פרידה מפרופסור שמואל שקולניקוב

רן ברץ נפרד מפרופסור שמואל שקולניקוב, המנחה שלו לדוקטורט והמרצה לפילוסופיה עתיקה באוניברסיטה העברית, שהלך לעולמו לפני שבוע.

רן ברץ נפרד מפרופסור שמואל שקולניקוב, המנחה שלו לדוקטורט והמרצה לפילוסופיה עתיקה באוניברסיטה העברית, שהלך לעולמו לפני שבוע.

שקולניקוב

אחד הזכרונות הראשונים שלי מפרופ' שמואל שקולניקוב הוא מכנס אקדמי בשנת 2001 במלון מעלה-החמישה. שמואל ארגן את הכנס השנתי של האגודה האפלטונית העולמית – הוא היה חלק חשוב בהנהלתה ואף כיהן כנשיאה – שבו עיינו בספרו האחרון של אפלטון, החוקים. שני דברים זכורים לי במיוחד מאותו אירוע, בו השתתפתי כמאסטרנט צעיר. הראשון, היה זה הכנס האקדמי המכובד, הגדוש, והמקצועי ביותר שראיתי בארץ עד אז, והאמת ניתנת להיאמר: עד היום. השני קשור לשנה. ב-2001 סבלה ישראל מפיגועי טרור קשים; במאי נרצחו חמישה בפיגוע התאבדות בנתניה וביוני התרחש פיגוע הדולפינריום (21 נרצחים). במהלך הכנס, שהתרחש באוגוסט, נערך פיגוע התאבדות במסעדת סבארו (15 נרצחים). אני זוכר את הבהלה ואת הטלפונים שהמרצים הזדרזו לעשות לבתיהם בחו"ל, ואת שמואל מסתובב ביניהם, מעדכן ומרגיע אותם באחת מני השפות הרבות שבהן שוחח (אני מונה רק את אלו שנוכחתי בהן בעצמי: עברית, אנגלית, פורטוגזית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, יוונית ולטינית). בדיעבד, כמי שמכיר היום את הקושי שבהבאת מרצים בשעת חירום, אני מתפלא על כך שכל כך הרבה מרצים בכירים באו לארץ בזמן האינתיפאדה השנייה. מצד שני, ברור לי מדוע הגיעו: הם סמכו על שקולניקוב יותר מאשר חששו מהטרור.

באותו כנס, לצד נוכחות מרשימה של טובי חוקרי אפלטון בעולם, היה מיעוט קטן וקצת מאכזב של אקדמאים ישראלים. זו הייתה הפעם הראשונה בה נוכחתי בכך ששקולניקוב מוערך הרבה יותר בחו"ל מאשר בארץ. אין לי מושג מדוע כך היה, אך אולי הדבר קשור לעניין הבא. מספרים שכאשר וודרו ווילסון נשאל מדוע עזב את משרתו בפרינסטון ועבר להתמודד על משרת מושל בניו ג'רזי, הוא ענה שנמאס לו מפוליטיקה. במובן זה, שמואל לא היה אדם פוליטי. הוא היה ישר מדי, הגון מדי וענייני מדי מכדי לקחת את הפוליטיקה האקדמית בדרמטיות האופיינית לה. הוא האמין בטיעונים ונימוקים מקצועיים, והציע נקודת מבט רחבה, שלקחה ברצינות את השילוב בין מחקר לחינוך שאמור להידרש מכל אקדמאי. במקום שבו סוערות דרך שגרה הרוחות במאבקים על מינויים, קידומים, משרות ותקנים, שמואל הציג מודל של מתינות ושיקול דעת.

אם הזכרנו חינוך, יש לזכור כי שקולניקוב השתייך גם לחוג לחינוך. יום אחד העליתי תוך כדי שיחה את מאמרו של יחזקאל קויפמן 'נפש ורוח בחינוך', חיבור אהוב עליי במיוחד. שמואל הסתכל עליי בחצי-הפתעה ואמר: "זה הטקסט עם הטיעון הטוב ביותר לחינוך ליברלי, להוציא אפלטון. דאגתי לכך שיימצא במקראה היסודית של החוג לחינוך". הערתו זו מעידה על שני מאפיינים של אישיותו: ראשית, היקף היריעה של שמואל, שקשה למצוא לו גבול. היה כמעט בלתי-אפשרי להפתיע אותו בתחום ידע כלשהו. שנית, גישתו ההומניסטית והליברלית (במובן המקורי של המונח) לחינוך. שמואל היה אחד מאחרוני המחנכים הליברליים שבנמצא. ישנן שתי טעויות נפוצות ביחס לחינוך ליברלי: הראשונה היא כי לחינוך ליברלי יש יעד וערכים תוכניים מוגדרים, והשנייה היא שלמורה הליברלי אין ערכים משל עצמו. הטעות הראשונה מעידה על אינדוקטרינציה לא-ליברלית, השנייה מעידה על ניהיליזם פוסט-מודרני. שקולניקוב היה ליברל אמתי. היו לו דעות וערכים, אבל הוא קיבל את קיומם של דעות וערכים שונים, והוראתו הייתה פתוחה לא רק להכילם אלא לעודדם. למעשה, ההומניזם הליברלי הזה אפיין לא רק את הוראתו אלא גם את מחקרו ופועלו כאדם.

כך, למרות שהמחקר שלי בדוקטורט, שנערך בהנחייתו, נעשה ברוח שונה מאוד משלו והגיע למסקנות שסתרו את דעותיו, שקולניקוב דרש ממני רק מקצועיות פרשנית וטיעונים מבוססים. הוא לא רמז ולו לרגע אחד, במשך שנות מחקר ארוכות, שמוטב יהיה לי להתקרב מעט לדעותיו. העובדה שחלקתי עליו לא פגעה בהערכתו את עבודתי כהוא זה, ואפילו להפך. נשמע למישהו טריוויאלי? בתיאוריה בלבד. במציאות האקדמית אין דבר פחות מובן מאליו. לורד אקטון צדק: כוח משחית, וכוח מוחלט (וכוחו של מנחה בדוקטורט מתקרב לזה) משחית באופן מוחלט – אלא שהלורד היקר שכח להוציא מן הכלל את הטיפוסים הסוקרטיים. את שמואל לא ניתן היה להשחית, משום שהיה האדם הסוקרטי ביותר שהכרתי. העניינים הטריוויאליים שמעסיקים אותנו, בני האנוש, ככבוד ומעמד, נגעו לו הרבה פחות מאשר התעמקות בטקסטים פילוסופיים וברעיונות, דיונים עם קולגות וסטודנטים, צפייה במחזה טוב, האזנה לקונצרט משובח, וכן גם שיחה ובילוי עם חנה אשתו, הילדים והנכדים, שסיפורים אודותם התגנבו עם השנים לשיחותינו.

שקולניקוב טען כי חדשנותו של סוקרטס נעוצה "בהעניקו את הערך המוסרי לעצם הפעילות האינטלקטואלית המוסבת על החיים האנושיים". כך אמר על סוקרטס, וכך פעל בעצמו. החיבור שבין עיון מופשט, סוגיות מוסריות ובני-אדם בשר ודם, היה לחם חוקו האקדמי. שמואל לקח את ההוראה ברצינות אפלטונית. במשך מספר שנים, כמתרגל שלו בקורס המבוא לפילוסופיה יוונית, למדתי ממנו רצינות בהוראה מהי. הוא דאג לכך שהקורס ימשיך להתנהל על הצד הטוב ביותר, שהלימוד יהיה איכותי, ושהסטודנטים ילמדו – ואף יחוו – את הפילוסופיה היוונית באופן מיטבי. "חיים בלתי-נחקרים אינם ראויים לאדם לחיותם", אמר סוקרטס, ושקולניקוב הסכים. הוא השתייך למסורת הרואה בדיאלוגים האפלטוניים חיבורים פרוטרפטיים, כתבים מזמינים ומעוררי מחשבה, והקדיש את הוראתו לאותה הזמנה פילוסופית.

אכן כך, משני הדברים הללו היה אכפת לו באופן הרבה יותר מאקדמי: פילוסופיה יוונית וסטודנטים. עבורו היה מדובר בשליחות אינטלקטואלית ואהבה, ומסירותו וחיותו נשפו חיים וארוס בפילוסופיה העתיקה. יקה שכמוני מצא עצמו מתווכח איתו לא פעם על תשובה של סטודנט שמבחינתי הייתה בלתי-מספקת, אך הוא בכל זאת מצא בה דבר-מה מקורי, אפילו טעות אבל מסקרנת, שביב הבנה שהתגלה בין השורות. שקולניקוב לא ויתר על אף סטודנט, ורצה, במיטב המסורת הליברלית, להוציא מכל אחד את המיטב. הוא היה קורא בעצמו את כל הבחינות הטובות והגרועות ביותר, והיה מתקן ציונים כשצריך – בדרך-כלל כלפי למעלה. סטודנטים מצאו אצלו דלת פתוחה ושיחה מלבבת על פילוסופיה בכל זמן, וכאשר התארגנו פעילויות ספונטניות של סטודנטים שנגעו בפילוסופיה יוונית, הוא היה עוזב את עיסוקיו העילאיים והבינלאומיים ויורד אליהם לשתות כוס יין לזכר אפלטון, להפליג בשבחי אריסטו, וליהנות מחידודים פילוסופיים בוסריים.

זכיתי גם לסייע בעריכת ספרו האחרון של שמואל בעברית, אידאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון, אוסף מאמרים שרוכזו ותורגמו מעשרות שנות כתיבה, ביניהם פנינים של ממש. בהתבוננות ממעוף הציפור, קשה לחשוב על אדם שתרם לעיסוק העברי בפילוסופיה היוונית יותר ממנו. הוא כתב ספר על הקדם-סוקרטיים, תרגם והסביר את הפרגמנטים של הרקליטוס ופרמנידס, סיפק ארבעה ספרי מבוא על הפילוסופיה היוונית באוניברסיטה הפתוחה, תרגם אוסף נכבד ממאמריו לעברית, וערך עוד מספר ספרים ותכניות לימוד בפילוסופיה. הכתיבה בעברית היא מעשה של חסד אקדמי; היא לא נחשבת כמעט לצרכי קידום, והקולגות בעולם לא יכולים לקרוא אותה. אבל שמואל האמין בכוחה וחשיבותה של העברית כשפת דיבור מלאה, ולכן תרם הרבה כל כך להפיכת השיח העברי בפילוסופיה לעשיר, נגיש, ומדויק יותר. הוא סיפר לי פעם שכאשר דיבר בצעירותו עם גת'רי (אחד מחשובי חוקרי אפלטון באנגליה) על דוקטורט בקיימברידג', אמר לו גת'רי שהוא יכול לכתוב באחת השפות האירופאיות המקובלות או בשפה עתיקה. "כולל עברית?" שאל שקולניקוב בערמומיות, אבל גת'רי לא נפל בפח. הדוקטורט נכתב באנגלית.

בשנה האחרונה לימדתי קורס מבוא לפילוסופיה יוונית במרכז האקדמי שלם שפתח את שעריו. בשל עומס עבודה, נאלצתי לפרוש מן השנה הקרובה. כאשר נשאלתי מי יהיה המורה הטוב ביותר שיוכל להחליף אותי, תשובתי הייתה חד-משמעית: פרופ' שמואל שקולניקוב. לא היה מתאים ממנו להוראה במרכז שלם, הקולג' הליברלי (liberal arts college) הראשון והיחיד בישראל. ואמנם, מספרים לי, שמואל נענה לבקשה, ואני יכול להעיד על ההתרגשות והציפיה בקרב חברי הסגל והסטודנטים. אך בטרם עת בגד ליבו בו ובנו.

כך כתב שמואל על מותו של סוקרטס, במאמרו "הסם של דרידה והתרופה של אפלטון":

סוקרטס … לוקח את הכוס "ללא רעד" ושותה ממנו בלב טוב ('פידון' 117). מותו אינו קרבן, ואין הוא צריך נס או מיסטריה. הוא עצמו נותן משמעות למותו, משמעות שהיא שונה לחלוטין מזו הניתנת לו על-ידי ידידיו. הם סופדים לסוקרטס ולעצמם; סוקרטס רואה את מותו שלו בהקשר של מותו או הצלתו של הלוגוס … מותו של סוקרטס הוא הרקע הרציני של האירוניה שלו. הוא האירוע המבטיח כי יש לאירוניה של סוקרטס גרעין מוצק, אשר בחווייתו הישירה מופרכת כל הסופיסטיקה. הטקסטים של אפלטון שורשם באותו אירוע אחד, המספיק לעצמו לחלוטין. הוא מציג בו בעצמו את ההבדל הממשי בין טוב לרע, בין אמתי לשקרי.

המוות כבוחן האמת והטוב, הנקודה הסינגולרית שמעבר לכל אירוניה; כעת, אחרי פטירתו של שמואל, קל לראות כמה שפע של אמת וטוב הוא השפיע על דורות של תלמידים ועד כמה הוא תרם לאותה מפעל מערבי-יווני עתיק להצלת הלוגוס. התברכנו ללמוד ממרצה ואדם נדירים, שהיה אשר לימד ולימד אשר היה. יהי זכרו ברוך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. ״כתבו כמה שאתם רוצים אבל אחרי שלושה עמודים אני מפסיק לקרוא״

    ש. שקולניקוב