מיתוס הענישה הקולקטיבית

הפלסטינים רוצים ליהנות מכל הייתרונות של יישות מדינית, אך מסרבים לקחת אחריות קולקטיבית על פשעים נגד ישראל.

הם קוראים לתגובה צבאית ישראלית "ענישה קולקטיבית" ולרצח יהודי על רקע לאומני – "פעולה אינדיבידואלית" • בשגרה החמאס והרשות הפלסטינית מתייחסים לעצמם כאל "ישות מדינית", על כל היתרונות הנובעים מכך  ברגע שיש נגדם מבצע, הם פתאום ישות לא-מדינית שאין לה אחריות על הפשעים המתבצעים בתחום שיפוטם

תרגום: דן בורנשטיין

העזתיים לא אחראים למעשיהם; הפגנה לסיום המצור על עזה. צילום: Mahbub Kabir CC BY-NC-SA 2.0
העזתיים לא אחראים למעשיהם; הפגנה לסיום המצור על עזה. צילום: Mahbub Kabir CC BY-NC-SA 2.0

מכל דברי הביקורת נגד מאבקה של ישראל בטרור האסלאמי, ההאשמה הוותיקה, התדירה והמושרשת ביותר היא "הענישה הקולקטיבית". בכל פעם שאזרחים ישראלים נרצחים והמדינה מגיבה, היא מואשמת באופן אוטומטי כמי שמענישה את כלל הערבים ביהודה, שומרון ועזה על מעשיהם של בודדים.

מצב זה נוצר כיוון שישראל נלחמת באויב שמתעקש להחזיק בו-זמנית בכל היתרונות של מדינה ושל היעדר מדינה, אך ללא החסרונות. כך למשל, ממשלת האחדות פת"ח-חמאס היא מדינה כאשר היא מעוניינת להשיג דבר מה מהאו"ם או מארה"ב, אבל היא לא מדינה כשמגיע הרגע לקחת אחריות; הערבים שחיים בעזה וביו"ש נחשבים לאזרחים בכל מה שקשור לזכויות פוליטיות, אך לא בכל מה שנוגע לאחריות על תוצאות ההחלטות הפוליטיות שלהם. העולם נדרש לקחת ברצינות את הכרעותיהם כמצביעים, אבל ברגע שההצבעה הזאת מובילה למלחמה, הם כבר לא אחראים. באותו אופן, הרשות הפלסטינית היא מדינה כשהיא מציגה תביעות טריטוריאליות, אבל היא לא מדינה כשהיא מתעקשת על גבולות פתוחים עם ישראל וטוענת שכל צעד ישראלי לאבטחת הגבול הוא הפרה של זכויותיה.

ללכת עם, להרגיש בלי

ואכן, טרוריסטים פועלים לעתים קרובות באזורי דמדומים משפטיים כאלה, אבל הרשות הפלסטינית היא מקרה יוצא-דופן: יש לה את המבנה השלם של מדינה, בלי אף אחת מהחובות הכרוכות בכך. אם ישראל מתייחסת אליה כאל מדינה בתגובה לפעולה מלחמתית, מאשימים אותה בענישה קולקטיבית – למרות העובדה שהרשות היא תוצר של רצון פוליטי קולקטיבי, והתקפה עליה היא לא ענישה קולקטיבית אלא פשוט מלחמה.

כאמור, לאחרונה הקימו פת"ח וחמאס את ממשלת האחדות הפלסטינית. כשהממשלה הזאת רוצה ללכת לאו"ם, אומרים שהיא מייצגת את הרצון הפוליטי של האוכלוסייה, אבל כשחמאס תוקף את ישראל, פתאום זהו אינו אקט קולקטיבי, אלא פשע של יחידים. אם ישראל מכה בראשי חמאס היא תוקפת נציגים פוליטיים, אבל אם ישראל מטילה מצור על אזור שמנוהל על-ידי טרוריסטים שמתיימרים להיות מדינה, היא מואשמת בהפעלת ענישה קולקטיבית. המחבלים דורשים חסינות פוליטית כמנהיגים של קולקטיב – וחסינות מפני התקפה קולקטיבית כאנשים פרטיים, במקום כמנהיגים ואזרחים של ישות פוליטית.

מבקריה של ישראל לא רק רוצים ללכת בשתי הדרכים האלה בו-זמנית; הם רוצים ללכת בכל דרך אפשרית שנותנת יתרון למחבלים ומציבה את ישראל בעמדת נחיתות, כך שבכל תרחיש שהוא, ישראל לא צודקת.

הפרדוקס הזה מעמיק כשמדובר בישראל עצמה. פת"ח וחמאס לא נחשבים כאחראים להתקפות הטרור שלהם, אבל ישראל מוחזקת כאחראית לפעולות אישיות של אזרחיה. ובאותו זמן, כל תנועת ה-BDS היא עונש קולקטיבי אחד גדול נגד ישראלים מכל דת ורקע אתני, שמוטל על-ידי פעילים שמציגים את עצמם כמתנגדים לענישה קולקטיבית. אבל ענישה כזאת תמיד הייתה דבר מקובל; זאת אומרת, כל עוד היא נגד ישראלים.

כשנערים ישראלים נרצחים בידי מחבלי חמאס, במקום להגדיר את הרצח כמקרה שבו מדינה זעירה מפעילה באקראי טרור כעונש קולקטיבי, מתרצים אותו כתוצאה של איזה דחף פופוליסטי שנובע מ"הכיבוש". אבל כשישראל תוקפת את חמאס, אם אנשים מתוך האוכלוסייה האזרחית, שתומכים בארגון הטרור ומשמשים מרצונם כמגיניו האנושיים, נהרגים בהתקפה, פתאום זהו עונש קולקטיבי. באותה מידה זה עונש קולקטיבי אם ישראל חוסמת את הגישה לשטח שנשלט בידי חמאס.

כך, טיעון הענישה הקולקטיבית, כמו כל דבר אחר שקשור לסכסוך, פועל רק בכיוון אחד. כל דבר שישראל עושה לפת"ח ולחמאס יכול להיחשב לענישה קולקטיבית; כל דבר שהם עושים לישראל, כולל ירי אקראי של רקטות על בתי ספר ובנייני מגורים, לא נחשב.

על בחירות רעות משלמים; הריסת בית בשכם, 2006. צילום: michael loadenthal CC BY-NC-SA 2.0
על בחירות רעות משלמים; הריסת בית בשכם, 2006. צילום: michael loadenthal CC BY-NC-SA 2.0

במלחמה כמו במלחמה

אילו ישראל אכן הייתה הסמכות השלטונית היחידה בעזה וביו"ש, היה מצופה ממנה לתפקד ככוח שיטור ולא ככוח צבאי. אבל ישראל נמצאת במצב של עימות מזוין עם המדינה הזעירה של הרשות הפלסטינית, שנמשך כבר כשני עשורים. הנהגת הרשות פתוחה וגלויה בנוגע לעימות הזה, על אף שאבו מאזן למד להיות עמום יותר מקודמו, יאסר ערפאת. הרשות מעודדת ומקדמת טרור, ותת-הקבוצות הפוליטיות שמנהלות אותה לוקחות בו חלק פעיל.

הקהילה הבין-לאומית, לעומת זאת, מעמידה פנים שאנחנו עדיין ב-1985 ולא ב-2014. היא מצפה מישראל לנהוג כאילו יש לה שליטה מלאה ביו"ש ובעזה, וכאילו עריה לא מופגזות במטחי רקטות. ואם היא מגיבה על פעולות מלחמתיות באמצעות יציאה למלחמה, אז היא אשמה בענישה קולקטיבית. אך כשחצי מיליון אזרחים ישראלים נאלצים לרדת למקלטים, זה לא פשע של יחידים. זו מלחמה.

ההישג היחיד של תהליך השלום היה לתת לפת"ח ולחמאס את הכוח והתשתית לנהל לחימה כוללת נגד ישראל, בלי החובה למלא אף אחד מדיני המלחמה ובלי לתת לקורבנותיהם את הזכות להשיב מלחמה על-ידי הגדרתם כמדינת אויב. ישראל מתייחסת לבעיה הזאת כאל עימות צבאי. אויביה נתמכים על-ידי האוכלוסייה האזרחית שמאחוריה הם מסתתרים. אבל על-אף שיש להם את כל הסממנים של מדינה, יש להם גם חסינות מפני נשיאה בתוצאות של המלחמות שהם יוזמים.

ישראל יכולה לחדול מתפיסת המצב כעימות צבאי רק אם היא תחדש את שליטתה בעזה וביו"ש ותסלק משם את כל הגורמים האחרים, כולל פת"ח וחמאס. במקרה כזה היא תפעיל סמכות משטרתית על אוכלוסייה אזרחית, להבדיל מסמכות צבאית נגד מדינת אויב. כל עוד זה לא קורה, פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד המיני-מדינה של הרשות הפלסטינית הן לא ענישה קולקטיבית, אלא צעדים שנמצאים בתחתית סקלת הנורמות המלחמתיות – נורמות שהמינימום האפשרי שלהן הוא הפצצת מתקנים של האויב ומניעת חופש התנועה שלו.

צביעות קולקטיבית

אי-אפשר לצפות מישראל להתייחס לרשות כאל ישות פוליטית אבל לא כישות צבאית, כשרקטות נופלות על עריה. או שהרשות היא שני הדברים יחד, או שהיא לא אף אחד מהם. אם היא שניהם, אז אין ויכוח על כך שהיא נמצאת במלחמה עם ישראל. אם היא לא זה ולא זה, מן הראוי שישראל תחדש את שליטתה באזורים נטולי החוק של עזה ויו"ש.

הבעיה הבסיסית כאן היא לא ענישה קולקטיבית, אלא חסינות קולקטיבית. אנשי השמאל המערביים עושים רומנטיזציה לעמי העולם השלישי בכך שהם מייחסים להם זכויות ללא חובות וללא אחריות. הערבים בעזה וביו"ש נתפסים כמי שיש להם את הזכות לבחור נציגים פוליטיים, אבל לא את החובה להיות אחראים למה שהנציגים האלה עושים בשמם. יש להם כוח פוליטי, אבל לא אחריות פוליטית. עמדה כזאת לא רק לוקה בחוסר הגינות; היא גם מהווה הודאה של אנשי השמאל בכך שהם מאמינים שהערבים בעזה וביו"ש אינם מוכנים למדינה משלהם.

 ________________

 דניאל גרינפילד הוא עיתונאי אמריקני, בעל טור ועמית במרכז החירות של דייוויד הורוביץ. מאמרים נוספים שלו אפשר לקרוא בבלוג 'סולטן קניש' בעברית – http://danielgreenfieldhebrew.blogspot.com ובאנגלית – http://sultanknish.blogspot.com

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. ענישה קולקטיבית הוא ביטוי מכובס לפשעי המלחמה שישראל מבצעת כבר עשרות שנים ברצועת עזה,בגדה המערבית ובלבנון.
    כאשר ישראל שלטה בגדה המערבית וברצועת עזה היא הפעילה סמכות צבאית ולא משטרתית על התושבים הפלסטינים.הצבא לא פעל בשטחים הכבושים ככוח שיטור אלא ככוח לוחם.
    העולם לא מצפה מישראל להגיש את הלחי השניה ולהמנע מתגובה על ירי רקטות לשטחה.
    העולם מצפה שהתגובה תהיה מידתית עם מינימום של פשעי מלחמה.
    רוב הישראלים לא רואים את תמונות הזוועה מרצועת עזה ולכן נדמה להם שיש כאן מאבק בין שני כוחות שווים.
    רוב הישראלים לא יודעים שמרבית ההרוגים והפצועים ברצועת עזה הם ילדים,נשים וגברים חפים מפשע.
    רוב הישראלים לא יודעים איך נראים החיים בשטח מלחמה נטול כיפת ברזל/צבע אדום/מקלטים כאשר חיל האוויר תוקף ללא הרף ומטיל כמויות אדירות של חומר נפץ.
    הטענה שהרשות מעודדת טרור נשמעת מפי פוליטיקאים מהימין אבל פעם אחר פעם ראשי שב״כ ואמ״ן סותרים את הטענה הזו.
    העונש הקולקטיבי כביכול של BDS לא נמצא באותה מדרגת ענישה קולקטיבית שחווים תושבי עזה ולו רק משום שהענישה הקולקטיבית של ישראל היא לעיתים קרובות בלתי הפיכה.BDS לא יכול להרוג ולפצוע ישראלים והשפעתו היא מזערית.למעשה ישראל בהתייחסותה לארגון מנפחת את חשיבותו מעל ומעבר ליכולותיו האמיתיות.
    הטענה אודות אנשים מתוך האוכלוסיה האזרחית המשמשים כמגינים אנושיים ברצועת עזה שקולה לטענה שתושבי תל אביב הגרים בסמיכות למחנה מטכ״ל או תושבי באר שבע הגרים בקרבת מחנה פיקוד דרום משמשים כמגינים אנושיים.
    אם חמאס היה מודיע מראש לתושבים בערים שונות ברחבי הארץ שעליהם לעזוב את ביתם משום שהוא צפוי להיות מופצץ בקרוב (נוהל ״הקש בסלולר״) האם זה היה הופך אותו לארגון מוסרי כפי שצה״ל מתיימר להיות כאשר הוא מפעיל את נוהל ״הקש בגג״ ?
    בסופה של כל הפצצה של חיל אוויר על בתים ברצועת עזה מתגלות הגופות הקרועות והחרוכות של ילדים נשים וגברים חפים מפשע.
    הם העדות לפשעי המלחמה שישראל מבצעת או מה שנקרא בשפה המכובסת – מיתוס הענישה הקולקטיבית.

    1. לפי משנתך, אסור היה לבעלות הברית להפציץ את הנאצים במלחמת העולם השניה, שכן אחרת היו נפגעים ילדים ונשים "חפים מפשע".

  2. איתמר,,מה לעשות? אם אנחנו חזקים ורשעים למה הם לא יושבים בשקט ?.לא ניתן להם לנצל את חולשתם ולהפוך אותה ליתרון

  3. לגבי הפסקה האחרונה בתגובתך הפופוליסטית, השוואה של אזרחים תמימים בתל אביב ובאר שבע המשמשים כמגן אנושי אך ורק כי הם גרים בסמוך למחנה הקריה או למחנה פיקוד דרום, לתושבים תמימים בעזה שמאכסנים בביתם ארסנל של נשק, ויורים מביתם "התמים" היא השוואה מגוכחת. אתה בכלל קורא ומאמין למה שאתה כותב? האם צה"ל יורה ללא הבחנה בעזה? אתה יכול להשוות ירי בלתי פוסק של טילים במטרה להרוג אזרחים תמימים לירי ממוקד על בתים שמתוכם יורים טילים?

    אשמח אם תגיב לשאלתי.
    כמו כן אשמח אם תגיד כיצד על ישראל להתנהג עם תושבי עזה? האם הסרת המצור מעזה הוא פתרון נכון? האם מו"מ עם ארגון שחרט על דגלו להרוג ולהשמיד את כל העם היהודי (לא רק הישראלי) ?

    בתודה, תום

  4. התגובה שלך מלאה בסתירות שאני לא יכול ליישב.
    מצד אחד אתה מתנסח ברהיטות, עברית שוטפת ודבריך הם בסדר הגיוני.
    מצד שני אתה פשוט ממלמל את התעמולה הפלסטינית השקרית שמופצת בעולם.
    אז אני אתן לך להנות מהספק ואניח שאתה לא חשוף למקורות המידע האמיתיים.
    לגופו של עניין. כל מידע שאני אתן פה מבוסס על חוויה אישית ולא על שום דבר שלקוח מהתקשרות:
    1. פשעי מלחמה נעשים כאשר אחד הצדדים מפעיל אלימות לא נחוצה על הצד השני, פעמים רבות (אך ממש לא תמיד) כלפי אוכלוסיה אזרחית. לפי עדותות של חוקר עצמאי בריטי שהופיע בפני וועדת גולדסטון (שהקלטה שלה ראיתי בעצמי) צה"ל עשה יותר מאמצים לשמור על חיי אזרחים במבצע עופרת יצוקה, מאשר כל גוף לוחם בהיסטוריה של כל העימותים הצבאיים מאז תחילה ההיסטוריה המתועדת של האנושות.
    2. למרות דעתך המבוססת על ההנחה השגויה שרוב הישראלים הם מטומטמים, הם דווקא כן יודעים שחלק משמעותי מהפצועים וההרוגים הם נשים וילדים שאינם חברים בחמאס (לא הייתי משתמש במושג חפים מפשע, כי הוא לא נכון כאן. הם בחרו בחמאס בתור ההנהגה שלהם? הם לא מתנגדים לו כעת? אז מי פאקינג אשם במצב הזה?) וברור להם שלא מדובר על מאבק בין צדדים שווי כוחות. אבל לא רק זה. הם יודעים עוד כמה דברים שבחרת להשמיט מהפרופגנדה שלך. הם יודעים שהחמאס משתמש באוכלוסיה אזרחיה להגן על משגריו. ואיך הם עושים את זה אתה שואל? על ידי ירי משכונות אזרחיות? אז זהו שלא. ממש לא. ירי משכונות אזרחיות זה כ"כ 2008. עכשיו הם עושים את הדבר הבא: כשצה"ל רוצה להוריד בניין הוא מתקשר בטלפון לדירות בבניין ומזהיר על הצפוי (לא ייאמן, נכון? קרא סעיף מספר 1 שוב). החמאס ברגע זה פוקד על כל דיירי הבניין להמלט…. לא באמת. הוא פוקד עליהם לעלות לגג הבניין, על מנת שיראו אותם מהמל"ט. גם במקרים כאלה צה"ל מנסה לירות טיל אזהרה כדי להפחיד את האנשים שיברחו ואז להוריד את הבניין. לפעמים זה לא מצליח ואז חפים מפשע נהרגים.
    אז עכשיו שאלה לי אליך. נניח ואתה ליד מסילת רכבת ויש רכבת מתקרב. אלמוני מכוון אלייך אקדח ואומר "תעלה על פסי הרכבת או שאני יורה. אל תדאג הנהג יעצור לפני שהוא יפגע בך. " ואז הרכבת מגיעה, הנהג לא עוצר ואתה מת. מי רצח אותך? הנהג או האלמוני?
    3. השקילות בין לגור בסמיכות לקריה לבין סעיף מספר 2 היא מגוחכת, אבל נניח שזה היה נכון. הייתי יכול לקבל את הטיעון אם החמאס לא היה יורה בכוונה תחילה על אוכלוסיה אזחרית אלא על בסיסי צבא. אבל הוא לא יורה על בסיסי צבא. לכן הטענה שלך פשוט לא רלוונטית.
    4. אם צה"ל היה רוצה להפעיל אלימות אקראית וקשה על רצועת עזה תוך 3 ימים לא הייתה שם נפש חיה ואף לא חייל ישראלי היה נפגע. זה כל כך קל שזה פשוט לא ייאמן עד כמה.

    מקווה שהפוסט הזה עזר לך לקבל תמונה קצת יותר טובה על המצב.
    יום טוב 🙂

  5. מישהו יכול להסביר לי איך ישראל מטילה מצור על עזה? בשביל מצור צריך להקיף, ולעזה יש גבול יבשתי עם מצרים?

  6. היעדים שאנו תוקפים הם יעדים צבאיים (מחסני תחמושת, מרכזי פיקוד ושליטה וכו') של חמאס, אם כתוצאה מתקיפת יעדים אלה נפגעים אזרחים אז האשמה היא על חמאס, חמאס הוא זה שגרם לי לתקוף את היעדים האלה, לכן ידיו הן אלה שמגואלות בדם הנפגעים, לא הייתי תוקף את היעדים הללו לולא חמאס.
    וזאת אחרי מאמצים אדירים של צה"ל להודיע לאוכלוסיה במגוון דרכים להתפנות מהמקומות שאנו מתכוונים לתקוף.
    ידינו נקיות לחלוטין.

  7. לגל, זה מאוד פשוט: היהודים שולטים בעולם וכפועל יוצא מכך גם במצרים וכך יוצא שישנה שליטה יהודית מסביב לעזה – אני מתפלא עליך שלא הבנת את זה קודם…

  8. אני בעד ענישה קולקטיבית למוסלמים; לעשות עליהם חרם כלכלי ולא להעסיק אותם. יהודי אמיתי לא ממן מוסלמי!

  9. הפלסטינים חולמים על להיות ישות מדינית ולכן מתנהגים כך, אך בפועל הם אינם ולכן בהחלט מותר להם לפעול בשני המישורים. ישראל צריכה להגיע להסכמי היפרדות מהפלסיטנים כך שהם באמת יהיו ישות מדינית עצמאית ואם אז הם יתקפו אותנו עלינו בהחלט להגיב בשיא העוצמה הצבאית, לנתק את החשמל המים וכו. אך כל עוד הם באחריותנו אין לנו את הגושפנקה העולמית ולא המוסרית. גם הימין וגם השמאל מקשקשים פרופגדנה שמטרתה לשמור על הסטטוס קוו. יש לנו ממשלה סופר ימנית עם ליברמן ובנט… נו איפה היד הקשה שלכם? איפה השמדת החמאס והטרור? אנחנו צריכים להתעורר הבעיות שלנו הן לא החמאס אלא אנשים תאבי בצע וכוח שלטון!

  10. גם אני בעד ענישה קולקטיבית, למוסלמים! לא לממן אותם בשום דרך או צורה! לא לקנות דברים המיוצרים על ידם, לא לקנות ממקומות בהם עובדים ולא לשכור אותם לשום עבודה! שלי ממן נרצחה ע"י נהג ערבי מוסלמי, אזרח ישראל! ערבי יפו קוראים לאינתיפידה שלישית! אם הממשלה לא תוציא אותם מקרבנו, אנו נעשה זאת בעצמנו, ולא באלימות ולא בוונדילזם כמו הפראים, אלא בחרם כלכלי פשוט שיוריד אותם על הברכיים. יהודי אמיתי לא ממן מוסלמי!