התמוטטות הריבונות בערים המעורבות

בשעות הערב של יום שישי ה-16 לנובמבר 2012, יומיים לאחר פתיחת מבצע 'עמוד ענן', עשו המדריכים איתן ואלון בני ה-16 את דרכם חזרה לסניף לב-יפו של בני עקיבא לאחר שליוו חניכים לבתיהם. הם ראו שלושה צעירים ערבים יושבים עם בקבוק אלכוהולי. "לפתע אחד מהם צעק לנו 'מאיפה אתם?'", נזכר איתן. בתוך שניות הפכה ההתקלות המקרית לתקיפה חמורה.

"מכיוון שלא רציתי ליצור מתיחות מיותרת החלטתי לענות 'ממודיעין' והמשכתי. הוא שאל 'אתם קצינים?', והשבנו שאנחנו מהעיר והמשכנו ללכת. אז הוא נצמד אלינו מאחורה, הפיל אותי, דחף גם את אלון שנפל עלי והתחיל לבעוט בנו. מכיוון שזו יפו ואנחנו יודעים שהוא יכול לשלוף סכין משום מקום, לא הגבנו וניסינו לברוח. הוא קילל אותנו בערבית והמשיך לבעוט בנו שוב ושוב. הוא הביא לנו גם כמה אגרופים וניסה לכבות על אלון את הסיגריה אבל לא הצליח. גדלנו במודיעין, אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם סיטואציות כאלו, היינו בהלם. ואז הגיע אחד הבחורים הנוספים שהיו שם ואמר לתוקף להפסיק. קמנו, התחלנו ללכת, וכשהגענו לפינת הרחוב נתנו ספרינט לסניף".

למחרת התקרית הוטרד מדריך נוסף בצעקות וכאשר הגיעה ניידת משטרה זיהו איתן ואלון את שלושת הצעירים הערבים שהיו מעורבים בתקיפה. "התחילה התקהלות, ותוך כדי שהבחור שתקף אותנו הוכנס לניידת הוא התחיל לעשות לנו סימנים מאיימים, כדי להבהיר שהוא ידאג שיסגרו איתנו חשבון", מספר איתן.

"במשטרה עימתו אותנו עם התוקף ואז הוא איים עלינו ממש מול עיני השוטרים. הוא צעק 'אם זה לא אני זה יהיה החברים שלי', 'כול כאלב ביג'י יומו'. ביציאה השוטרים אמרו לנו שהם מכירים חלק מהצעירים האלו ושהם ממליצים לנו להפסיק את ההדרכה בסניף ולא להגיע ליפו בשנה-שנתיים הקרובות. בסופו של דבר, בעיקר בגלל האזהרות של השוטרים, גם אני וגם אלון החלטנו לעבור להדריך בעיר אחרת".

אכיפה חמקנית

התקיפה של איתן ואלון אמנם בולטת בחומרתה, אך משיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם עשרות מתושבי הערים המעורבות, בהן מתגוררים יהודים וערבים בסמוך אלה בצד אלה, מתגלה תמונת מצב מדאיגה של חוסר אכיפת חוק והיעדר ביטחון אישי באזורים שלמים. המציאות החמורה ביותר מתגלה ביפו ובלוד, כאשר ברמלה ובעכו המצב טוב יותר – אך גם בהן המצב לא טוב ובעל פוטנציאל הידרדרות גבוה.

הבעיה ביפו ובלוד מורכבת משלושה הבטים: הראשון הוא פשיעה פלילית נרחבת ותופעות של חוסר כבוד לחוק, בדומה למתרחש ברבים מהישובים הערבים בישראל. זה מתחיל בפשיעה כבדה של סחר בסמים, אגירת אמצעי לחימה, חיסולים והנחת מטענים; ברמה הנמוכה יותר אלו תופעות של ונדליזם וצעירים שתוקפים עוברי אורח.

ההבט השני הוא הלאומנות וההקצנה האסלאמית שחוברות לפשיעה. בשנים האחרונות ההקצנה האיסלאמיסטית פושה באוכלוסייה הערבית, בעיקר ביפו ובלוד. הדבר מוביל לנטישה של התושבים היהודים בעלי היכולות הכלכליות, ובחלק מהמקרים לכך שתושבים יהודים חוששים לצאת מהבתים או לתת לילדים ללכת לבדם בלא ליווי אפילו ממש מחוץ לפתח הבית.

המרכיב השלישי בהידרדרות הביטחון הוא מדיניות האכיפה החמקנית מצד המשטרה וטיפול לקוי של הרשויות המקומיות בשכונות המוגדרות כבעייתיות. עשרות תושבים עמם שוחחנו מתארים התעלמות של המשטרה והעירייה מהפרות נרחבות של חוקי תכנון ובנייה, השתלטות על שטחים ציבוריים, נהיגה פרועה, ירי חתונות וכדומה. התחושה בקרב התושבים היא שהמשטרה והעירייה מנסות להמנע מעימות בכל מחיר עם חמולות ומשפחות חזקות בשכונות הבעייתיות, גם אם התוצאה היא ויתור גורף על אכיפת החוק כל עוד לא מדובר בפשיעה חמורה.

"הבעיה מתחילה בזה שהגישה של המשטרה היא כמה שפחות 'להתסיס את המגזר'", אומר ל'מידה' ד"ר משה אלעד מהמכללה האקדמית גליל מערבי, מומחה לחברה הפלסטינית ולערביי ישראל. "היקף הפרות הבניה במגזר הערבי הוא אדיר. יש עשרות אלפי תיקים שממתינים להריסה. כשעומדים להרוס בניין מרכזים המון כוחות, אבל במעט שעושים רואים את התגובות, האיומים וההסתה ואז המשטרה מחליטה למעט בהריסות האלו. ואז אתה שואל: באמריקה מותר לבנות בניינים בצורה בלתי-חוקית? מישהו שם יטען שאסור להתסיס את הציבור? המשטרה פועלת כאן על-פי ההנחיות של הממשלה, ומבחינת הממשלה זה אף פעם לא זמן טוב להפעלת מדיניות אכיפה נוקשה. אז התושבים רואים שאין אכיפה וממשיכים לבנות בלי אישורים".

ד"ר אלעד ממשיך, תוך שהוא קושר את המצב הכרוני במגזר להתפרעויות האחרונות: "גם עכשיו, אחרי התקרית בכפר כנא, יכולת לשמוע בחדשות שהמשטרה לא רוצה להתסיס את האווירה שגם ככה מתוחה. התוצאה היא שבמשך שנים הם לא נכנסים לכפרים ולשכונות המעורבות. אז המשטרה לא נכנסת כדי לא להתסיס, אבל כשאין משטרה – אין חוק וסדר. רואים את זה גם בתופעות הקלות יחסית של נהיגה פרועה, ירי בחתונות וגם באלימות קשה יותר".

היו פעמים שהרגשתי קרובה לאונס

התופעות והאירועים עליהם מדווחים תושבי יפו ולוד כוללים אלימות פיזית, איומים וגידופים על רקע לאומני, השתלטות נרחבת על שטחים ציבוריים וכן ירי באוויר, ירי זיקוקים וסגירת רחובות ושטחים ציבוריים בעת חתונות או אירועים דתיים. תושבים בעכו וברמלה מדווחים על תופעות דומות, אם כי בשכיחות נמוכה בהרבה. הגם שמקרי אלימות אמנם מתרחשים, התחושה היא כי בערים אלו נוקטת המשטרה ביד קשה, אוכפת בנחישות חוקי תנועה ומפגינה נוכחות גבוהה ברחובות. חלק מההבדלים בין הערים תולים התושבים בכך שבעכו וברמלה ישנן עיריות חזקות, הפועלות בתיאום עם המשטרה, מעודדות משקיעים ומשפרות את פני העיר. זאת לעומת לוד שנוהלה במשך שנים על-ידי ועדה קרואה, ויפו שהייתה מאז ומתמיד האחות המוזנחת והמקופחת של תל-אביב.

"אי אפשר לצאת לרחוב בלי לעבור הטרדות. היו פעמים, לא רבות, שהרגשתי שאני קרובה לאונס אבל כשאני עוברת ליד קבוצת 'צעירים' אז או שהם ינסו להפחיד אותי, או שהם יצעקו משהו" מספרת אינה על החיים ביפו, ומתארת כיצד נסיעה רגילה יכולה להפוך למצב של סכנת חיים: "תופעות של נסיעה נגד כיוון התנועה זה דבר יומיומי. הם לא נותנים לאנשים לעבור את הכביש, נוסעים באדום. אלו תופעות רגילות. המשטרה רואה את זה ולא עושה כלום. לפני כמה ימים עברתי בצומת וולפסון וכשעברתי את הרמזור רכב חתך אותנו מימין, כמעט העיף אותנו מהכביש. צפרתי לו ואז הוא התחיל להעיף עלי דברים מהרכב תוך כדי נסיעה. בקבוקים ועוד חפצים שלא זיהיתי. פשוט נעמדתי באמצע הכביש תוך כדי נסיעה ולמזלי הרכב מאחורי הבין את הסיטואציה. זה היה יכול בקלות להיגמר בתאונה. אחרי כמה עשרות מטרים הוא פשוט נעמד וחיכה שאני אעבור כדי לזרוק עלי דברים. עברתי לנתיב הכי שמאלי ואיכשהו הצלחתי לצאת מזה בלי להיפגע".

אירועים כאלה מובילים לכך שתושבים שומרי החוק מצמצמים את נוכחותם בחלקים מהעיר, נמנעים מלצאת מהבתים בשעות מסוימות ומשלימים עם אווירת הפחד.

"ביקשנו שיתגברו את הסיורים ואת הנוכחות ליד מוסדות החינוך וליד סניפים של תנועות נוער. יש שם קבוצות של בני נוער שפשוט מתנהגות בבריונות ובאלימות פעם אחרי פעם", אומרת ספי סמדג'ה מוועד שכונת לב-יפו. לדבריה ולדברי אנשי מתנועת בני עקיבא פניות אלו נותרו בלא מענה רציני. "התוצאה היא שאנשים נמנעים הרבה מאוד פעמים מלהגיש תלונה. מה הטעם?", אומרת אינה.

תושבים בלוד מתארים מציאות דומה בייחוד בשכונות רמת אשכול, נווה ירק ושכונת הרכבת הידועה לשמצה: "הורדנו את הילד במעון ושמעתי בום גדול. אני לא הבנתי שזו אבן, אבל אז הבן שלי אמר שהוא ראה את הבחור שזרק את האבן. האבן פגעה בחלון. למזלנו החלון לא נשבר. התקשרתי למשטרה והשוטר הקהילתי יצא עם ניידת למקום. אחרי שבועיים קיבלתי הודעה שהתיק נסגר מחוסר ראיות", מספרת רעות, תושבת לוד. מדובר בתקרית שאירעה לפני חודשים אחדים במסלול של איסוף ילדים בדרך למוסדות חינוך. "זה אפילו לא הכי גרוע. הילדים שלנו מותקפים גם בקללות וגם באלימות פיזית. אני מדברת איתך על מקרים שנראים כאילו הם נלקחו מאוסטריה של 1939".

דורון, אב לילד, מתאר תקרית שבה הותקפו בנו וחברו בשעה שצעדו בדרך לביתם: "הבן שלי היה בדרך חזרה מבית הספר עם עוד חבר. נצמדו אליהם כמה נערים, הפילו להם את הכיפה, דחפו אותם על הרצפה, קראו לו 'יהודי מסריח', נתנו להם קצת מכות ואז למזלנו הגיע בחור ערבי מבוגר עם רכב וצעק להם לעזוב אותם".

היו שלוש תקריות דומות בהן הותקף בנו בן ה-10 של דורון בשכונת רמת-אשכול, אחד המוקדים הבעייתיים בלוד. "זו היתה הפעם השלישית בשנה שעברה שהם ממש הותקפו באלימות פיזית. ברוב חלקי העיר זו לא האווירה אבל באזור הזה יש מוקדים בעייתיים. ביום כיפור האחרון לדוגמא יצא אחד המתפללים מבית הכנסת – בית כנסת יהודי ששוקם אחרי שנשרף לפני הרבה שנים – וביציאה מבית הכנסת נעמד מולו ערבי יחסית מבוגר והתחיל לקלל אותו: 'יהודים החוצה', 'מוות ליהודים'".

יאיר רביבו מגיע ועושה סדר

עד לפני כעשרים שנה היה בשכונת רמת אשכול רוב יהודי מובהק, והיא נחשבה לאחת השכונות האיכותיות בעיר. אולם לאחר הסכמי אוסלו הוחלט לשכן בשכונה 140 משפחות של משתפי פעולה מיהודה ושומרון בדירות שהיו שייכות לעמידר. מיד לאחר הגעת משתפי הפעולה לשכונה, היא הפכה למוקד פשע ולאחד ממרכזי הפצת הסמים הגדולים בישראל. תוך זמן קצר החלה נטישה המונית של התושבים היהודים, עד שבשנת 2009 נשארו בה כ-150 משפחות יהודיות בלבד, מתוך כ-900 דירות בשכונה.

"כל מי שיכל מכר, בדרך כלל לערבים", מספר אורן, תושב השכונה. "חלק גדול מהשם של לוד כעיר פשע זה בעקבות מעבר המשת"פים באותה תקופה. כשמדברים על תחנות הסמים והכספומטים אתה מדבר על שכונת הרכבת, שזו בעיה אחרת, ועל שכונת רמת אשכול. בשנת 2009 נמכרו בשכונה דירות ב-100 או 120 אלף שקלים. רק מי שממש לא היה לו כסף לעבור לשום מקום אחר נישאר כאן. רק הנדכאים והחלשים".

בשלב הזה החל לפעול בשכונה גרעין תורני המונה היום כ-70 משפחות, ולצדו מכינה שבה לומדים היום כ-80 תלמידים. לדברי תושבי השכונה השילוב שבין מעבר המשפחות לגרעין, הקמת המכינה וכניסתו לתפקיד של ראש העיר החדש יאיר רביבו לפני כשנה וחצי, שיפרו משמעותית את המציאות בשכונה. יחד עם זאת התושבים מסכימים כי ישנן עדיין בעיות קשות בכל הנוגע לאכיפת החוק בשכונה.

כשחוקי תכנון ובנייה נאכפים סלקטיבית

"למרות שהמצב ברמת אשכול השתפר בשנים האחרונות, אין בשכונה אכיפת חוק סדירה כשהדבר נוגע לפשיעה שאינה פשיעה חמורה. שריפת פחים, בנייה בלתי-חוקית, נהיגה פרועה, מוסיקה בשעות הלילה, ירי חתונות וזיקוקים. לפני כמה שבועות התקשרתי למחלקת פיקוח לדווח על בנייה של מעל 200 מטר, שתי קומות. הגיע פיקוח, ראה שיש התחברות פיראטית למים של העירייה, ואף על-פי כן לא הוצא צו הריסה או אפילו צו הפסקת בנייה", מספר אורן. "ביוני 2014 הסתבר שהמסגד הגדול כאן פלש לחנות נטושה ששייכת לעמידר. הוצא צו הפסקת עבודה וראש העיר אמר שאם לא יוגשו בקשות להיתרים ההרחבה תיהרס. השורה התחתונה היא שהמסגד הורחב וצו הריסה לא נאכף".

הסיבה, לפי המשטרה: לא רצו לעשות מהומה ערב הרמדאן. "ראש העיר הוא בן הגרעין, בהרגשה שלי השכונה היא עדיין הבן החורג ומעדיפים לא לעשות בלגאן. אם היתה בנייה כזו במרכז העיר היה מוצא צו והוא היה נאכף. בפשיעה החמורה, סמים ואמל"ח, נגד זה יש מלחמה, גם בתוך השכונה".

כמעט כל התושבים עמם שוחחנו סבורים כי חלק גדול מהגורמים לפשיעה החמורה ולאלימות מקורו במדיניות ההתעלמות באכיפה. "המציאות בשכונה היא לא נורמאלית. אין דין ואין דיין", טוען גלעד, גם הוא תושב רמת אשכול. "רוב הבנייה מתבצעת בשבתות ובחגים כשאין פיקוח, עסקים משתלטים על שטחים ציבוריים, על חלקים מהרחוב".

ספי מסדג'ה מוועד שכונת לב-יפו רואה קשר הדוק בין חוסר האכיפה בתחומי תכנון ובנייה לבין האלימות המתפשטת: "יש רחובות שלמים שאפשר לראות את ההשתלטות על השטחים הפרטיים והבניה הבלתי-חוקית. מעבירים לעירייה הודעות על התחלת בנייה בלתי-חוקית והם פשוט מתעלמים מזה. במקרה שיהודי יעשה דבר כזה כמובן שתהיה לגביו אכיפה אבל מול ערבים הם נמנעים. המפקחים אומרים, 'אנחנו פועלים איפה שמצליח, איפה שלא מצליח לא נבוא'. אחת בעיות הכי גדולות היא ההשתלטות על השטחים הפרטיים. משפחות ערביות קונות דירה בקומת הקרקע, משתלטות על כל השטח מסביב לבניין, בונים על כל הגינה, סוגרים שער, מתחברים לא חוקית למים בלי שעון. זה קורה בכל מקום. אין דין ואין דיין".

אינתיפאדת הנהיגה הפראית

למדיניות המשטרתית למעט בנוכחות באזורי החיכוך יש השלכות אותן חשים תושבי השכונות בערים המעורבות על בשרם. "אתה רואה צעירים ערבים נוסעים ברחובות חד-סטריים כנגד כיוון התנועה במהירות שמגיעה לעיתים למאה קמ"ש", מתארת אינה מיפו, "המשטרה לא עושה דבר בנדון. יש את הצעירים שנוסעים עם פנסי הקסנון, מסנוורים את כולם, נוסעים בפראות, לא נותנים להולכי רגל לעבור. אני זוכרת שפעם ראיתי זקנה מנסה לחצות כביש ולא מצליחה במשך דקות ארוכות. עד שלא באתי לעזור לה והתעמתתי עם הנהגים היא לא יכלה לעבור".

ספי, חברת וועד שכונת לב-יפו מוסיפה: "יש היום תופעה של אופניים חשמליות. הילדים מסכנים את עצמם ואת הנהגים. זה משמש גם לפעילות עבריינית, משלוחי סמים, המשטרה לא עושה כלום".

"הצעירים היותר בעייתיים רואים שהמשטרה לא מתייחסת לנהיגה הפרועה, לבנייה הבלתי-חוקית, לוונדליזם, אז ברור שהם מרגישים שהכל מותר והתוצאה היא שהם מרשים לעצמם גם דברים חמורים יותר. כשאין נוכחות משטרתית זה לא נגמר רק בנהיגה הפרועה ובבנייה אלא מוביל גם לתופעות של האיומים והאלימות", מסכמת אינה.

"החוק צריך להיות שווה. לא יכולה להיות אכיפה סלקטיבית", אומרת ספי. "למרות כל הרציחות והפשע אין פה מערכת של מצלמות ברחובות. זה דבר אלמנטרי. העירייה מבטיחה את זה כבר שנים ושום דבר לא קורה. גני שעשועים הופכים למוקד של ונדליזם. ברגע ששומעים שזה לב העיר אז אין אכיפה ולא מטפלים. התופעה של פריצות לרכבים באמצע היום היא דבר שכיח. זה קורה. הפשע נעשה לאור יום".

הקצנה אסלאמית ולאומנית

"זריקות אבנים על רכבים ואוטובוסים זה דבר שקורה ביפו מדי שבוע", מספרת ספי. "התקשורת בוחרת לא לדווח על זה, אבל זו המציאות. העיר עברה בשנים האחרונות תהליכים של הקצנה דרמטית". עכשיו, כשהתקשורת המתלהמת מצאה הגדרה לתופעה – אינתיפאדה 3 – מדווחים על כל אבן.

ספי ותושבים נוספים שזוכרים את המתרחש בעיר לאורך עשרות שנים, מתארים שינוי דרמטי ביחסי יהודים וערבים בעיר ב-15 השנים האחרונות: "הצעירים של היום זה משהו אחר לגמרי. יש היום הרבה מאוד נערים וצעירים בגילאי עשרים פלוס שאפילו לא יודעים עברית. פעם לא היו דברים כאלו, הקשר היה אחר לגמרי. לצד זה יש את ההקצנה האסלאמית והתוצאה היא מה שאנחנו מרגישים מדי יום ברחובות".

"בחורות שאני זוכרת אותן כל החיים לבושות בדיוק כמונו, לפעמים עם טייטס ועקבים, כולן עטופות היום לגמרי מכף רגל ועד ראש", מספרת אינה. "זה לא שהן הפכו פתאום כולן למאמינות אדוקות, הן פשוט מבינות שהתרבות השתנתה ומעכשיו זה קוד הלבוש. אמא שלי אפילו ראתה דגל של דאע"ש ברחוב רבי נחמן מברסלב".

האסלאמיזציה עליה מספרים התושבים קשורה קשר הדוק להתחזקות התנועה האסלאמית בקרב ערביי ישראל. התנועה, שמחזיקה בתקציבי עתק שמגיעים מסעודיה ומקטאר, הפכה בשנים האחרונות לגוף הדומיננטי ביותר בקרב ערביי ישראל. לדברי ד"ר משה אלעד, התנועה משקיעה תקציבי עתק בחינוך הדור הצעיר במטרה לייצר ניכור בין הילדים והנוער לבין המדינה.

"התנועה האסלאמית מתבססת היום כגוף שמחזיק בתקציבים וביכולות הגדולות ביותר במגזר הערבי, בעיקר בזכות תרומות שמגיעות מבחוץ. רואים את זה בכמות האנשים שמגיעים לאירועים שלהם, לדוגמא כנס 'מסגד אל אקצה בסכנה', או אפילו בחבורה שיושבת בהר הבית ותפקידה להתסיס את האווירה. על הנייר מדובר בתלמידות שיושבות ללמוד קוראן אבל למעשה הן מקבלות 5000-4000 שקל בחודש כדי להיות הכוח המתנגד", מסביר אלעד. "בהתאם לאסטרטגיית הדאעווה, הם מעניקים לתושבים שורה ארוכה של שירותים. יום לימודים ארוך, טיפול רפואי, טיפולי שיניים, קייטנות קיץ שמאפשרות להורים לעבוד. הקייטנות האלו זה קייטנות של אינדוקטרינציה. הילדים לומדים שם ש'צריך להילחם באויב הציוני', ו'לשחרר את המקומות הקדושים'. המסרים עוברים לילדים בגיל צעיר מאוד והמשטרה לא מתייחסת לנושאים האלה. הנזק לטווח ארוך הוא עצום. אנשים שבעבר לא היו מוסלמים אדוקים, שלא היו בעבר בעלי מאפייני לבוש דתי, רואים שהם לוקחים את זה על עצמם. הטענה היא שהם מתחזקים, האמת היא מעט שונה. כדי להיות זכאי לקבל את ההטבות אתה חייב לקחת על עצמך מחויבויות. אחת הדרישות היא שבנות ילכו עם כיסוי ראש ושגברים ילכו למסגד להתפלל".

תסמונת החלון השבור

ההקצנה מגיעה בסוף לערעור מצב הביטחון האישי. לפני שבוע גילו מדריכים בסניף בני עקיבא בלב-יפו את חלונות הסניף מנופצים פעם נוספת, תופעה שחוזרת על עצמה. "לפני ראש השנה היינו בסניף בפעילות, ושני נערים ערבים בני 15-14 עלו על הגג ליד הסניף וזרקו עלינו אבנים. זה לא איזה משהו נדיר במיוחד", מתארת ט', אחת המדריכות. "לפני כחודשיים קבוצת מדריכות ליוותה את החניכים והיתה שם קבוצה של צעירים ערבים בני 20-19 שפשוט התחילו להרביץ לחניכים. רוב החניכים הספיקו לברוח אבל שתי מדריכות מכיתה ט' לא הצליחו לברוח. בעטו בהן, נתנו להן מכות בגב. מדריכות אחרות ניסו להחזיק את התוקפים ולא הצליחו ואז הגיע יהודי מבוגר שניסה לעצור אותם אז הם התחילו להרביץ לו". כמה ימים מאוחר יותר מצאו המדריכים את חלונות הסניף מנופצים.

"המדריכות שהותקפו באותו אירוע העדיפו לא להגיש תלונה. גם מכיוון שמרגע שמישהו מגיש תלונה הוא הופך למסומן בשכונה, וגם מכיוון שההורים היו לוקחים אותן ואוסרים עליהן להגיע לסניף", מתארת ט', ומזכירה גם את המקרה של איתן ואלון שעזבו את יפו.

"פנינו לעיריית תל אביב בבקשה לקבל מבנה חלופי במקום מוגן יותר. עיריית תל-אביב-יפו מספיק חזקה בשביל שהיא תוכל למצוא לנו מקום חלופי אבל בינתיים אין התקדמות".

לדברי ספי סמדג'ה להתעלמות מהנהיגה הפרועה, מהשתלטות על שטחי הציבור ומהבנייה הבלתי-חוקית יש השפעה ישירה להתפתחות תרבות של חוסר כבוד לחוק שמובילה לפשעים חמורים יותר: "פשוט אין כאן אכיפה. הכל קשור, הם רוצים להראות את הריבונות שלהם. ואנשים פשוט לא מתלוננים כי הם מפחדים. יש תחנות סמים כמעט בכל קרן רחוב, פשוט אין מספיק כוח משטרתי. אתה יכול ימים שלמים לא לראות ניידת בשכונה".

ההקצנה עליה מספרים התושבים באה לידי ביטוי בייחוד בעת מבצעים צבאיים או עימותים בין ישראל לארגוני הטרור. בעת מבצע 'צוק איתן' נרשמו הפגנות המוניות למען החמאס וכנגד ישראל בהן השתתפו מאות ואלפי תושבים ערבים שהביעו שמחה בעת נפילות טילים בגוש דן.

"בזמן אחת ההפגנות נגד ישראל עבר שם בחור יהודי על אופניים. הם תקפו אותו ואז הוא אמר להם בערבית למה אתם תוקפים אותי והתחזה לערבי. הם אמרו לו משהו כמו , "אהה, אתה ערבי, סליחה", ועזבו אותו", מספרת ספי על אחת מהתקריות. "בדור של הצעירים כבר אין דו-קיום. זה לא כמו בעבר. אצל החבר'ה שבגילאי 30 ומעלה עדיין יש קשר בין היהודים והערבים, אבל בקרב הצעירים יותר זה כבר לא קיים. בחגים שלהם כל המתפללים על המדרכות, מגיעים עם קטנועים חוסמים את כל המדרכה. ביום כיפור יפו היא כמו יום העצמאות. בעבר זה לא היה ככה. עד לפני 15-10 שנים היה כבוד הדדי. לצערי זה רק הולך ומחמיר".

איתי, משכונת לב-יפו מסביר: "המציאות ביפו מורכבת. יש מציאות של דו-קיום, יש פשע ויש הרבה מאוד התנכלויות על רקע לאומני. כשעברתי לבית החדש בשכונה פינצ'רו לי את ארבעת הגלגלים, ובפעם אחרת שפכו לי צבע על הרכב. מאז שיצרתי קשר טוב עם התושבים בשכונה – כשברור שיש כאן גם אינטרסים כלכליים שמתבטאים בזה שאנחנו קונים בחנויות שלהם – אז היחסים הסתדרו וזה נפסק. אבל אין ספק שיפו זה מקום מפחיד. הילדים שלי לא מסתובבים לבד. היה יום שבו פינצ'רו לכל רכב בשכונה גלגל אחד. זה היה ונדליזם סתם. יריות באוויר, נפצים, בניה בלתי חוקית, זיקוקים, זו השגרה".

גלעד, משכונת רמת אשכול בלוד מספר כי במהלך מבצע 'צוק איתן' הכריזו בעלי העסקים הערבים בשכונה על שביתת מסחר של שלושה ימים וכמה מהם אף סירבו לאחר מכן למכור ליהודים. תופעות של ריסוס גרפיטי כנגד יהודים הפכו לתופעה יחסית שגרתית. אלעד, אחד מתלמידי המכינה מספר כי ההנחיה לתלמידים היא לא להסתובב בשכונה לבד. "ההנחיה היא שכשאנחנו יוצאים החוצה נלך לפחות בשלשות".

המציאות המשופרת יחסית בעכו ורמלה מצריכה התעמקות מצד הרשויות. מסתבר שאפשר לעשות משהו. התושבים עימם שוחחנו מספרים על נוכחות משטרתית גבוהה, אכיפת חוקי תנועה ואכיפת חוקי תכנון ובנייה בצורה שיטתית. הדבר משפיע כמובן גם על תחושת הביטחון האישי. "בעיר העתיקה של עכו אמנם יש פחות אכיפה של חוקי תכנון ובנייה, אבל ביתר חלקי העיר יש אכיפה נחרצת ורואים שהעיר מתפתחת יפה מאוד בשנים האחרונות", אומר רובי, תושב עכו. "אין דבר כזה שרכבים ייסעו כאן נגד כיוון התנועה. מדי פעם יש תקריות על רקע לאומני אבל אין לי ספק שזה לא מייצג". לדבריו חלק מההבדל נובע מכך שבניגוד ליפו וללוד בהן עיקר החיכוך נרשם בשכונות מעורבות, הרי שבעכו ישנה פרדה בין השכונות והאזורים היהודים לבין השכונות בהן המתגוררים ערבים: "גם במקומות שבהם יש עירוב בין האוכלוסיות הרי שמדובר בעיקר בערבים משכילים יותר שמבקשים לשפר את איכות החיים ולא מחפשים מהומות. באופן כללי יש פחות חיכוך וכשיש אלימות היא מטופלת בנחישות והתוצאה היא שיש בעיר שיפור גדול, גם אם המצב לא מושלם".

תושבים ברמלה מתארים מציאות דומה. אמנם בכל הנוגע לשכונת ג'ואריש נוצר מרחב אקס טריטוריאלי מבחינת המדינה, הרי שברובעים אחרים בעיר נרשם דו-קיום בין התושבים היהודים והערבים ואלה מעידים על תחושת בטחון והרגשה שהעירייה והמשטרה מבצעות את תפקידן. למרות הקרבה הגיאוגרפית והמאפיינים הדומים שבין לוד ורמלה, המציאות העולה משיחות עם תושבי שתי הערים שונה לחלוטין.

"בסופו של דבר הסיפור המרכזי נובע ממדיניות המשטרה לא להיכנס למקומות מסוימים, כביכול כדי לא להתסיס את השטח", מסכם ד"ר משה אלעד. "המשטרה לא נכנסת כדי לא להתסיס אבל כשאין משטרה אין חוק וסדר. יש מקומות שבהם המשטרה נכנסת ואוכפת חוק בצורה שיטתית, ושם המצב שונה לחלוטין".