ממשלת אחדות ציונית דרושה לטיפול באתגרי השעה – בכלכלה, בביטחון ובהתיישבות
הרבה נכתב אודות ממשלת אחדות בימים אלו, בעיקר כתוצר של האילוץ העולה מתוצאות הבחירות. אולם מלבד השיקולים המעשיים והביטחוניים, יש בהקמתה של ממשלה ציונית רחבה תועלת עקרונית רבה וחשובה. בשורות אלו אציג את הטיעון העקרוני בעד ממשלה כזו. הביטוי המעשי שלה יכול להיות מגוון: ממשלה רחבה, ממשלת אחדות או כל פורמט אחר המשקף את העיקרון הבסיסי של שלטון הקונצנזוס הציוני.
התשתית הציונית שעליה צריך להיות מושתת כל ביטוי פוליטי בישראל כוללת שלושה אדנים בסיסיים: כלכלה צומחת ומשגשגת, שמירה על הביטחון, וכן התיישבות וקליטת עלייה בכל רחבי הארץ. בהם עסקה הציונות למן הרגע הראשון, ואלו צריכות להיות מטרות-העל הקבועות של כל ממשלות ישראל.
בעבר, סביב שלושת האדנים הללו התבססו גם עיקרי המחלוקות בין השמאל לימין; שני הצדדים הסכימו על המטרות, אך נחלקו על הדרך להגשמתן: האם כלכלה הסתדרותית או כלכלת שוק היא הדרך לשגשוג? האם צבא חזק במוכנות גבוהה הוא הערובה לביטחון, או דווקא הסכמים מדיניים? ובתחום ההתיישבות עמד נושא גבולות הארץ והיחס ליהודה ושומרון. בזה עסק השיח הציבורי, וסביב שאלות אלו שורטטו קווי המחלוקת.
בעת האחרונה, פחות או יותר בעשור האחרון, התשתית הזו נשחקה והתפוררה. ברקע עומדים תהליכים אידיאולוגיים של הקצנה פוסט-ציונית משמאל ולאומית-דתית מימין, אשר שחקו את היסודות המוסכמים של הציונות. אולם התהליכים המשמעותיים ביותר היו דמוגרפיים: בציבור החרדי מחד ובציבור הערבי מאידך. על אף ההבדלים ביניהם, שני הציבורים הללו – הנעים בין שלילת הציונות לעוינות גלויה כלפיה – הפכו ל'ממליכי המלכים' בפוליטיקה הישראלית ויצרו חסם של לשון מאזניים על הממשלות האחרונות. כשנוסף לכך החרם שהוטל על נתניהו משמאל, התוצאה הפכה לקטלנית. הבחירה שהוצגה בפני הציבור בבחירות האחרונות הייתה בין ברית ימין-חרדים לברית שמאל-ערבים. הרכבת הציונית ירדה מהפסים.
מכאן נובעת החשיבות שבממשלה ציונית רחבה – היחידה שתוכל להחזיר את הציונות למסלולה.
נפתח בכלכלה: הכלכלה הישראלית סובלת מנטל רגולטורי כבד לצד מערכת רווחה רחבה המתמרצת ומשמרת אוכלוסיות גדולות מחוץ למעגל העבודה. לצד התמריצים השליליים הללו, התפתחה בשנים האחרונות תופעה של ניצול לרעה של מדינת הרווחה בהיקפים עצומים: מענקים, הטבות, קצבאות והנחות מסוגים שונים הפכו לנטל כלכלי משמעותי. מדינת ישראל לא תוכל להמשיך לממן את תשלומי ההעברה העצומים הללו ובו-זמנית לתמרץ את אי-השתלבותן של אוכלוסיות בשוק העבודה היצרני – ולכן נדרשת רפורמה מקיפה. רק ממשלה ציונית רחבה תוכל להוביל זאת, בדומה לממשלת שרון השנייה, שבה שר האוצר נתניהו הוביל רפורמה במשק שהצילה את הכלכלה הישראלית.
לצד זאת, יש צורך לשחרר את המשק מכבלי הרגולציה, להקל את נטל המס – בעיקר מס החברות והיטלים אחרים המוטלים על הסקטור היזמי – ולתמרץ השקעות וצמיחה. ישראל זקוקה נואשות לרפורמת שוק ופשי. רק ממשלה יציבה ורחבה תוכל לעמוד במשימה מול קבוצות הלחץ, וועדי העובדים והדרישות הסקטוריאליות.
ומכאן לביטחון: על השותפות בנטל והצורך בגיוס אין צורך להרחיב. נדרש לעודד גיוס בקרב האוכלוסייה החרדית, להרחיב את השורות, ובעיקר – בהמשך לסעיף הקודם – לקצץ באופן משמעותי את ההטבות והמענקים המועברים לאלו שבוחרים שלא לשרת. אתגרי השעה הביטחוניים אינם מאפשרים הישענות על קולות המפלגות הערביות. אין ולא יכול להיות וויכוח בנושא: לא על קולות רע"מ, ובוודאי שלא על קולות הרשימה המשותפת.
ממשלת ישראל חייבת לזכות בתמיכה ובאמון של הקונצנזוס הציוני, המשרת והלוחם, כדי שתוכל להמשיך לפעול בנחישות לנוכח האתגרים המדיניים והביטחוניים העומדים בפנינו. ממשלה ציונית רחבה מאפשרת גם מרחב תמרון מדיני ופוליטי קריטי: ראש ממשלה ישראלי העומד בפני עמיתיו באיחוד האירופי או בארצות הברית כשהוא נתמך על ידי 70% מהאוכלוסייה בישראל ומגובה על ידם פוליטית, נתפס אחרת לגמרי מראש ממשלה המייצג קואליציה מצומצמת וסקטוריאלית.
וכעת להתיישבות: המשך קיומה של המדינה מחייב להמשיך את המאבק על הקרקע, על ההתיישבות ועל מרחב הספר. ישראל מאבדת בקצב מסחרר את הרוב היהודי בגליל ובנגב, והתנועות האסלאמיסטיות והלאומניות בקרב ערביי ישראל פועלות לכך במודע וביעילות. בעשורים האחרונים מוסדות התכנון נפלו לידיים פוסט-ציוניות; ההתיישבות הכפרית היהודית סובלת ממחנק ומהתעללות בירוקרטית, בזמן שהיישובים הערביים זוכים לתכנון מסיבי חסר תקדים וללא מעצורים. בזמן שחשבנו שהמאבק האידיאולוגי על ארץ ישראל מתרחש ברכסי השומרון, מתחת לאפנו הפסדנו את הרי הגליל. תפקידי מפתח בגופי התכנון וברשות מקרקעי ישראל שירתו בשנים האחרונות אינטרסים סקטוריאליים של הציבור החרדי והציבור הערבי (לעיתים במקביל ולעיתים לחלופין), כולל הטיה שיטתית של מנגנונים שנועדו להקל על מחירי הדיור, כמו "מחיר מטרה" והוותמ"ל. כדי שמדינת ישראל תשרוד, יש להחזיר את המצפן הציוני להתיישבות ולתכנון. רק ממשלה רחבה תוכל לעמוד במשימה ולמנוע את הקריסה.
לממשלה ציונית רחבה יהיו מן הסתם גם חסרונות: יהיה צורך בוויתורים הדדיים ובפשרות בנושאים שונים. נושאים כמו הרפורמה המשפטית, מינוי שופטים או חלק מפרויקט החוות ביהודה ושומרון ייאלצו להתבצע בהסכמה או להיכנס להקפאה. גם השמאל ייאלץ להשלים עם ויתורים ופשרות בנושאים הללו. אולם התמורה חשובה לאין ערוך מהמחיר.
מה שאני מתאר כאן אינו חזון רחוק או מציאות בלתי נתפסת. למעשה, זה היה המבנה הנפוץ של ממשלות ישראל ושאיפה קבועה של בנימין נתניהו עצמו: ממשלת נתניהו הראשונה מנתה 66 חברי כנסת (ימין-חרדים יחד עם סיעות המרכז); ממשלת שרון הראשונה מנתה עם כינונה 75 חברי כנסת, ובשיאה אף 80; ממשלת שרון השנייה החלה עם 68 חברי כנסת; ממשלת אולמרט החלה עם 67 חברי כנסת; ממשלת נתניהו השנייה מנתה 74 חברי כנסת (כולל 'העבודה' ו'קדימה'); ממשלת נתניהו השלישית מנתה 68 חברי כנסת (כולל 'יש עתיד'); ממשלת נתניהו הרביעית החלה באופן חריג עם 61 חברי כנסת, וגדלה בהמשך ל-68.
במילים אחרות: ממשלות רחבות הן הנורמה הפוליטית בישראל; החלוקה לגושים קשיחים והנאמנות ל"בעלי ברית" שאינם ציוניים הן החריג. הקמה של ממשלה ציונית רחבה היא הדבר הנכון והחשוב ברמה העקרונית, ולאור תוצאות הבחירות האחרונות היא הפכה גם להכרחית. חייבים להציל את ישראל – זה או אחדות, או התפוררות.
בחירות חדשות ללא שינוי שיטת ההצבעה והפיקוח עליה יביאו זיופים חדשים. צריך גם להוריד את אחוז החסימה. לכן צריך קואליצית חירום לאומית לפחות לשנה. אם זה לא יקרה במשך הזמן האפשרות לבחור בין מספר מועמדים ציונים תעלם. כי הציונים יצטרכו להצביע לרשימה ציונית אחת כנגד המוסלמים ועוזריהם.
ההצגה הסימטרית של ההקצנה הפוסט ציונית משמאל עם ה"הקצנה הדתית לאומית" מימין קצת מגוחכת בעיניי. הקצנה דתית לאומית, אם בכלל יש כזו, יש לה ביטוי מאוד מאוד קטן בפוליטיקה הימנית. איזה פוליטיקאים מבטאים את ההקצנה הזאת? בן גביר וסמוטריץ? נו באמת. בעוד שההקצנה הפוסט ציונית יש לה סימנים כמעט בכל הפוליטיקאים בשמאל, ולמעשה השמאל נשען על ההקצנה הזאת.
יצא לך קצת מיכה גודמן..