האסלאמיזציה הזוחלת של ירושלים

"ישראל פועלת באופן שיטתי כדי לשנות את אופיה וזהותה של ירושלים, וחונקת את הפלסטינים, מוסלמים ונוצרים, מתוך מטרה לדוחקם אל מחוץ לעיר", כך התאונן לפני מספר ימים נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בפני האפיפיור, במהלך ביקורו בארץ הקודש. והוא לא הראשון: מזה תקופה שהאשמות בדבר מדיניות ישראלית ל"ייהוד" ירושלים ויוזמות לדחיקת האוכלוסייה הערבית ממנה נשמעות בהזדמנויות שונות על-ידי ערבים ואנשי שמאל. אך האמת רחוקה מכך. אם עוקבים בקפידה אחרי המספרים והמגמות הדמוגרפיות של תושבי ירושלים לאורך השנים ניתן להסיק כי מה שמתרחש היום בשטח הוא דווקא מגמת ערביזציה, או יותר נכון לומר אסלאמיזציה זוחלת של ירושלים.

בתקופה שבין השנים 1967-1903 גדל מספר התושבים היהודים בירושלים ב-578.6%, כאשר מספר התושבים המוסלמים גדל ב-543% ושל ערבים-נוצרים ב-44.6%. לעומת זאת, משנת 1967 ועד 2012 האוכלוסייה היהודית גדלה ב-163%, בעוד האוכלוסייה המוסלמית גדלה ב-425% (בקרב הערבים-הנוצרים חל פיחות של 8% בלבד). בשנים שלאחר הסכמי אוסלו, 1997-1994, חל שיעור הגידול השנתי הגבוה ביותר במספרם של התושבים המוסלמים והגיע לשיא של 5.8% בשנת 1996 לעומת שיעור הגידול של 2.2% במספר התושבים היהודים.

מהנתונים עולה כי למרות ששיעור הילודה היהודי בירושלים גבוה יותר משיעור הילודה המוסלמי והנוצרי, מאזן ההגירה השלילי של היהודים בירושלים בשנים 2012-1995 הוביל לכך שנגרעו כ-40% מסך הריבוי הטבעי היהודי בתקופה זו. במקביל, מאזן ההגירה הערבית לירושלים היה חיובי, הוסיף 9.7% לסך הריבוי הטבעי של התושבים הערבים והגדיל את שיעורם בסך האוכלוסייה של העיר. אולם הנתונים מעלים גם כי למרות ההגירה היהודית מחוץ לבירה, העוזבים לא התרחקו מהעיר והתיישבו בקרבת ירושלים. לכן, פתרון אפשרי ולא חסר תקדים לבעיה זו הוא הרחבת גבולותיה של ירושלים, אשר נקבעו מנהלית באופן שרירותי מתוך שיקולים שונים, והקמת מטרופולין רחב שייצב ויקבע את הרוב היהודי בבירת ישראל.

היסטוריה של רוב יהודי

לפי נתונים דמוגרפיים שפורסמו על-ידי חוקרים שונים החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אנו, ניכר כי לכל אורך השנים הללו היה קיים רוב יהודי בעיר הקודש. כבר בשנת 1844 היהודים מנו 7,120 נפש והיו לקבוצת האוכלוסייה האתנית והדתית הגדולה ביותר בירושלים, לעומת כ-5,000 מוסלמים וכ-3,390 נוצרים. בשנת 1887 היהודים כבר מנו כ-28,000 נפש והוו רוב של 65.7% מכלל תושבי העיר, בה גרו גם 7,560 מוסלמים ו-7,070 נוצרים. מאז, מגמה זו נותרה יציבה: בשנת 1911 האוכלוסייה היהודית מנתה 59,700 נפש או 66.6% מתוך 89,700 תושבי ירושלים.

באשר לאוכלוסייה הלא-יהודית, יש לציין כי שיעור האוכלוסייה הערבית-הנוצרית מכלל תושבי ירושלים היה גבוה מזה של המוסלמים בתקופה בין השנים 1922-1891. מספר התושבים הנוצרים המשיך לגדול באופן רציף משנת 1917, ולפי נתוני המפקד הבריטי שנערך בשנת 1922, שיעור הנוצרים מכלל תושבי ירושלים עמד אז על 23.4%. (ראה תרשים מס' 2), שיעור המוסלמים עמד על 21.4% ושל היהודים – על 54.3% מכלל תושבי ירושלים. אגב, מספר הנוצרים הגיע לשיאו – 31,330 נפש – בשנת 1946, אך מאז רק הלך ופחת בהדרגה.

ב-18 לנובמבר 1931 נערך מפקד אוכלוסין השני תחת השלטון הבריטי בארץ ישראל. מספר התושבים היהודים בירושלים מנה 51,222 יהודים. שיעור היהודים עלה ל-56.6% כאשר שיעור הנוצרים ירד ל-21.4% ושל המוסלמים עלה ל-22.0%. בשנים 1939-1937 שיעור היהודים היה מעבר ל-60% מכלל תושבי ירושלים ובפעם הראשונה ראש העיר היה יהודי – דניאל אוסטר. הוא כיהן כראש העיר ירושלים גם בשנים 1945-1944. לקראת סיום המנדט הבריטי, לפי הערכת שלטונות המנדט לשנת 1948 שיעור היהודים באוכלוסיית ירושלים היה 56.1%, של המוסלמים – 27% ושל הנוצרים – 16.9% מכלל התושבים.

כבר לא בשיא

תוך 81 שנה, משנת 1931, גדל מספרם של היהודים בירושלים פי-10: ל-515,100 תושבים בשנת 2012. מספר התושבים הערבים גדל באותה התקופה פי-7.7, מ-39,229 תושבים בשנת 1931 לכדי 300,200 נפש בשנת 2012. כפי שניתן לראות בעזרת תרשים מס' 3, בתקופת 20 השנים שבין 1990-1970, גדלה האוכלוסייה היהודית בירושלים באופן מהיר יותר (2.84% לשנה בחישוב הגאומטרי הממוצע) מאשר ב-22 בשנים הבאות (2012-1990 – 1.38% לשנה). האוכלוסייה הערבית, לצורך ההשוואה, גדלה בשיעור השנתי של 4.9% בשנים 1990-1970 ובשיעור של 3% בשנים 2012-1990.

שיעור היהודים הגיעה לשיאו, 75% מכלל האוכלוסייה בירושלים, בשנת 1970 (ראו תרשים מס' 4), ומאז ועד 1983 ירד בהדרגה ל-71.4%. בשבע השנים הבאות (עד 1990) הוא עלה שוב ל-72.1%, ונותר יציב במהלך שלוש השנים שלאחר מכן. מכאן ניתן להסיק כי במשך 22 שנים, 1970-1992, פחת שיעור האוכלוסייה היהודית בירושלים בכ-3.9%, או בחישוב הממוצע גיאומטרי ב-0.18% בשנה. משנת 1993 שיעור היהודים החל לרדת שוב, ובשנת 2012 הוא כבר עמד על 63.2%. מכאן יוצא כי שיעור היהודים בכלל האוכלוסייה של תושבי ירושלים פחת ב-20 השנים האחרונות, 2012-1992, בקצב מהיר יותר, פי 3.7, לעומת זה שהיה בין השנים 1992-1970.

בעזרת תרשים מס' 5 (ראו למטה) אפשר לראות את מגמות שינוי הגידול של האוכלוסייה בירושלים בפרקי זמן של 5 שנים. שיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית היה גבוה יותר מזה של האוכלוסייה הערבית רק בשתי תקופות – 1987-1983 ו-1992-1987. בתקופות האחרות, שיעור הגידול של האוכלוסייה הערבית היה גבוה בהרבה מזה של היהודים.

הילודה היהודית גבוהה יותר. והתוצאות בשטח?

יחד עם זאת, כאשר בוחנים לעומק את פרטי הנתונים הדמוגרפיים – ילודה, תמותה, ריבוי הטבעי, הפריון הכולל ומאזן ההגירה בתוך מסגרת הגבולות של העיר ירושלים הקיימים כיום, וכן מנקודת מבט רחבה של תחום מגלופוליס ירושלים, מתקבלת תמונה שונה ומורכבת יותר.

לפי נתוני הלמ"ס גדל ריבוי הטבעי של היהודים תושבי ירושלים מ-7,996 נפש בשנת 1995 לכדי 11,960 נפש בשנת 2012 – גידול של 49.6%. הריבוי הטבעי של תושבי ירושלים הערבים גדל בתקופה הזאת מ-5,865 נפש לכדי 7,304 נפש, או ב-24.5% בלבד. משנת 2006 ועד 2012 גדל ריבוי הטבעי של התושבים הערבים בירושלים ב-7.8% כאשר אצל היהודים הוא גדל ב-23.1%. שיעור היהודים בכלל ריבוי הטבעי של תושבי ירושלים אשר בשנת 2004 עמד על 54.5% בלבד עלה לכדי 62.1% בשנת 2012 (תרשים מס' 6). בדיקת מגמת השינויים בגובה ריבוי הטבעי המוצגת בעזרת תרשים מס' 8 מראה כי החל משנת 2005 הריבוי הטבעי של היהודים גדל מדי שנה ושנה בשיעור גבוה בהרבה מזה של הערבים.

מהניתוח הזה משתמע כי, בהתאם לנתוני הריבוי הטבעי הקיים, האוכלוסייה היהודית בירושלים הייתה צריכה לגדול בשיעור גבוה יותר ומהר יותר מהאוכלוסייה הערבית. סך הריבוי הטבעי של היהודים בשנים 2012-1995 הסתכם ב-163,093 נפש, ב-42.2% יותר מסך הריבוי הטבעי של הערבים, אשר הסתכם ב-114,711 נפש. אולם בפועל אוכלוסיית היהודים בירושלים גדלה בתקופה הזאת ב-98,088 נפש בלבד – ב-22% פחות מסך הגידול של הערבים, אשר הסתכם ב-125,786 נפש. מכאן, האוכלוסייה היהודית בירושלים הייתה ב-65,005 קטנה יותר והאוכלוסייה הערבית הייתה ב-11,075 נפש גדולה יותר מזו שהייתה אמורה להיות בשנת 2012 כתוצאה מהריבוי הטבעי בלבד.

אז מה קרה בדרך? הסבר לתופעה ניתן למצוא בהשפעה של הגירה לירושלים וממנה על גידול האוכלוסייה בעיר. כפי שנאמר לעיל, מאזן ההגירה של היהודים בירושלים היה שלילי ובשנים 2012-1995 הוא גרע כ-40% מסך הריבוי הטבעי היהודי בתקופה זו. בו זמנית, מאזן ההגירה הערבית לירושלים היה חיובי והוסיף 9.7% לסך הריבוי הטבעי של התושבים הערבים, ובכך הגדיל את שיעור הערבים בסך האוכלוסייה של העיר.

יחד עם זאת, גם בשנת 2012 שיעור היהודים בכלל אוכלוסיית ירושלים היה 63.2%, גבוה במקצת מ-62.5% שהיה קיים בשנת 1903, מ-60.4% בסוף שנת 1946, אך נמוך מ-74.3% בשנת 1967. שיעור המוסלמים בעיר השתנה מ-18.5% בשנת 1903 לכדי 21.7% בשנת 1946, ל-20.9% בשנת 1967 ול-36.8% בשנת 2012. שיעור הערבים-הנוצרים השתנה מ-19% בשנת 1903 ל-17.9% בשנת 1946, ל-4.8% בשנת 1967 ולכדי 1.4% בלבד בשנת 2012.

מן הנתונים הללו ניתן לקבוע כי בניגוד להאשמות הנשמעות כלפי מדינת ישראל על קידום מדיניות, כביכול, של ייהוד ירושלים ועל ניסיונות יזומים לדחוק את האוכלוסייה הערבית ממנה, העובדות מביאות למסקנות על מגמת ערביזציה, או יותר נכון לומר, אסלאמיזציה זוחלת של ירושלים.

הרחבת שטח ירושלים תוודא רוב יהודי

אולם עדיין לא מאוחר לבלום את המגמה הזו. אמנם בשנים 2005-2000 היגרו מירושלים 96,900 נפש מחד, ומאידך 58,700 נפש התיישבו בה. אך מתוך התושבים שהיגרו מירושלים, 31% עברו לגור בישובים היהודיים ביהודה והשומרון ו-21% עברו לישובים אחרים במחוז ירושלים. בשנת 2006 עזבו את ירושלים כ-17,300 תושבים ונכנסו אליה כ-10,900 תושבים מערים האחרות. אוכלוסיית העיר פחתה, לכאורה, בכ-6,400 נפש, אך בדיקה מעמיקה יותר מראה כי 76% מהמהגרים (4,870 נפש) עברו לערים הקרובות לירושלים, ובמושגי ירושלים רבתי הם נשארו בתוכה.

לכן, שינוי גבולותיה של ירושלים, אשר נקבעו מנהלית באופן שרירותי מתוך שיקולים שונים, עשוי להביא לתוצאות אחרות. ניסיון להציע גישה אחרת בתכנון העיר ירושלים נעשה בתכנית-אב "ירושלים 2050" אשר הוכנה ביוזמתו של קווין בירמייסטר, על-ידי צוות בראשותו של האדריכל שלמה גרטנר. לפי הגישה הזאת, ירושלים מתוכננת כמטרופולין ענק, המשתרע מים המלח ועד בית שמש ומגוש עציון ועד רמאללה.

דוגמה קרובה ביותר לגישה תכנונית כזאת יושמה בהצלחה מרובה בבירת ממלכת ירדן – רבת עמון. בשנת 2007 התכנית לרבת עמון זכתה להוקרה בינלאומית כולל הפרס היוקרתי "עיר השנה" של 'אסיה פסיפיק' בקטגורית תכנון ערים. עד שנת 2012 צמחה רבת עמון לכ-2,150,000 תושבים, בעיר המשתרעת על 1,680 קמ"ר. רמת הצפיפות ברבת עמון גדולה, 1,280 נפש לקמ"ר, והיא מתוכננת להגיע לכ-6,510,000 תושבים בשנת 2025.

לפי תכנית "ירושלים 2050" בירת ישראל מתוכננת להרחיב את שטחה מ-125 קמ"ר ל-2,500 קמ"ר. לצורך ההשוואה, שטח מטרופולין תל-אביב, הכולל את מחוזות תל-אביב והמרכז, עומד על כ-1,500 קמ"ר. האוכלוסייה של ירושלים אמורה לגדול מ-815,300 נפש בשנת 2012 ל-5,230,000 נפש בשנת 2050, מתוכם כ-3,324,000 יהודים, וכ-1,906,000 ערבים. לפי התסריט הזה אוכלוסיית היהודים בירושלים רבתי עשויה להגיע בשנת 2050 ל-63.5% והאוכלוסייה הערבית ל-36.5%.

עולה אפוא כי המגמה הדמוגרפית המתפתחת בירושלים עשויה לשמש בסיס איתן לתכנון ופיתוח של ירושלים כמטרופולין מרכזי במדינת ישראל. נקיטת גישה דומה לזו  של שכנתנו הירדנית עשויה להביא לצמיחה מהירה במספר התושבים בירושלים רבתי ולגידול ניכר בשיעור האוכלוסייה היהודית המורחבת בכלל האוכלוסייה של בירת ישראל.