האם הטקטיקות של 'זעם' מציאותיות?

הסרט 'זעם', בכיכובו של בראד פיט, יצא למסכים לפני כשנה. נעשה קצת סדר בטקטיקות השריון המופיעות שם, ובכלל בתיאור של מלחמת העולם השניה.

מרכיב ריאליסטי חזק. צילומסך

האם באמת צריך 5-4 טנקים אמריקניים כדי להשמיד טנק גרמני אחד?

לפי הסרט כן, אבל ההצהרה על כמות-הטנקים הנדרשת להשמדת טנק גרמני אחד היא לא נכונה. היא נועדה ליצור דרמטיזציה, היא קשורה לפער איכות שנוצר בשלבים מסוימים, אבל בפועל, זה מיתוס, שמבוסס כנראה על משפט מזכרונותיו של שריונר אמריקני. כהכללה, לטנקים הגרמניים היה יותר כוח אש, אבל פחות תמרון, ואמינות מכנית נמוכה יותר. הטנקים הגרמניים יכלו לפגוע תיאורטית מטווח רחוק יותר, אבל בשטח ההפרשים היו קטנים יותר ממה שהנתונים הטכניים היבשים מראים.

טנקיסטים אמריקנים פחדו מאוד מהטייגר, הטנק הגרמני הכבד ביותר, והוא אכן היה חסין לירי מלפנים של חלק מסוגי הטנקים, בפרט הדגמים המיושנים יותר של בעלות הברית. אך מצד שני היו ממנו מעט מאוד – פחות מאלפיים יוצרו מכל דגמיו יחד – לעומת בערך חמישים אלף טנקי שרמן מכל הדגמים, שלא לדבר על טנקים בריטיים וסובייטיים; בקיצור, אם במקרה צוות של שרמן של בעלות הברית היה נתקע מטווח רחוק מול צוות של טייגר, בהינתן שטח פתוח ואותה רמת אימון, הטייגר היה קרוב לוודאי משמיד את השרמן לפני שהשני יכול היה להשמיד אותו. אבל חוץ מהעובדה שזה לא קרה הרבה, זה לא היה מטווח ברווזים: הטייגר היה לא אמין, מורכב לתפעול, קשה-עבירות בשטחים קשים והתקשה להתמודד עם תמרוני איגוף של השרמנים; הטנק האמריקני היה מהיר יותר, עם קצב אש מהיר יותר, תותח (בדגמים המאוחרים) מדויק יותר, עם אופטיקה טובה יותר (שוב, בדגמים המאוחרים), מהירות צידוד גבוהה יותר ותותח מיוצב-ג'ירוסקופ.

בתכל'ס, האמריקנים היו צריכים לפחד יותר מה'פנתרים' הקלים שהשריון שלהם היה מעוגל ובמקרים רבים גרם לפגז להחליק ושהיו הרבה יותר מהם בסביבה. הם גם תמרנו טוב יותר מהטייגר. אבל המיתוס נבנה, ולכן בסרט יש טייגר ולא פנתר.

תמרון וטקטיקה קבעו לא פחות מאשר ההבדלים הטכניים, ובדוגמה אחת שבה התנאים היו לטובת האמריקנים, זה הוכח בבירור (קרב אַרָקוּר, ספטמבר 1944. הגרמנים בהתקפה עם טנקי 'פנתר' חדישים, האמריקנים בהגנה עם שרמן, ועם מפקד מצויין, סא"ל קרייטון אברמס, זה שהטנק על שמו). הקרב התנהל במזג אויר גרוע, ללא סיוע ארטילרי ואווירי לבעלות הברית, והוכרע אך ורק על ידי הטנקים וכוחות החי"ר בשטח. בסופו של הקרב, יחס האבידות היה 86-25 טנקים לטובת האמריקנים – כלומר, השרמנים של אברמס חיסלו שלושה ומשהו טנקים גרמניים על כל אחד שאיבדו.

למעשה, בערך עד סוף המלחמה לא הייתה עדיפות של 5-4 לאחד בקרבות השריון הטקטיים, מה שמוכיח על דרך האלימינציה שהטיעון הזה לא נכון.

כמו-כן, הנחיתות הטקטית הגדולה של השרמן האמריקני מול הטנקים הגרמניים הייתה במיוחד בדגמים הראשונים – אבל עד 1945, כבר יוצרו כמה דגמים משופרים של שרמן.

אלא מה? שכדאי לזכור שבין הטנקיסטים הגרמניים בצרפת של 1944 היו לא מעט שריונרים מיומנים בוגרי החזית המזרחית, שנלחמו מול המון שריונרים אמריקאים חדשים שלרבים מהם לא היה ניסיון מבצעי. כך שבלא מעט פעמים, הייתרון הטקטי נתפס כמעיד על עליונות טכנית מוחלטת.

 

האם הכינוי 'רונסון', כשמו של המצית האגדי, או 'זיפו' לשרמנים היה מוצדק?

לא לגמרי. השרמן, בדומה לרוב הטנקים המערביים (אך לא הסובייטיים) באותו זמן, היה עם מנוע בנזין ולא דיזל, וזה כמובן לא הוסיף לשרידות. בדגמים ראשונים, מיקום התחמושת היה גם הוא בעייתי, ואכן הוחלף בעקבות נטיה להתפוצץ בפגיעה. אבל המיתוס של 'נדלק בכל פגיעה' נולד בעיקר מהנוהג של הגרמנים לירות כמה וכמה (וכמה) פגזים על כל טנק, מחשש שלא הושמד והוא מחכה לירות, עד שיידלק ויהיה ברור שהוא מושמד. ההדגמה הראשונה של השיטה הזו הראתה סדרה של טנקים שנדלקו במהירות, בפרט טנקים מהסדרות הראשונות, שבהם התחמושת אוכסנה בצורה בעייתית. מכאן המחשבה ש'כל פגיעה מפוצצת את הטנק', למרות שבפועל הדבר לא היה כך, בפרט בתקופה בה מתרחש הסרט. הדגמים המאוחרים היו עם מיגון לא רע בסך הכל, וגם הרבה פחות דליקים (מחקר מצא שרק 15-10% מהפגיעות שחדרו הציתו את הדגמים המאוחרים, מול 80-60% בדגמים המוקדמים).

בזויות מסויימות, הדגמים המאוחרים היו יותר משוריינים מחלק מהטנקים הגרמניים – אם כי לא היה להם תותח כמו של הגרמנים.

צעיר פעור שמקבל הסבה לטנקים בלי להיות שריונר בכלל:

נדיר, אבל קיים. מערכת הגיוס האמריקאית במלחמת העולם השנייה נודעה לשמצה בחוסר-יעילות בפיזור חיילים ליחידות, וגם אם בדרך-כלל לא היה מחסור גדול, לא פעם קרה שיחידה שלא הייתה מחוברת למאגר הגיוס הקרוב מצאה עצמה במחסור. במצבי חירום היו זורקים לקרב את כל מי שהיה באזור, אבל פה לא מדובר במצב חירום.

מקלע 0.5 שיורים בו בעמידה על הטנק:

נכון. היה קיים, בייחוד בדגמים הישנים, אם כי כמובן שהעובדה שצריך להיות מחוץ לטנק וחשוף לחלוטין כדי להפעיל אותו הגבילה את השימוש בו.

 מארב של נערים עם נ"ט לטנק:

מדוייק. נשק הנ"ט הגרמני מהדגם שנראה בסרט, פאנצרפאוסט 60, היה אחד ממטולי הנ"ט הראשונים בעולם. הטווח היעיל שלו היה נמוך מאוד – בערך 60 מ' – וסיכויי השרידה של המפעילים שלו לא משהו. אבל הוא היה זול (הגרמנים ייצרו 6 מליון ממנו, וחילקו פחות או יותר לכל מי שיכול היה לכוון אותו ישר), ומטווח קצר היה נוח לכיוון והיה יכול להשמיד כל טנק של בעלות הברית, שכן הייתה לו יכולת חדירה של 200 מ"מ שריון. שימוש בנערים וזקנים ככוחות מגן היה נפוץ בחודשים האחרונים של המלחמה.

סצנת הסתערות הטנקים על מערך הנ"ט\חי"ר הגרמני (התמונה מ-Youtube)

אפשרי אבל לא מאוד חכם. ככלל, הסתערות כזו מול תותחי נ"ט כבדים הייתה התאבדות גמורה. אבל מול תותחי נ"ט קלים – והיו לא מעט מקרים שבהם לגרמנים לא היו תותחים כבדים – הסתערות חזיתית הפנתה את הצד הממוגן יותר אל פני האויב, ותותחי 37 או 50 מ"מ גרמניים לא היו יכולים תמיד לחדור את החזית. כך שאפשרי למדי להציב את הטנקים הממוגנים מול הנ"ט הזה ולהישאר בחיים (אבל עדיין לא מאוד חכם; פגז ממוזל יכול לחדור פנימה או לפגוע במישהו שמוציא ראש). כמו-כן, כמדומני שבראד פיט מתייחס לתותחים כבדים שם – ואם כן, זו התאבדות שנמנעת רק משיקולים תסריטאיים.

הנוהל של תנועה בעקבות טנקים היה קיים, והוא מאוד לא מומלץ עקב:

1. הקירבה לשלושים טונות של מתכת, דלק וחומר נפץ שאם נפגעות יכולות להתפוצץ;

2. האפשרות שהנהג יעשה רברס בפאניקה וישכח שיש מישהם מאחוריו.

למרות זאת, במלחמת העולם השניה לא פעם החי"ר התקדם מאחורי הטנקים, לפני הטנקים (תותח 75 מ"מ עושה פחות רשף והדף מתותח 120 של היום. אל תנסו בבית), ועל הטנקים. מה שכן, אם תשימו לב, גם החי"ר יורה קצת יותר מדי מהמותן, גם התותחים הגרמנים מחטיאים כל מטרה כולל מטווח 20 מטרים, וגם הפיצוצים של הפגיעות הרבה יותר מדי גדולים.

הוצאת השבוי הגרמני להורג:

טוב, דברים כאלה קורים במלחמה, אבל בדרך כלל לא בצורה הזו. היו מקרים של 'לא לקחת שבויים', והיו מקרים שבהם שבויים הוצאו להורג כי נתפסו עם בגדים של חייל אמריקני – הביזה עצבנה מאוד את האמריקנים. הגרמנים בזזו המון, בפרט מעילים, כי היה להם מחסור בציוד חורף. האמריקנים גם הם בזזו לא מעט, דרך אגב, הן מהגרמנים והן מאזרחים.

מה שכן, לא מאוד סביר שכל החיילים האלה היו עומדים בצד וצופים להנאתם במש"ק מכריח טירון להוציא להורג שבוי בלי שמישהו היה מתערב.

עוד הוצאה להורג היא בעיירה, חיסול קצין האס.אס. – מדוייקת למדי. ירי באנשי אס. אס. הייתה תופעה נפוצה מאוד (והאמריקנים גם ירו בכמה שריונרים גרמניים לפני שגילו ששחור זה צבע המדים של השריון, ולא רק של האס.אס.).

הצלף הגרמני שיורה בזה שבא להיכנע:

אידיוט. ברצינות, יש לך מפקד אמריקני על הכוונת, ואתה יורה במי שנכנע ולא במי שהולך להכניס לך פגז לעמדה? אבל, אידיוט ככל שיהיה – בהקלטות סמויות של שבויי מלחמה גרמניים יש סיפורים על צלף שירה בנשים שהביאו פרחים לאמריקנים המתקדמים.

unnamed (1)
שלושה טנקים ביישור קו נגד טנק עדיף אחד. שיטה טובה להיהרג (יח"צ)

סצנת השיא (ארבעה, סליחה, שלושה, סליחה, שניים, סליחה, שרמן אחד נגד טיגר I):

קשקוש מקושקש לצרכים דרמטיים. בפועל היו עושים משהו אחר לגמרי, אבל הוא היה נראה הרבה פחות מרשים. מה שלא היו עושים הוא להתקדם ביישור קו לכיוון טנק שיכול במהירות, אם יש לו מפקד ותותחן טובים, לעבור מטרה-מטרה ולחסל את כולם בעודם חשופים. כמו-כן, בניגוד למה שמופיע בסרט, אפילו השרמן המיושן מבין שלושת הטנקים המסתערים, יכול היה לחורר את הטיגר הגרמני מטווח קצר (400-200 מטר) מלפנים, ולא היה צריך להגיע לאחוריו; כמובן שמהצד הטיגר היה יותר פגיע. יותר מזה, לשרמן החדיש יותר (זה של בראד פיט) לא היה אינטרס להתקרב אליו יותר מדי, כי ככל שהוא התקרב הוא פגיע יותר – התותח של הטיגר היה לא-מיוצב, ושל השרמן כן; ככל שהטווח יורד, חשיבות הייצוב יורדת.

אז נסעת בשיירה, עם רווחים נמוכים מדי (קורה), וטנק אחד התפוצץ. ראית טיגר במרחק כמה מאות מטרים. מה עושים?

קודם כל, מנסים לרדת הצידה, אם אפשר, כדי להסתלק מקו האש, ואז לחשוב מה לעשות. אם צריך להסתער עליו, לא עושים את זה טנק לצד טנק, וכולם מתמרנים כמו משוגעים. משתמשים בכך שיש כמה סוגי טנקים: הטנק עם תותח ה-75 מ"מ יורה פגזי זרחן על הטיגר, כדי למסך את האופטיקה ואינשאללה לחנוק את הצוות (יש בסצנה ירי של פגזי זרחן, לא מספיק), ורצוי גם פגזי עשן למיסוך באופן כללי; שני האחרים מאגפים אותו, עם מרחק רציני ביניהם, כדי להגיע לצד הפחות משוריין ולפגוע בו מהצד (ולא מהעורף) מטווח כמה וכמה מאות מטרים. והם היו פותחים רווחים ענקיים, כל אחד לכיוון אחר, כדי שהטיגר יצטרך לצודד הרבה מאוד בין כל ירי לירי, ולא יוכל להתמודד עם שלושתם במהירות.

למטה: כושר חדירה של פגז 76 מ"מ רגיל נגד טנק טיגר (משמל) ופנתר (מימין). אפשר לראות שירי מלפנים עדיף על ירי בזווית 30 מעלות, שלא מסוגל לחדור את הטיגר בכלל; אבל כשמגיעים לצד, המצב משתנה. התותח בדגם של בראד פיט יכול היה לחדור לפעמים גם בזוית של 30 מעלות, אבל גם הפגז שלו עלול היה להינתז הצידה.

unnamed (2)
טבלת חדירות יחסית של טנקי טייגר ופנתר. מסמך רשמי של הצבא האמריקאי

השריונר הגרמני, מצידו, היה אמור לנסות לחסל קודם את הטנק של בראד פיט, כי הוא הכי מסוכן (גם בלי לדעת שהוא המפקד; בגלל התותח), אז לחסל את ה-76 מ"מ השני, ואז לחסל את הטנקים הישנים יותר. הגרמנים בהחלט ידעו להבדיל. במקום להסתובב במקום במהירות (פעלול שהטיגר יכול לעשות כי אפשר להזיז את הזחלים שלו לכיוונים שונים בשליטה ידנית על כל זחל בנפרד, אם כי זה דופק את מערכת ההינע), הדרך הנכונה למט"ק הגרמני הייתה לירות בטנק של פיט, וכשהם מסתערים עליו  – לנסות לרדת לעמדה אחרת תוך ירי. הוא גם לא היה יורה הרבה תוך-כדי תנועה, כי קשה מאוד היה לפגוע כשהטנק עצמו זז עם תותח לא מיוצב. ייתכן, כמובן, שהוא היה מט"ק לא מיומן. מדובר בזמן שהוא לקראת סוף המלחמה, ולגרמנים כבר היה מחסור רציני בצוותי טנקים מיומנים.

סצנת הסיום

שוב קשקוש דרמטי.

בתור התחלה, מצד האמריקנים (בפרט בהינתן העדר חי"ר מאבטח. שגם זה לא מאוד הגיוני) אין שום הגיון לתת לגרמנים להתקרב. באה פלוגה שלמה עם פנצרפאוסטים נגד טנקים (רואים בצילומים על הכתפיים, למרות שמשום-מה אחר כך מוציאים אותם מהארגזים)? אתה רוצה לנסות לבלום אותם? בואו נתחיל מלירות לתוכם כמה פגזי זרחן כשהם עדיין במבנה צעידה צפוף. אפשר לכוון מראש את התותח לטווח מסויים, ולירות כשהם מגיעים לשם. לא צריך להגביה ולא לצודד עד הירי. אחרי זה, כשיש הרבה פחות חיילי אוייב חיים במרחק מטרים ספורים מהכלי, אפשר להתחיל לירות וגם סביר יותר שתצליח לעכב. במקום זה פיט ושות' משקיעים בביום ובהיערכות, אבל נותנים לגרמנים להתפרס ולטפס ממש על הטנק. איפה השכל?

מצד הגרמנים, פנצרפאוסטים כבר אמרנו? אמרנו. אין שום הגיון לנסות להסתער עם כל החי"רניקים האלה, שלבושים ומצויידים כאילו הם יחידה מובחרת, מטווח אפס. ומקדימה. בטח לא בלילה, שיורד פתאום תוך כדי הלחימה. רד מהדרך, תעשה איגוף גדול בחסות העצים והבית או מכשולים אחרים, תאגף את הטנק מכמה כיוונים בו זמנית עם פנצר-פאוסט, במיוחד מהכיוונים שהתותח והמקביל לא מופנים אליהם. לפחות חלק מהחיילים שלך יצליחו להכניס בטנק המשותק הזה איזו רקטה-שניים ולגמור את הסיפור.

maxresdefault
מימין לשמאל: הטנק של הגיבורים, M3A4E8; טנק M4A3 (75); טנקM4A1 (76) (צילום מסך)

נספח טכני ביותר: הטנקים שמופיעים ב'זעם': שלושה סוגי טנק 'שרמן' וטנק 'טיגר' גרמני אחד

השרמן של גיבורי הסרט

טנק שרמן משופר מדגם Easy Eight") M4A3E8"). זה שרמן מהדגם המתקדם יחסית של מלחמת העולם השניה. יש לו מזקו"ם רחב ותותח 76 מ"מ עם מהירות לוע גבוהה (ניתן לזיהוי מיידי על פי הסתרשף, ויש עוד לא מעט סימנים – המזקו"ם וצורת הצריח, בעיקר), והוא יכול להשמיד 'טייגר' I (הדגם המופיע בסרט) מטווח רחוק יחסית, ובתנאי קיצון (עם פגז משופר) – יותר משני ק"מ מלפנים. המיגון שלו טוב יותר משל הדגמים הישנים – אבל עדיין, חדיר חזיתית לתותח 88 המ"מ של הטיגר הגרמני (בהמשך).

הטנק השני הוא (M4E1(76. החזית שלו מעוגלת מעט יותר, המזקו"ם מדגם ישן יותר. השדרוג שלו לעומת דגמים קודמים הוא שדרוג הצריח כדי לאפשר הכנסת תותח 76 מ"מ, עם אורך ורתע משמעותיים יותר. הוא נכנס לשירות כדי להתמודד עם העוצמה הנמוכה של תותח 75 המ"מ האמריקני. הוא היה מסוגל לחסל טיגר מלפנים, בתנאים אופטימליים, במרחק של כקילומטר, אבל בפועל לא תמיד הצליח לחדור. חיסרון שהיה לו – היה מחסור בתחמושת 76 נ"א, כך שזו הסיבה שנשמרו גם הטנקים הישנים יותר בצד.

הסוג השלישי,הוא השרמן (M4A3(75. אפשר לראות שהחזית שלו משופעת כמו בטנק של בראד פיט (מה שאומר שזה דגם M4A3), ושהצריח שלו עגול והתותח קצר יותר. הוא היה אפקטיבי נגד אדם ונגד הטנקים הגרמניים הישנים, אבל מול טיגר הוא היה בנחיתות נוראית, ויכול היה להשמיד אותו מלפנים רק מטווח קצר.

Bundesarchiv_Bild_101I-299-1805-16,_Nordfrankreich,_Panzer_VI_(Tiger_I).2
טנק גרמני סימן 6, 'טיגר', צרפת, 1944

הטנק הגרמני: טייגר 1

מהצד הגרמני מופיע הטיגר-1. זה טנק כבד (54 טון), משוריין היטב (עד 120 מ"מ בחזית הצריח, מול 91 של השרמן של בראד פיט; וכ-100 מ"מ מול 64 בחזית התובה. אם כי למען האמת, הפער הוא יותר נמוך ממה שנראה – זוויות המיגון של השרמן העלו את יעילות המיגון ביחס לעובי, ולשרמן אפילו היה דגם סופר-משוריין, עם 102 מ"מ בתובה – שהיו שקולים לכ-170 מ"מ שריון גרמני). הוא יכול לצודד מהר מאוד כאשר גם הנהג מצודד את הטנק וגם התותחן מסתובב מעליו באותו כיוון; והתותח שלו חזק משמעותית מכל דבר שבעלות הברית היו יכולות להעמיד מולו כמעט עד סוף המלחמה (אז הגיעו משחיתי טנקים 90 מ"מ וטנקי 'פרשינג' עם תותחי 90 מ"מ, שהיו יריבים ראויים בהחלט). עם זאת, הוא היה יקר לייצור, יקר ומסובך להפעלה, חסר ייצוב בתותח, זולל דלק ונוטה לתקלות מכניות. הדגם היותר נפוץ מול האמריקאים היה דווקא הטיגר-2 ('קינג טיגר') העצום, ומעט מאוד אמריקנים באמת ראו טיגר-1. הצללית שלו דומה מאוד לטנק הישן יותר של הגרמנים, הסימן 4 (הטיגר הוא סימן 6; הפנתר, סימן 5) ולכן סביר מאוד שחלק מאגדות הטיגר נבנו בעצם על טנקי סימן 4 רגילים שפשוט פעלו בצורה חכמה.

[adsanity id="51486" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. באופן כללי חשוב לציין כי הפער הטכנולוגי השריון היה בהחלט הזנחה אמריקאית שגרמה לאובדן חיים מיותר, וכי האמריקאים יכלו לנחות מוכנים יותר לאירופה. זאת בעיקר לאור המודיעין שהיה להם על השריון הגרמני במהלך המלחמה.
    א. האמריקאים לא קידמו מספיק את פרויקט הפרשינג והעדיפו להתמקד בשרמן הנחות יותר.
    ב. גם אם ייטען כי פרויקט הפרשינג היה יוצר עומס תעשייתי מיותר, הרי שגם שידרוג השרמן נעשה בצורה איטית ומטופשת. לדוגמא, אי הסכמה לפרויקט הפיירפליי. בפרוייקט זה, הבריטים הרכיבו על שרמן תותח 17 פאונד, שהיה יכול לחדור טייגרים ופנתרים מהחזית בטווח גדול, והשתמשו בהם בהצלחה רבה. האמריקאים לא אימצו את הפרויקט מטעמי אגו. מצער מאוד, לאור השילובים האמריקאים-בריטים כמו מטוס המוסטנג האמריקאי עם מנוע מרלין בריטי. לא ברור גם למה בשנת 1945 שרמנים עדיין הסתובבו עם תותחי 75 מ"מ ולא עם ה-76.2 המשופרים.
    ג. יכולות השידרוג של השרמן הופגנו היטב על ידי צה"ל שהפעיל בהצלחה שרמנים משודרגים 40 שנה אחרי מלחמת העולם השניה נגד טנקים מתקדמים בהרבה.

  2. זה סרט אנטי מלחמתי, באופן לא מפתיע. מה שכן מפתיע, זה שהוא מצליח לעשות את זה בלי להמעיט מהגבורה של גיבורי הסרט, גם המושלמים וגם הפחות מושלמים שביניהם, ויש ספקטרום מלא של האפשרויות ביניהם.
    זו אולי תעמולה, אבל עשוייה למופת. זה לא הפטיש-5-קילו-לראש שרגילים לראות בעיקר בקולנוע הישראלי, ומי שכתב את זה ראוי לשבחים. ככה מעבירים רעיון, בלי להעליב את האינטליגנציה של הצופים (אם כי סצנת הסיום קצת פוגמת בכך, לטעמי).
    מאד מומלץ.

    1. אני לא הצלחתי למצוא בסרט מסר "אנטי מלחמתי". הסרט לא התיימר להציג שום דרך חלופית להתמודד מול חבורת בריונים כמו הנאצים, מלבד לשלוף אותם מחוריהם ולחסל אותם. כמו כן, הסרט הציג בצורה יפה את העובדה שחברה שתעמיד בראשה שלטון של בריונים מרושעים, סופה שתיפול גם היא קורבן לתיגרת ידם.