי שהמזרחנים למדו את האסלאם… אין זו בושה שיהיו בינינו מי שיתעמקו במנהגים ובמסורות של המערב כדי שיוכלו לדבר איתם בשפה שאותה הם מבינים״ (עמ׳ 83) – ״מערבנים״, בלשונו.

מי שמביא צורת פעולה זו ליישום מרבי הוא מנסור עבאס – התלמיד הנאמן של ״המנהגים והמסורות״ של היהודים בישראל, היודע לדבר איתם ״בשפה שהם מבינים״ וליצור שיתופי פעולה עם גורמים בעלי אינטרסים חופפים לאלו של האומה האסלאמית.

עבאס "הישן והטוב"

הפרגמטיזם של התנועה האסלאמית הניב פירות. מאז שנות ה-80 חיזקה התנועה את כוחה ומינפה את נוכחותה בשטח לשורה של הישגים בבחירות המוניציפליות ולאחר מכן בבחירות הארציות, עם הקמת רע״ם בשנת 1996. בהתאם לכך, התנועה פתחה את שעריה וכיום פונה גם לערבים שאינם מוסלמים, ומציעה מקומות ריאליים לנשים ברשימותיה לכנסת ולרשויות המקומיות.

על רקע זה אירע הפיצול בתנועה האסלאמית: פלג אחד, בהובלת ראאד סלאח מאום אל-פחם, בחר לאמץ תפיסה רדיקלית יותר, להחרים את הפוליטיקה הישראלית הארצית ולהוביל קו המזדהה עם חמאס וקבוצות ג'יהאדיסטיות נוספות – מה שהוביל בשנת 2015 להוצאת הפלג הצפוני בראשותו מחוץ לחוק.

וכאן אנו מגיעים לנקודת מפנה חשובה נוספת בסיפור הזה, ולמנסור עבאס היה בה תפקיד מרכזי.

התגובה הראשונית של עבאס והתנועה האסלאמית לצעדים שננקטו נגד סלאח הייתה חריפה. בשנת 2015, כשהגדירה ישראל את הפלג הצפוני כארגון חזית מחוץ לחוק, התייצבו עבאס והפלג הדרומי לצידו באופן מלא. ״ממשלת ישראל לא תצליח לפלג בינינו או לפצל בינינו״, הצהיר עבאס, והבהיר כי בעיניו אין כל הבדל בין הפלגים: ״או שכולנו בלתי חוקיים ואתם בלתי לגיטימיים, או שכולנו חוקיים ואתם בלתי לגיטימיים״. עבאס תקף את ישראל ברטוריקה אסלאמיסטית מוכרת: ״הם עושים שימוש באלימות, והם הטרוריסטים, והם הרוצחים״, והתחייב למאבק על החבילה הפלסטינית המלאה: ״אנו מתחילים מכאן את הדרך של עם לוחם, הרוצה את חירותו, הרוצה את זכויותיו, והרוצה לשמור על אל-אקצא… ושהפליטים ישובו למולדתם״. ולסיכום: ״על זה המאבק שלנו. אלה הם היעדים שלנו. התנועה האסלאמית היא אמצעי להשגת זכויותינו, יעדינו וחירותנו״.

בכלל, עמדותיו של עבאס בשנים שקדמו לכניסתו לפוליטיקה הלאומית הישראלית היו קיצוניות ואסלאמיסטיות ביותר. החוקר יהונתן דחוח-הלוי ריכז את החומרים בנושא במאמר מקיף שמומלץ לקרוא. נביא כאן מספר דוגמאות להמחשה: שימו לב להבדל בין הדמות המתונה והחביבה המשתקפת ממסכי הטלוויזיה בשנים האחרונות לבין העמדות שביטא בעבר.

בשנת 2016 השתתף עבאס בעצרת ברמאללה שקראה לסיום הפילוג בין פתח לחמאס, והצהיר: ״ענייננו אחד הוא, הדרך שלנו אחת היא, היעד שלנו אחד הוא, האויב שלנו – הגוזל את ארצנו והכובש אותה – אחד הוא״. במילים אחרות: התנועה האסלאמית בישראל מתייצבת לצד פתח וחמאס.

עבאס הביע גם תמיכה במחבלים ובפעולות טרור. ב-17 באפריל 2017 שיתף את הודעת התנועה האסלאמית לרגל יום האסיר הפלסטיני, ששיבחה את "הניצחון של המולדת והרצון הפלסטיני על הכיבוש הציוני של האדמה והאדם״. במקרה אחר התייחס לאינתיפאדה השנייה, שגבתה את חייהם של יותר מ-1,100 ישראלים, כפעולה ש״החזירה את המצפן הלאומי לכיוונו הנכון״.

אלו לא היו הצהרות בלבד. במשך השנים ניהלה התנועה האסלאמית מערכת קשרים מסועפת עם חמאס ועם ארגוני טרור נוספים. הדברים פורסמו בהרחבה בשנים האחרונות, ונזכירם רק בתמצית: התנועה האסלאמית פועלת בחסות עמותה הנקראת ״האגודה האסלאמית לסיוע ליתומים ונזקקים״ (ובשמה המקוצר בערבית: ״סיוע 48״). עמותה זו גייסה עשרות מיליוני שקלים, ובשנת השיא (2022) דיווחה על הכנסות של לא פחות מ-81 מיליון ש״ח – כאשר חלק ניכר מהסכום עבר לתמיכה בעמותות ביו״ש וברצועת עזה, שרבות מהן מזוהות עם חמאס והוגדרו כארגוני טרור על ידי משרד הביטחון. ארגון ׳עד כאן׳ ופורום ׳בוחרים בחיים׳ פרסמו שורה של תחקירים על העמותה וקשריה עם חמאס, ובעקבות כך ערך רשם העמותות ביקורת עומק בנושא. הרשם חשף את הפרטים המלאים, ותיאק מספר ארגונים כאלה בעזה, ביו״ש ואף בטורקיה. בלשונו, לעמותה פעילות משותפת עם ״ארגוני טרור מוכרזים או ארגונים אשר קיים לגביהם חשד משמעותי לזיקה לארגון החמאס או לפעילות במדינת אויב״. המלצת הרשם הייתה לפרק את העמותה; בעקבות זאת נחסמו חשבונות הבנק שלה ופעילותה קוצצה באופן משמעותי. מעבר לכך, בכירי התנועה ביקרו ברצועת עזה, נפגשו עם אנשי חמאס ועמדו עמם בקשר.

אלו הן אפוא העמדות הבסיסיות של עבאס ורע״ם – עמדות מתועדות היטב שחזרו על עצמן במשך שנים ארוכות, ורובן המכריע גלוי עד היום בפרופילים הציבוריים שלו ושל התנועה האסלאמית ברשתות החברתיות.

אלא שקולות מסוג זה כבר אינם נשמעים מפי עבאס וחבריו. ויש לכך סיבה טובה.

״השיח האזרחי״

בשנת 2018, עם בחירתו של מנסור עבאס ליו״ר רע״ם, אירע מפנה נוסף באסטרטגיה של התנועה. הכירו את ״השיח האזרחי״. עבאס, ששימש כסגן יו״ר התנועה האסלאמית, הוביל את גיבושה של אמנה חדשה לתנועה המזקקת את השיטה כולה. האמנה הוסתרה מהציבור הישראלי, ועבאס אף ניסה להכחיש את קיומה במספר הזדמנויות. למרות ניסיונות אלו, השיגו באתר ׳הקול היהודי׳ את המסמך המלא ופרסמו תרגום שלו לעברית.

האמנה מתמצתת את היסוד הפרגמטי ומניחה את התשתית הדוקטרינרית שעל בסיסה יפעל עבאס להשתלב בממשלה. לצד הפרגמטיזם הניכר בה, מקדישה האמנה שורות ארוכות לתיאור האידיאולוגיה הבסיסית והמטרה הסופית – נקודת המוצא שעל גביה נבנית הפרגמטיות. וכאן, כמובן, דבר לא השתנה.

״מדינת ישראל היא תולדה של הפרויקט הציוני הגזעני הכובש ושל הקולוניאליזם הבריטי והמערבי העושק, ושל השפלה והחולשה הערבית והאסלאמית״, נאמר בסעיף שכותרתו ״המאבק בתוך מדינת ישראל״, המתאר את עוולות ה״נכבה״ של 1948 וה״כיבוש״ של 1967. מאז, מוסיף המסמך, ישראל עודנה ״נוהגת בתוקפנות כלפי העם שלנו וכובשת את אדמתנו, מבצעת פשעי מלחמה נגדו״, לצד שלל האשמות נוספות.

נקודת המוצא ברורה, וממנה נגזרת שלילה מוחלטת של הלגיטימיות של התנועה הציונית ושל שיתוף פעולה עמה המבוסס על הזדהות: ״אסור להתיידד איתה ולהיטמע בתוך המחשבה הציונית הגזענית והכובשת שלה״, יש לשלול את ה״ישראליזציה״, ובוודאי שאין להשתתף עמה במנגנוני הביטחון והצבא.

אז מה כן? איפה הפרגמטיזם וה״מתינות״? האמנה מסבירה: ״השותפות הפוליטית שלנו״ עם המדינה ״אינה אלא כדי להגן על הזכויות והאינטרסים של החברה הערבית, וכדי לתמוך בסוגיה הפלסטינית״. וישנה מטרה נוספת: ״להתעמת עם התזות, המדיניות והתוכניות של הפרויקט הציוני בלב מוסדות המדינה״.

זוהי מהות הפרגמטיזם של מנסור עבאס: להתעמת עם ״הפרויקט הציוני״ מתוך ״לב מוסדות המדינה״. הדרך לכך היא זכויות האזרח מהן נהנים הערבים – ״כלי חשוב והכרחי״ בלשון האמנה, האמצעים ״שדרכם אנחנו מביעים את זכויותינו הלאומיות, האזרחיות והדתיות״.

זהו החידוש העיקרי של עבאס: קידום השיח האזרחי ביחס לחברה הערבית – זכויותיה, קשייה ומצוקותיה. באמצעות סדר היום האזרחי מנסה עבאס להשיג מטרה כפולה: לשפר את חייהם המעשיים של הערבים בישראל, ולא פחות מכך – לפרק את הרעיון הציוני ולהביא ל״שיבת הפליטים והעקורים״.

עבאס חושב כי חובתו להסביר את השינוי בשיטת פעולתו לציבור הערבי. בפוסט שפרסם בערבית באותה עת תחת הכותרת "הדילמה של דרך האמצע והמתינות מול הקצנה וקיצוניות" (בתרגומו של יהונתן דחוח-הלוי), סקר את האלמנטים הפרגמטיים באסלאם ובתולדות הנביא מוחמד, וסיכם כי מתינות זו היא ה״חוכמה, ולפיה יש לומר את מה שצריך לומר, ולעשות את מה שצריך לעשות״ – דבר הדורש להתחשב ב״צורכי המצב, דרישות המציאות, יכולות האנשים וההזדמנויות להשיג את האינטרסים הרצויים״.

בריאיון מקיף לעיתון ׳אל-קודס אל-ערבי׳ הסביר עבאס: "הדרך הטובה ביותר עבורנו בשלב הזה היא השותפות הפוליטית המשפיעה, חציית הגבולות וכניסה למבצרים שנבנו על ידי המנגנונים הישראליים כנגדנו… אנחנו בתחילת השלב השני, שהינו שלב הפעלת המדיניות הערבית בזירה הפוליטית הישראלית". המטרה הסופית נותרת ברורה: מדינה פלסטינית בשטחי יו״ש ומדינת כל אזרחיה על שאר הארץ. וכך סיכם את דבריו: ״זה חלק מהחזון שלנו, אחרי שהצלחנו להבין את החברה הישראלית והתפיסות שלה… אנחנו רוצים להשפיע על האחר הישראלי כפי שהוא עושה ומשפיע עלינו באופן שוטף".

זו החוכמה הגדולה באסטרטגיה של עבאס: ההבנה של החברה הישראלית, תרבותה ותפיסות העומק שלה, המאפשרת לו לנווט את הכוח הפוליטי של התנועה האסלאמית למיקסום ההשפעה הפוליטית.

דוקטרינה זו – המכונה ״הדרך החדשה״ – היא מפת הדרכים והמצפן המוסרי המכוון את פעילותו הפוליטית ואת מטרתה הסופית: פירוק הציונות בדרכי שלום.

״הדרך החדשה״ והשיח האזרחי

מי שפרס את האסטרטגיה של מנסור עבאס הוא סובחי ריאן, הוגה דעות החבר בפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ומרצה בכיר במכללת אל-קאסמי בבאקה אל-גרביה. בספרו ״הדרך החדשה״ תיאר ריאן את האסטרטגיה של המפלגה בעידן מנסור עבאס. הספר בנוסחו הערבי המלא הגיע לידי ׳מידה׳, ולהלן ציטוטים מתוכו.

הגישה הפרגמטית מנוסחת בבהירות: ״כל אסטרטגיה פוליטית שאינה מביאה בחשבון את מגבלות הכוח ואת כללי המשחק הקיימים – נידונה לכישלון״. המחבר קורא לסבלנות והדרגתיות בפעולה הפוליטית, ל״צבירת הישגים״ הדרגתית ול"הצבת סדרי עדיפויות".

לדברי ריאן, החידוש העיקרי בגישה זו הוא ״היכולת להפוך לשחקן רלוונטי במערכת קבלת ההחלטות״, במה שהוא מכנה ״מעבר מפוליטיקה של מחאה לפוליטיקה של השפעה״, שמטרתו להביא הישגים מעשיים: ״תקציבים, חקיקה, מדיניות ציבורית ושינוי סדרי עדיפויות״. הדרך לממש זאת היא באמצעות אימוץ האזרחות ״כזירת פעולה פוליטית״. כמובן, גם כאן ישנה דחייה מוחלטת של הטמיעה והישראליזציה, והדגשה של זכויות הפלסטינים.

וכיצד יש להשתמש בכוח האלקטורלי הערבי? כאן מגיע העיקר: ״יש לנתב את הכוח הפוליטי כך שמקבלי ההחלטות יבינו כי יציבות שלטונית, אינטרסים פוליטיים ואינטרסים אלקטורליים שלהם עצמם תלויים בטיפול אמיתי בבעיות החברה הערבית״.

במילים אחרות: רע״ם יכולה להפוך ללשון מאזניים בפוליטיקה הישראלית, ולהציב את האינטרסים המגזריים של החברה הערבית במוקד קבלת ההחלטות. ״יציבות שלטונית״ ו״אינטרסים פוליטיים״ של מקבלי ההחלטות יהיו תלויים בריצוי הדרישות הערביות.

כדי לממש זאת יש צורך בהצבת יעדים ברורים ובקביעת סדרי עדיפויות, ולריאן יש הסבר מפתיע לבחירה דווקא בנושא האלימות בחברה הערבית:

״יש להצביע על אחריותה הישירה של המדינה. היעדר נוכחות אפקטיבית של מוסדות האכיפה והמשפט, לצד מדיניות מכוונת של הזנחה והדרה, יצרו קרקע פורייה להתפשטות האלימות, הנשק הבלתי חוקי והכלכלה השחורה״.

יתרה מזאת, הטלת האחריות על המדינה מאפשרת הסרת אחריות מהחברה הערבית עצמה:

״אין זה מתקבל על הדעת לדרוש מן החברה הערבית לשאת באחריות מלאה למציאות שנכפתה עליה, לאחר שנשללה ממנה היכולת לפעול כריבון קהילתי עצמאי״.

קמפיין האלימות בחברה הערבית משלב בתוכו את כל המרכיבים של קמפיין אפקטיבי: מצוקה אמיתית ועמוקה המאפשרת להציג את הציבור הערבי כקורבן, לצד טיעונים נגד המדינה שאשמה בהזנחה ממניעים גזעניים – בנושא שאינו שנוי במחלוקת ומאפשר למסרי התנועה האסלאמית גישה לקונצנזוס הישראלי.

ואכן, הסטת השיח הציבורי סביב משבר האלימות בחברה הערבית מאפשרת למקסם את הגמישות והמינוף הפוליטי הנדרשים. פחות או יותר באותו הזמן החלו נבחרי הציבור הערבים לעסוק בנושא זה בתדירות גבוהה בתקשורת, בנאומים ובמחאות ציבוריות, כולל מאהל מחאה מול הכנסת. ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל התכנסה לדיונים והכינה תוכניות בנושא, והמערכות הגיבו כצפוי.

במאי 2018 פרסם ארגון השמאל ׳יוזמות קרן אברהם׳ דוח ראשון בסדרת דוחות העוסקים בסוגיה. בעקבות זאת נכנסה התקשורת הישראלית לתמונה, ותוך זמן קצר עלתה גם הממשלה על הגל. כבר באוקטובר 2019 הקים ראש הממשלה נתניהו צוות מנכ״לים שיגבש תוכנית לטיפול בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית. ביוני 2020 פורסם הדוח, והפך לתשתית להחלטת ממשלה שהתקבלה בממשלת בנט-לפיד. המדיניות שאומצה כללה שילוב של הגברת האכיפה עם השקעות משמעותיות ברווחה, בחינוך ובתעסוקה במגזר הערבי (2.4 מיליארד ש״ח ל-4 שנים).

במבחן התוצאה, אסטרטגיית ״מאבק בפשיעה תחילה״ נחלה הצלחה מסחררת. המערכת הבירוקרטית והפוליטית הישראלית קפצה על הסוגיה כמוצאת שלל רב ובלעה את הפיתיון במלואו. לא רק שתקציבים גדולים הופנו למגזר (שחלקם הגיעו גם לידי אנשי התנועה האסלאמית), אלא שעל גל המאבק האזרחי הזה נכנסה רע״ם לממשלה – דבר ששינה מן היסוד את הנחות היסוד של הפוליטיקה הישראלית.

בפברואר 2020, כחודש לפני מערכת הבחירות שהכניסה בסופו של דבר את רע״ם לקואליציה, פרסמה התנועה האסלאמית הודעה המסבירה את השיטה כולה: קריאה לציבור הערבי להצביע לרע״ם, תוך פירוט הדרך מהשיח האזרחי ליעדים הלאומיים. ההודעה נפתחת בהתחייבויות אזרחיות (כמו הבנייה הבלתי חוקית בנגב והאלימות במגזר), אך החזון רחב בהרבה: "כאשר נהפוך לכוח פוליטי איכותי, הזהות הלאומית והדתית שלנו, השפה והתרבות הערבית-פלסטינית שלנו וזכויותינו הלאומיות יישמרו. נהיה יכולים לתמוך יותר בעם הפלסטיני שלנו בצורה יעילה ואפקטיבית, לקראת החירות, הבסת הכיבוש והשגת עצמאות״.

למי שתהה, מנסור עבאס שיתף הודעה זו בעצמו.

האסטרטגיה החדשה פעלה מצוין. תוכנית החומש שגיבשה ממשלת בנט-לפיד, שכללה תקציבים בהיקף של כ-30 מיליארד ש״ח לחמש שנים (2022–2026), הכילה סעיפים תקציביים רבים שביצועם בפועל תלוי ברשויות מקומיות ובגופים הקשורים לתנועה האסלאמית. בתקופה זו נכנסו אנשים המזוהים עם התנועה לעמדות מפתח במנגנונים שונים ועמדו במוקדי קבלת ההחלטות.

המפלגה רשמה הישגים גם בחקיקה: חוק קמיניץ, שהעניק לרשויות המדינה כלים להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית והיה סדין אדום בחברה הערבית, הוקפא למשך שנות פעילותה של הממשלה והתקיימו דיונים על ביטולו המלא (זאת אף שהחוק הביא להצלחה מרשימה בצמצום היקפי הבנייה הבלתי חוקית בתקופה שבה היה בתוקף).

בנוסף חוקק ״חוק החשמל״, המאפשר חיבור מבנים בלתי חוקיים לרשת החשמל – מה שהקל משמעותית על האוכלוסייה הערבית והקשה על רשויות האכיפה. פעילות האכיפה בנגב הוקפאה כמעט לחלוטין, ונעשו ניסיונות להדיח את יאיר מעיין (מנכ״ל רשות הבדואים בשעתו) ואף לסגור את הרשות כליל.

ההישג הגדול ביותר של רע"מ היה כנראה חידוש חוק הותמ״ל והטייתו לעבר המגזר הערבי. בפרסומי המפלגה לקראת הבחירות מתגאים חבריה בכך שחידוש החוק אישר תכנון של לא פחות מ-60,000 יחידות דיור לערבים, ולא זו בלבד – אלא גונן על אלפי מבנים בלתי חוקיים שהולבנו באמצעות התכנון החדש.

אסטרטגיית עבאס 2026

לקראת הבחירות הקרובות ניתן לזהות מפנה נוסף באסטרטגיה של מנסור עבאס והתנועה האסלאמית. על רקע הוצאת האחים המוסלמים מחוץ לחוק ומתקפת החמאס באוקטובר 2023, ברור שמפלגה השואפת להתחבר למוקדי ההשפעה בישראל צריכה למתג את עצמה מחדש. זהו ההקשר להצהרותיו של עבאס בשנה האחרונה בדבר התנתקות ממועצת השורא: ״רע"ם היום הולכת בכיוון של להיות מפלגה אזרחית לחלוטין, עם מוסדות נפרדים".

עבאס מעוניין להרחיב את בסיס התמיכה שלו מעבר לתומכיה המסורתיים של התנועה האסלאמית: הוא שואף לקבל את קולות הערבים הלא-מוסלמים, וכן קולות של יהודים הרואים בו בשורה שמאלנית-פרוגרסיבית. ספואת פריג׳, יו״ר התנועה האסלאמית, מתאר זאת כ״מרחב לגדול ולהתפשט בקרב לא-מוסלמים בחברה הערבית ובמדינת ישראל" – דבר שיחזק את כוחה של התנועה וישפר את מעמדה בפוליטיקה הישראלית.

גיוסו של יואב סגלוביץ׳ לשורות המפלגה הוא חלק ממהלך זה. צירופו של יהודי, בכיר לשעבר במשטרה, לרשימת התנועה לכנסת מסמל את המיצוי המלא של המפנה האזרחי של רע״ם. לשילובו של סגלוביץ׳ מטרה כפולה: הרחבת בסיס התמיכה של המפלגה באמצעות פנייה לקולות השמאל היהודי, ואולי חשוב מכך – חיזוק הלגיטימציה לשיתוף פעולה פוליטי מלא עם המפלגה בכנסת ובממשלה הבאה.

המטרות של עבאס ברורות, האסטרטגיה ברורה, ורק האמצעים משתנים מעת לעת. רק צריך להקשיב. "מזה מאה שנה אנו נמצאים בעימות מתמשך ופתוח עם התנועה הציונית״, כתב עבאס בפייסבוק לפני ששמו נהיה מוכר בציבור הישראלי, ״ניהלנו קרבות רבים, בהם הכרזנו ניצחון והפסדנו בקרב״. כעת, באמצעות ״הדרך האזרחית״ שלו ובסיוע צמוד של השמאל הישראלי, הוא מתכוון לנצח באמת.