הרוב הפלסטיני" והדמיון הערבי"

פרסומים תכופים אודות הדמוגרפיה הפלסטינית המאיימת על הרוב היהודי בארץ-ישראל גורמים להיסטריה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, ולהטמעת הרעיון לפיו נסיגה משטחי יו"ש היא בעצם "אינטרס ישראלי" • אלא שכשעוקבים אחר הפרסומים, שמקורם ברשות הפלסטינית, מתברר כי מועד התממשותה של הקטסטרופה נדחה שוב ושוב, וכי המספרים בהם מדובר עוברים שינויים משונים וחסרי-פשר • יעקב פייטלסון, המנתח את הדמוגרפיה הפלסטינית מזה כשני עשורים, חושף את האמת מאחורי מיתוס ה"רחם הפלסטינית"

אחד הריטואלים הקבועים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא ההודעות הפלסטיניות על כך שבתוך כך וכך שנים יהפכו הערבים לרוב בארץ-ישראל המערבית. הודעות אלו זוכות לתשומת לב רבה מצד דעת הקהל בארץ ובעולם, והופכות לחלק בלתי-נפרד מהגורמים המעצבים את המדיניות הישראלית.

הרבה פחות תשומת לב, אם בכלל, מקבלות הערכות של חוקרים ערבים אחרים, כמו החוקרת המצריה ביסן ג'יחד עדוואן, אשר כבר בשנת 2004 זיהתה כי "הפצצה הדמוגרפית בישראל היא הונאה עצמית ערבית".

מכיוון שההיסטריה הדמוגרפית נובעת מפרסומים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (הלמס"פ), כדאי להשוות את תחזיותיה של הלשכה במשך השנים לאומדני האוכלוסין שהיא עצמה מפרסמת מדי שנה. הממצאים מפתיעים ביותר: אף אחת מתחזיות "הרוב הפלסטיני" של הלמס"פ לא התממשה; ותאריך היעד של האסון הדמוגרפי נדחה כל פעם לעתיד מרוחק יותר.

כרוניקה של תחזיות סותרות

כך, בהודעה שפורסמה ב-14 בפברואר 2005 טען פרופ' יוסף אברהים מאוניברסיטת אל-אקצא בחבל עזה, שישראל כבר הובסה בקרב הדמוגרפי וכי בשנת 2010 יהיו בארץ 6,300,000 ערבים ו-5,700,000 יהודים. בעקבות זאת, פרסם הירחון האמריקאי הנפוץ "האטלנטיק" מאמר תחת הכותרת:"האם תשרוד ישראל עד 100?".

פחות משנתיים לאחר מכן, כבר הספיק הלמס"פ להודיע על עדכון בתחזיות, ובדצמבר 2006 פורסם כי "השוויון של 5,700,000 נפש צפוי להיות בסוף 2010", צמצום של 600,000 נפשות לעומת התחזית הקודמת, ודחייה לא-ברורה במימוש חלום השוויון הדמוגרפי הפלסטיני.

כשהגיעה סוף-סוף שנת 2010, פורסם עדכון נוסף בתחזית: ב-29 בדצמבר 2010 התפרסמה ההודעה תחת הכותרת: "הלמס"פ: רוב ערבי בפלסטין ההיסטורית אחרי שנת 2014". לפי פרסום זה, האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה תגיע בשנת 2014 ל-6,100,000, שתהיה שווה לאוכלוסיה היהודית; לא רק שתאריך ההפיכה לרוב נדחה שוב מהתחזית של 2005, אלא שגם המספרים הצטמצמו: עכשיו מתברר כי גם בשנת 2014 מספרם של הערבים יהיה עדיין נמוך ב-200,000 נפש אפילו מהתחזית לשנת 2010.

 הפארסה, כמובן, נמשכת: לקראת סוף שנת 2012 פרסמה הלמס"פ כי כלל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מונה 5.8 מיליון נפש לעומת 6 מיליון יהודים, כאשר לפי ההערכה המעודכנת, האוכלוסייה הערבית תשתווה לזו היהודית בשנת 2016 כאשר היא תגיע ל-6.5 מיליון נפש, ובשנת 2017 היא תגיע אף ל-6.6 מיליון נפש. מכאן והלאה היהודים יהיו למיעוט בארץ ישראל.

משנת 2005, תוך שבע שנים בלבד, שינו הפלסטינים את התחזית שלהם למועד שבו הם יהפכו לרוב בארץ ישראל ארבע פעמים, תוך שינויים תכופים ומשונים בגודלה של האוכלוסייה הפלסטינית.

ריבוי דמיוני

גם התחזית האחרונה לא חפה מפגמים. ראשית, שיעורי הגידול הצפויים סותרים את עצמם: לפי תחזית זו יוצא כי האוכלוסייה הערבית תגדל עד שנת 2017 ב-800,000 נפש תוך 5 שנים, או בממוצע של כ-160,000 נפש לשנה, שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.61%. אלא שלפי אותה ההודעה עצמה יוצא כי בשנת 2017 האוכלוסייה הערבית תגדל רק ב-100,000 נפש לעומת גודלה בשנת 2016, שיעור גידול של 1.54%, כמעט חצי מהגידול שהיה אמור להיות עד 2017. לא ברור מה אמור לגרום לשינוי בשיעורי הריבוי בשנה זו.

יהיו אשר יהיו שיעורי הריבוי הפלסטינים, בדיקה של נתוני האמת מגלה כי הריבוי הממשי הוא נמוך הרבה יותר: בהצלבת נתוני הלמ"ס הישראלי על גודל אוכלוסיית ערביי ישראל ופרסומי הלמס"פ על האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל כולה, מתברר כי האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה מונה 4,151,400 נפש. בחישוב פשוט מתברר כי משנת 2010 ועד שנת 2012 האוכלוסייה הערבית ביש"ע גדלה בכ- 42,769 נפש בלבד, ממוצע בכ-21,386 נפש לשנה. זהו גידול שנתי של כ- 0.5%, פחות מחמישית משיעור הגידול השנתי הממוצע עליו מתבססת תחזית הלמס"פ לשנת 2017.

חישוב זה מקבל משנה תוקף כאשר בודקים את הערכות הבנק העולמי לגבי גודל האוכלוסייה הערבית ביש"ע: בתקופה בת שלוש שנים בין 2011-2008, האוכלוסייה הזאת גדלה ב-82,118 נפש בלבד, בממוצע 27,373 נפש לשנה.

בהתחשב בכך שאוכלוסיית ערביי ישראל גדלה בשנים 2010-2012 ב-37,100 נפש בממוצע לשנה, סך כל הגידול השנתי של ערבים בארץ ישראל הסתכם ב-58,600 נפש. קצת יותר משליש בלבד מהתחזית של הגידול של הלמס"פ.

ראוי לציין כי בשנתיים אלו האוכלוסייה היהודית גדלה ביותר מ-212,000 נפש, בממוצע 106,000 נפש לשנה, כמעט פי-שניים מהגידול השנתי הערבי.

אז כמה יש?

לצורך בדיקת ההתפתחות הריאלית בגידול האוכלוסייה הערבית ביש"ע נשתמש בנתוני הלמ"ס הישראלי, הפלסטיני והאמריקני ובהערכות הדמוגרפים של האו"ם, נבחן את ההבדלים הקיימים בנתונים של המקורות הללו ונעמוד על הסיבות להבדלים שנוצרו.

הלמ"ס הישראלי פרסם את הנתונים הדמוגרפיים על יהודה, שומרון וחבל עזה החל משנת 1967, אז נערך מפקד האוכלוסין הראשון. הנתונים הללו התפרסמו בשנתונים הסטטיסטיים לישראל עד שנת 1993 לגבי חבל עזה ועד 1994 לגבי יהודה והשומרון. לפני הנתונים, בשנת 1967 מנתה האוכלוסייה הערבית באזורים אלו 966,700 נפש, ועד שנת 1990 גדלה האוכלוסייה לכדי 1,599,700 נפש.

לפי הערכתו של יועץ לוועידת האו"ם למסחר ופיתוח ד"ר ואיל ר. עננאב (Dr. Wael R. Ennab) מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם, בשנת 1990 האוכלוסייה הערבית ביהודה ובשומרון מנתה 933,577 נפש ובחבל עזה 625,391 נפש, בסך הכול 1,558,968 נפש: כ-40,000 נפש פחות מנתוני הלמ"ס.

לפי דעתו של עננאב, אחת הסיבות העיקריות להבדלים בין נתוני הלמ"ס לבין הערכותיו שלו עשויה להיות מוסברת בתת-דיווח על התמותה הערבית לשלטונות. עננאב מסביר תופעה זו בחוסר רצון של האוכלוסייה הערבית לשתף פעולה עם הסקרים שנערכו על ידי השלטונות הישראליים. כך, הוא כותב, כשני שליש ממקרי המוות ביהודה ובשומרון לא דווחו לרשויות.

ענאאב צודק כמובן, אך לדעתי קיימת סיבה נוספת ומהותית הרבה יותר לתת-הדיווח על התמותה הערבית: מכיוון שהסיוע שאותו מקבלים הפלסטינים ממקורות בינלאומיים ניתן לפי מספר התושבים, מעדיפים רבים מהתושבים לא לדווח על תמותה, ובכך לזכות לסיוע שהיה מיועד לנפטר.

אם כן, לפי נתוני הלמ"ס לשנים 1967-1990, האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה, לא כולל מזרח-ירושלים, גדלה תוך 23 שנה ב-65.5%, כך ששיעור הגידול השנתי בחישוב הממוצע הגיאומטרי היה 2.22% לשנה. במידה ושיעור זה היה נמשך ללא שינוים 20 שנים נוספות, אזי האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה הייתה עשויה להגיע לכדי 2,573,703 נפש בשנת 2010: 1,534,928 נפש פחות מההערכה של הלמס"פ.

אם שעור הגידול הפלסטיני היה ממשיך באותה מגמה במשך שבע שנים נוספות הייתה האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה מגיעה בשנת 2017 לכדי 2,956,210 נפשות בלבד. כשמוסיפים לכך את ערביי ישראל, שעל בסיס שיעורי הריבוי שלהם בשנת 2012, יגיעו בשנה זו לכ-1,820,000 נפש, מתברר כי בשנת 2017 תגיע האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל כולה לכ-4,800,000 נפש – 1,800,000 נפשות פחות מהתחזית הפלסטינית.

בהנחה שהאוכלוסייה היהודית המורחבת תמשיך לגדול בשיעור שהיה בשנת 2012, דהיינו, ב-1.72% לשנה, היא עשויה להגיע ל-6,897,000 נפשות בשנת 2017 שהם 66.1% מכלל האוכלוסייה של ארץ ישראל בלי רצועת עזה, ו-58.9% מכלל האוכלוסייה של ארץ-ישראל המערבית.

המגמה: למטה

אך הגידול השנתי של האוכלוסייה הערבית לא נשאר קבוע במשך התקופה, והוא הושפע משני גורמים עיקריים: ירידה מואצת בריבוי הטבעי וההגירה הערבית המתמשכת מיהודה, שומרון וחבל עזה.

ההגירה של הצעירים הערבים מיהודה, שומרון וחבל עזה גורמת לירידה נוספת בריבוי הטבעי, כפי שניתן לראות גם מהמגמה הקיימת בנתוני הפריון הכולל. למעשה, סביר להניח כי בעקבות הגירת הצעירים מאזורים האלה לחו"ל, הגידול השנתי של האוכלוסייה הערבית עשוי להצטמצם במהירות גבוהה עוד יותר.

הירידה הנמשכת בילודה הערבית, הגירה של צעירים ערבים לחו"ל, התבגרות והזדקנות האוכלוסייה הערבית שתביא לגידול בתמותה הטבעית במרוצת הזמן, יביאו לכך שהגידול השנתי של האוכלוסייה הערבית ילך ויפחת גם בשנים הבאות. כתוצאה מכך שיעור הערבים בכלל האוכלוסייה בארץ ישראל עשוי לרדת באופן דרסטי החל משנת 2030.

כפי שכתב בזמנו פרופ' ג'סטין מק'קרתי: "אלה שעסקו בהערכות הקשורות באוכלוסייה הפלסטינית הגזימו או המעיטו במידה רבה את המספרים בהתאם לכוונות הפוליטיות של המעריכים עצמם. את זה יש לזכור כאשר מוצגים הנתונים הסטטיסטיים על הפלסטינים… כל הנתונים הקשורים לאוכלוסייה הפלסטינית הן הערכות בלבד".

יעקב פייטלסון הוא המחבר של "מגמות דמוגרפיות בארץ ישראל(2007-1800)", המכון לאסטרטגיה ציונית 2008. מאמר זה מבוסס על עדכון לשנת 2013 של המחקר, ניתוח מפורט של הממצאים מובא בפרסומי המכון לאסטרטגיה ציונית.