צדקה, לא רווחה: משנתו החברתית של הרב ליכטנשטיין

בשנת תשל"ט פרסם הרב ליכטנשטיין ז"ל מאמר ביקורתי בנוגע לשאלות היסוד של מדיניות הרווחה המודרנית.

בשנת תשל"ט (1979) פרסם הרב ליכטנשטיין ז"ל מאמר הנוגע לשאלות היסוד של מדיניות הרווחה המודרנית: "סעוד תסעוד עמו – השתתפות המקבל בגמילות חסדים"• עם כל החשיבות שהוא ייחס לסיוע לנזקקים, הרב ביטא במאמר ביקורת מעמיקה כלפי מדיניות הרווחה ה"נאורה וליברלית", כלשונו

Rabbi Aharon Lichtenstein is the head of Har Etzion yeshiva and one of the leading rabbis in the Takana forum – a Religious Zionist organization in charge of handling sexual harassment cases within the community that has recently published a warning concerning Rabbi Mordechai (Motty) Elon. Feb 17 2010. Photo by Gershon Elinson/Flash90 *** Local Caption *** ????? ?????????? ?????????? ??????????? ????????? ????? ???? ?? ?????????? ??? ????? ?? ?????
התנגד לתלות שמייצרת מדינת הרווחה. הרב ליכטנשטיין ז"ל. צילום: גרשון אלינסון /פלאש90

ג' שירת אתי במילואים, אבל רק למחצה. כל תקופות המילואים שלו קוצרו בחצי, בגלל השתתפותו בקורסים מקצועיים של משרד העבודה. בכל שנה הוא השתתף בקורס אחר: פעם בקורס גבס, פעם בקורס משגיחי כשרות, פעם בקורס נגרות. שאלתי את ג' מה העניין, והוא הסביר לי. אחרי כל קורס, אמר, מחדשים את זכאותי לדמי אבטלה, ואני שוב מקבל תשלום במשך כמה חודשים. במקום לעבוד קשה ולהרוויח 4,500 ש"ח בחודש, אני מקבל דמי אבטלה, עובד כמה ימים בחודש בשחור, ומרוויח אותה משכורת – בלי לעבוד.

זה אינו סיפור נקודתי על אדם פרטי, אלא בעיה כללית, שהיא למעשה שאלת היסוד בתחום מדיניות הרווחה. יש כאן מתח בלתי נמנע: אם אתה מסייע כלכלית לאנשים שלא משיגים עבודה, אתה מקטין את המוטיבציה שלהם להשיג עבודה. וכן גם בקצבאות אחרות. אפילו הגדלת הסיוע לזקנים שלא חסכו מספיק לשנות זקנתם מעודדת אנשים לא לחסוך, אלא לסמוך לעת זקנה על קופת הציבור.

שני הקצוות של המדיניות הזו – שניהם אינם רצויים. מצד אחד, אם לא נסייע כלל לנזקקים, המוטיבציה שלהם להשתקם תהיה בשמיים, אבל חלק מהם יגוועו ברעב. איננו מוכנים להיות סדום. מצד שני, אם נזקק שאינו מפרנס את עצמו יחיה באותה רמת חיים כמו אדם אחר שעובד לפרנסתו, החברה תקרוס, כי אף אחד לא יסכים לעבוד. השאלה היא איפה צריך לשים את הגבול על הקו שבין שני הקטבים הללו.

מורי ורבי, הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, שנפטר בראש חודש אייר תשע"ה, היה ראש ישיבה בולט, גאון תלמודי, בעל השכלה כללית רחבה ומרשימה. כתביו הקנו לו את פרס ישראל לספרות תורנית, וזאת אף על פי שמיעט לכתוב, והעדיף להשקיע את זמנו בהוראה. הוא נודע כמופת מוסרי, בהגותו כמו גם בהתנהגותו האישית.

בשנת תשל"ט (1979) כתב הרב ליכטנשטיין מאמר שעסק בנושא הזה ממש, מזווית יהודית: "סעוד תסעוד עמו – השתתפות המקבל בגמילות חסדים". המאמר התפרסם בספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן, ונשכח מלב. תחת הכותרת הצנועה, בספר ישן, מסתתר הדיון המעמיק ביותר שאני פגשתי בנוגע למדיניות רווחה מזווית יהודית. עם כל החשיבות העצומה שהוא ייחס לסיוע לנזקקים ולחמלה כלפיהם (ועם כל ההסתייגויות שהביע לפרקים כלפי גישות קפיטליסטיות מסוימות), הרב ביטא במאמר הזה ביקורת מעמיקה כלפי מדיניות רווחה המתיימרת להיות "נאורה וליברלית", כלשונו.

נפתח בהסתייגות חשובה. כאשר מצוקתו של העני גדולה מאוד, עד כדי פיקוח נפש, הרב ציין שלא נדקדק בשאלה מה גרם למצוקה זו. במקרים כאלו ברור שיש חובה לסייע לאותו נזקק. בסכנת נפשות לא עושים חשבונות. אבל במרבית המקרים אין מדובר בחשש כה קיצוני, ובהם נתמקד כאן.

A homeless man asks for money on the streets in the center of Jerusalem. April 13, 2014. Photo by Nati Shohat/Flash90 *** Local Caption *** ???? ??? ??????? ?????
יש מצבים שצריך פשוט לתת. עני פושט יד. צילום: נתי שוחט /פלאש90

"עזב תעזוב עימו"

נקודת המוצא לדיון היהודי בסוגיה זו היא מצוות פריקה וטעינה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כ"ג, ה). אדם צריך לסייע לבעל חמור שנתקע בדרך. במונחי ימינו: צריך לעזור לשכן שנתקע להחליף גלגל ברכב. המשנה העירה הערה חשובה מאוד על דין זה: "הלך [=בעל החמור] וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצווה, אם רצונך לפרוק פרוק – פטור, שנאמר: 'עמו'" (בבא מציעא לב ע"א). המשנה קובעת שהמצווה לסייע חלה רק כאשר בעל החמור עצמו מתאמץ גם הוא בפריקה. אחרת, המצווה תעודד בעלי חמורים לעצלנות, כאשר אחרים מבצעים את מלאכתם.

ר' שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין, המאה ה-17), ראה כאן קביעה עקרונית בנוגע למדיניות הרווחה היהודית:

"מכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו, המטילים את עצמם על הציבור, ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה, אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה, או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם. כי דבר זה לא ציווה ה', כי אם: עזוב תעזוב עמו, הקם תקים עמו, כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות, ואם בכל זה לא תשיג ידו – אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו" (כלי יקר שמות כ"ג, ה).

ה"כלי יקר" הבין כדבר פשוט שהקביעה הזו רחבה ומקיפה, ונוגעת לרציונל הבסיסי של מדיניות הרווחה. אמנם, הרב ליכטנשטיין ציין שפרשנים אחרים מתלבטים האם אכן יש כאן אמירה עקרונית, או שמא רק דין נקודתי בנוגע למקרה מסוים.

כיוון שאין הרבה מקורות הלכתיים ישירים המתייחסים לסוגיה, יש להרחיב את המבט לשאלות עקרוניות יותר. מצד אחד, חובת גמילות חסד וסיוע לנזקקים היא מובנת מאליה. מצד שני, יש צורך להגביל את הסיוע לנזקקים שמסוגלים להיחלץ ממצוקתם, וזאת מחמת שלוש סיבות: ראשית, המשאבים הם מוגבלים, והגדלת העוגה לנזקק אחד באה על חשבון נזקקים אחרים, שמצבם קשה יותר. שנית, סיוע בלתי מוגבל מונע את המטרה הכלכלית של שיקום הנזקק והעמדתו על רגליו. שלישית, לא רק מבחינה כלכלית חשוב שהנזקק יגיע לעצמאות כלכלית, אלא גם מבחינה מוסרית. לפיכך יש בעיה ערכית במדיניות רווחה שמעודדת תלות ונזקקות.

הרמב"ם הציב סולם של עדיפויות במתן צדקה, וכך תיאר את האופציה הרצויה ביותר, שבפסגת הסולם:

"שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר: החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". (רמב"ם, הלכות מתנות עניים י', ז).

מדברי הרמב"ם עולה שמטרת הסיוע לנזקק היא להעמיד אותו שוב על רגליו, באופן עצמאי. לכן הדרך המובחרת לסייע לנזקק היא לעשות זאת בשלב ובאופן שימנעו את הידרדרותו, וישאירו אותו במעגל היצרני. דברי הרמב"ם מחדדים את החשש ממדיניות רווחה שאינה מבחינה בין נזקק אמיתי לבין מי שמסוגל להיחלץ ממצוקתו בכוחות עצמו, ובכל זאת מעדיף להיסמך על קופת הציבור.

נזכיר בהקשר זה גם משנה נוספת:

"וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל – אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו" (פאה פ"ח מ"ט).

המשנה מעודדת אנשים להימנע מקבלת צדקה – אפילו אם הם זכאים לה. מוטב לעולם וגם להם שיפרנסו את עצמם, אם הם מסוגלים לכך.

Employment bureau in Jerusalem's central station. The reports are that the precentage of job seekers is rising rapidly due to the wide range firing troughout Israel specifically, and the world, in general. May 18 2009. Photo by Yossi Zamir/Flash90 *** Local Caption *** ??????? ????? ????? ????? ?????? ????? ???? ???????
אין חובת סיוע לכל נזקק. לשכת התעסוקה. צילום: נתי שוחט /פלאש90

ובכל זאת: צדקה

נאמר שבכל זאת יש אדם שמסרב לעשות את המאמץ הנחוץ כדי לחלץ עצמו ממצבו. האם יש עלינו חובה דתית לעזור לו? הרב ליכטנשטיין הציע שהדבר תלוי במקור הכפול של מצוות גמילות חסדים. מצד אחד, הרמב"ם ראה את כל הכרוך במצווה זו – ביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת כלה וכו' – כנגזר ממצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" (הלכות אבל י"ד, א). מצד שני, הגמרא ראתה את גמילות חסדים גם כנובעת מהרצון ללכת בדרכי ה' ולהידמות לו (imitatio Dei): "מה הוא מלביש ערומים… אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים… אף אתה בקר חולים" (סוטה יד ע"א).

הרב ליכטנשטיין טען, שמצד "ואהבת לרעך כמוך" אין זה סביר לדרוש מאדם לעשות עבור חברו, מה שאין החבר מוכן לעשות עבור עצמו. אך מצד ההידמות לאלוהים, בהחלט סביר לומר שאדם צריך לדאוג לכל נזקק, כשם שהאל דואג לכל יצור באשר הוא (הרי אלוהים משפיע חיים גם לחיות היער, להבדיל, וודאי אינו בודק האם הן "ראויות" לכך מבחינה מוסרית).

אמנם, הרב ליכטנשטיין ציין שגמילות חסד מצד "והלכת בדרכיו" ממוקדת בנותן יותר מאשר במקבל. המגמה העיקרית במסלול הזה אינה דאגה לנזקק, אלא טיפוח המידות של הנותן, כך שיהיה דומה יותר לאלוהים. אם כך, הנותן יכול בהחלט להגיע למסקנה שעדיף לו לטפח ולפתח את מידותיו באפיק אחר, ולא בסיוע לנזקק שמסרב לעזור לעצמו. אין כאן חובה מוחלטת כלפי אדם אחר.

נציין עוד, שמצוות גמילות חסדים שמקורה ברצון לשיפור המידות רלוונטית יותר ליחיד ופחות ביחס לציבור. הציבור אינו אינדיבידואל בעל מידות נפש שהולכות ומשתפרות כתוצאה ממעשיו הטובים. על אחת כמה וכמה כשמדובר במדיניות רווחה ממלכתית. מענק שמגיע אוטומטית מהמוסד לביטוח לאומי אל חשבון הבנק של הנזקק, אינו משפר את מידותיו של אף אחד ואינו עוזר לאיש להידמות לאלוהים. מסתבר שמדיניות רווחה ממשלתית תצטמצם להיבט הגרעיני שלה, הנובע מן הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

מצאנו בהלכה אבחנה בין צדקה פרטית לצדקה ציבורית בהקשר דומה. הטור (יורה דעה רנג) קובע כי נזקק אינו חייב למכור את כלי ביתו היקרים לפני שיבקש צדקה. אך זה רק כאשר מדובר בקבלת צדקה "מיחידים ומקרוביו". אם אדם רוצה לקבל צדקה מקופת הציבור, עליו לעשות לפני כן כל מאמץ אפשרי לפרנס את עצמו, כולל מכירת כלי ביתו היקרים.

מדוע מבדילים כאן בין יחיד לציבור, בנוגע למאמץ הנדרש מהעני? הרב לא פירט. מלבד הנימוק שהזכרנו, ייתכן שנאמר שכל יחיד רשאי לתת את כספו כרצונו, בעוד בכספי ציבור צריכים האחראים להחמיר יותר, משום שהכסף אינו שלהם. ייתכן גם שבכל הנוגע לצדקה הציבורית, יש למדיניות מקילה יותר השלכות רחבות, כיוון שמדיניות כזו מאותתת לעניים שהציבור מוכן להעמיס על שכמו את פרנסתם, גם אם יש להם אפשרות אחרת.

חירות ואחריות

לסיום נעיר, שעד כה דיברנו על אדם שיכול או לא יכול להיחלץ מהעוני, כאילו מדובר בנתון שפשוט להעריך אותו. למעשה, קשה מאוד לשפוט בהקשר הזה מי יכול להיחלץ ומי לא. זה תלוי בהשקפה חברתית, ואפילו בהשקפה פילוסופית, לגבי היחס בין השפעת הנסיבות החברתיות לבין הבחירה החופשית וכוח הרצון. נוסיף עוד שההשקפה הכללית של החברה מקרינה גם על הנזקק עצמו. היום, בראשית המאה ה-21, מקובל לראות כל נזקק כקרבן. עצם הביטוי השכיח "אוכלוסיות מוחלשות" כבר הוא מלמד על כך. הניסוחים הללו רומזים ל"מוחלשים" שלא עליהם מוטלת החובה להיחלץ ממצבם. הרב ליכטנשטיין טען שעמדת היהדות שונה היא:

"ההלכה אמנם מכירה במידת סיבתיות פסיכולוגית, וחז"ל אף ראו טיעון להמעטת או שלילת אחריות ואשמה בהשפעת נסיבות… אך, כללית, הדגש העצום שההלכה מטילה על חירות האדם ויכולתו והאמון היסודי שהיא נותנת בו, עומדות בניגוד מוחלט לדטרמיניזם הפסיכולוגי הרווח בין חוגים נרחבים של תומכי מדיניות סעד 'נאורה וליברלית'. אמון באדם והדגשת אחריותו פירושם אמונה שהוא מסוגל לחולל מהפכות – אם ירצה".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. אולי ראוי לציין שלמרות כל האמור לעיל ביחס למדיניות רווחה ממשלתית, כאשר הדברים יורדים לרמת מתן הצדקה הפרטי, הרב לא היה בודק בציציותיהם של נזקקים רבים שהתדפקו על דלת ביתו. והעידו על כך בהספדים שנאמרו בלויה, שהדברים היו עד כדי כך שנזקקים העידו ש"הרב ליכטנשטיין תמיד בבית!" (למרות שאין צורך להעיד על כך שבמקביל הוא היה גם "תמיד בבית המדרש")